משנה נגעים פרק ד׳ משנה א׳

בעבור שזכר במה שקדם הסימנין אשר יהיה בהן הטומאה התחיל בספור הדינים אשר יוסדו בכל א' ואמר ששער לבן יותר חזק מהפסיון בדברים והפסיון יותר חזק ממנו בדברים אחרים וזה ששער לבן יטמא בתחלה כמה שקדם ולא יהיה פסיון כ"א אחר שבוע כמו שקדם ושער לבן יטמא בכל מראה לובן ואין זה בפסיון כי כאשר היה נגע צרעת בעור הבשר ופשה בעור והיה זה התוספת לבן אבל לובן חלוש למטה מקרום ביצה הנה הוא טהור והוא אמרו (שם יג) בהק הוא פרח בעור טהור הוא יכול לא יטמא משום בהק אבל יטמא משום פסיון תלמוד לומר פרח בעור טהור הוא הנה כבר תמצא בפסיון מראה לובן ולא יטמא וכן שער לבן לא יהיה לעולם סימן טהרה והפסיון כבר יהיה סימן טהרה כאשר כולל הגוף כולו ונתרבה בו והוא אמרו (שם) כולו הפך לבן טהור הוא והפסיון ג"כ חומרא יותר משער לבן וזה ששער לבן יש לו שיעור והוא שני שערות לא פחות מזה והפסיון בכל שהוא ושער לבן לא יטמא עד שיהיה בתוך הנגע כמו שיתבאר והפסיון אמנם הוא חוץ מן הנגע אשר יראה תחלה והפסיון סימן טומאה בכל המינים ושער לבן הוא סימן טומאה לבד בנגעי עור ובנגעי שחין ומכוה:

ומטמא בכל מראה לובן. כתב הר"ב משא"כ בפסיון שאין כו'. שבאותן מראות שהאום מטמא. הפסיון מטמא. בת"כ הביא הר"ש והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן צרעת היא. הרי זה בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות. ובאותן מראות שהאום מטמא לה. הפסיון מטמא ע"כ בר"ש. ולאו למימרא שהפסיון צריכה. שתהא מהמראה של האום. שהרי המראות מצטרפין להר"ב כדאית ליה. ולהרמב"ם כדאית ליה. כמ"ש במשנה ג' [*פ"א] [ד"ה ולפטור] והתם תנן את שנולד לו פסיק כו'. אלא כלומר לאפוקי אם הפסיון הוא למטה מהד' מראות. והיינו דמסיים בת"כ והלא דין הוא האום מטמא והפסיון מטמא. מה האום אינו מטמא אלא בד' מראות אף הפסיון אינו מטמא אלא בד' מראות וכו'. ועוד בפ' דלעיל מתני' ג הביא הר"ש ת"כ וכבס בגדיו וטהר יכול הרי הוא מסולק ת"ל אם פשה טמא. אין לי אלא במראה מנין שלא במראה ת"ל אם פשה תפשה. ופי' הר"ש במראה שהנגע שלג והפסיון שלג שלא במראה שהנגע שלג והפסיון סיד או קרום ע"כ. ולשון הרמב"ם בפי' משנתינו ושער לבן יטמא בכל מראה לובן ואין זה בפסיון. כי כאשר הי' נגע צרעת בעור הבשר ופשה בעור והי' זה התוספת לבן אבל לובן קלוש למטה מקרום ביצה הנה הוא טהור והוא אמרו בהק הוא פרח בעור טהור הוא. יכול לא יטמא משום [אום] אבל יטמא משום פסיון ת"ל פרח בעור טהור הוא ע"כ. והוא בת"כ ריש פ"י:

שהפשיון מטמא בכל שהוא. עמ"ש לקמן משנה ה [ד"ה אם יש בו] ומ"ש הר"ב אבל שער לבן אינו מטמא בפחות משתי שערות דמעוט שער שנים. ת"כ הביא הר"ש. ובפרקין משנה י תנן ובה שערה אחת. וכן במשנה ד פ"ט דחולין ובשערה שכנגדו. וכן הוא אומר קולע אל השערה ולא יחטיא וכן אתה אומר כחוט השערה. ובספר מקנה אברם במסילה ראשונה לשמות במשעול פעל בציר"י וקמ"ץ. ראיתי שכתב וז"ל ובתיבת שערות נחלקו המדקדקים כי י"א שהוא מן שער. וי"א שהוא מן שערה ונמצא זה בשופטים סימן כ'. קולע אל השערה ולא יחטיא ונראים דברי האחרונים. כי כן מתרגמינן דשדן אבנא בקילעא ומירמן בבינה שערה ולא משנן. שיורה חוט שער. אבל שער יורה רבוי שערות כדכתיב (שופטים ט״ז:כ״ב) ויחל שער ראשו לצמח ומתרגמינן ושרי שער רישיה לצמחה ע"כ. ורבינו בגור אריה פי' שיש הבדל בין שער שהוא על שער א' ובין שער שהוא על רבים שהמורה על אחד נקוד כולו בפת"ח והמורה על רבים השי"ן בציר"י וכאן נקוד בציר"י לפיכך אמרו שמורה על רבים ומיעוט רבים שנים ע"כ. ובפי' החומש להרלב"ג ראיתי שכתב שמפני שהשער מתחדש ממנו רבוי. הנה לא יפול שם השער בפחות משתי שערות ע"כ. ולמהר"ם ראיתי שכתב ברפ"י דמייתי לת"כ דהתם בשער צהוב קתני שער מיעוט שער [שתי] שערות. כתב עלה מהר"ם וז"ל ולא ידענא מנא ליה דמיעוט שער שתי שערות. ושמא משום דכתיב בשער לבן ושערה לא הפך לבן ולא מפיק ה"י. ואם איתא דבשער אחד סגי היה לו להיות מפיק ה"י או לכתוב ושער בלא ה"י. אלא לאשמועינן דאינו שער אחד אלא לכל הפחות ב' שערות ומהתם גמרינן שער צהוב עכ"ל. [*ומדתנן במשנה ב פ"ג דנדה המפלת כמין קליפה כמין שערה נראה כדברי בעל מקנה אברם]:

ומטמא בכל הנגעים. ושער לבן הוא סימן טומאה [בשני מינים] לבד בנגעי עור [בשר]. ובנגעי שחין ומכוה. הרמב"ם:

חוץ לנגע. כתב הר"ב אבל שער לבן בעינן שיהא בנגע כדכתיב ושער בנגע. דדרשינן בת"כ והביאה הר"ש. בנגע להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו פרט לשחוצה לו ושוכב בתוכו:

חוץ לנגע. עי' פ"ו משנה ג:

יש בשער לבן חומרות. וכן כל יש ויש שבפרקן חומרות נקט [ודו"ק]:

ששער לבן מטמא בתחלה כשבא בתחלה לפני הכהן. ומצא בבהרתו ב' שערות לבנות מחליטו מיד ואפילו ספק אם קדם בהרת לש"ל [כסוף פרקן. ונל"פ דגם המנוגע עצמו נאמן שהש"ל קדם. ככל ע"א שנאמן באיסורין] אבל פשיון בתחילה אף שהכהן רואה שהנגע פושה והולך לפניו בשעה שמסגירו אפ"ה אינו מחליטו רק מסגירו [ועי' מראה כהן סי' י']:

ומטמא בכל מראה לובן אפילו למטה מקרום ביצה. משא"כ פסיון אמ"ט רק בא' מד' מראות לבן שנזכרו בריש מכילתין:

ואין בו סימן טהרה דאפילו נתמלא כל הגוף עם שערות לבנות. לא הו"ל כפרח בכולו דגבי נגע [כ"כ הרא"ש]. ול"מ נ"ל דר"ל דאפילו זקן שכבר כל שערותיו לבנות. והשתא צמחו בבהרתו ב' שערות לבנות נחשבת לו לסי' טומאה. ואינן סי' טהרה בנתק. ולא אמרינן דשערות לבנות של זקן נדונות כשחורות שברך בשנים. משא"כ פסיון אפשר שיהי' סימן טהרה כשיפשה כולו מתוך הסגר או מתוך החלט. ולא מתוך הפטור [תוספתא שהביא הר"ש ספ"י]:

יש בפשיון שהפשיון מטמא בכל שהוא אבל שער לבן צריך שיעור ב"ש. וגם כל אחת צריכה שתהיה גדולה כדי לקרוץ בזוג [כנדה פ"ו מי"ב]:

ומטמא בכל הננעים בכל נגעי אדם. בגדים. ובתים. אבל שער לבן אינו סי' טומאה רק בנגעי עור ובשר ובשחין ומכוה:

חוץ לנגע ר"ל דוקא שפשתה הנגע לצד חוץ סמוך ותכוף להנגע. אבל שער לבן אינו סימן טומאה רק כשנתהווה תוך הנגע ולא סמוך להנגע מבחוץ [והא דלא נקט החומרא גבי ש"ל איפכא דמטמא רק תוך הנגע. משא"כ פשיון אין פושה לתוכו וכ"כ ק' במשנה ב' בפשיון ומחי'. י"ל משום דסתם נגע אין מצוי שיהיה ריוח באמצעו ול"ש בו פושה לתוכו. א"נ כל סתם משנה ר"מ היא והרי ס"ל [פ"י מ"ג] דפושה לתוכה]:

מטמא בתחלה. אבל פשיון אינו מטמא אלא בסוף דכתיב אחרי הראותו אל הכהן:

ואין בו סימן טהרה. שאם נתמלא כל הגוף שער לבן לא נטהר:

ומטמא בכל הנגעים חוץ מן הנגע. כצ"ל: