משנה נגעים פרק ג׳ משנה א׳

הכל. ואפי' עבדים ואפי' קטן בן יומו מיטמא בנגעים ואתה תמצא לשון התורה בכל הנגעים (ויקרא י״ג:מ״ד) והסגירו הכהן טמא יטמאנו הכהן (שם) וטהרו הכהן (שם) ושם חתוך הדין בהסגר ובהחלט ובפטור לכהן ודע שהכהן החלל פסול לראות את הנגעים לאמרו (שם) או לאחד מבניו הכהנים וידוע שבני אהרן כהנים אמנם רצה בו שיהיו בכהונתם להוציא חללים ואמרו (שם) וראהו הכהן רמז שלא יראה בלתי נגע אחד וכאשר ראה אותו ודן בו במה שדן ישוב ויראה נגע אחר וכן אם היו שני נגעים באיש אחד לא יראה אותן יחד לאמרו יתברך וראה הכהן את הנגע:

ואמרו בתחלה ובסוף שבוע ענינו שאלו הדינים כולן לא יהיו נאותים אלא בתחלה מה שיעמיד לפני הכהן שהוא אז יפטור או יסגיר או יחליט או בסוף שבוע או סוף שבוע הראשון או סוף השני אם היה ממי שמחייבהו הסגר שני אולם אם יסגיר או יחליט או יפטור קודם שלמות השבוע או אחריו הנה אין דרך אל זה לפי שהפסוק אמנם שפט שיהיה הראיה בתחלת הענין או בסוף השבועות:

ואמרו אין מסגירין את המוחלט ירצה בו שהוא כאשר התחדש לו הנגע ימצא בו הסגר בתוך ימי חלוטו לא יסגירו כי אסור זה לאמרו לא יסגירנו כי טמא הוא וכן אין מחליטין בתוך ימי החלט כאשר התחדש לו נגע אחר יתחייב להחליט ג"כ ולא יחליט מה שראוי להחליט בתוך ימי הסגר ולא יסגיר בתוך ימי הסגר בנגע אח' וכבר התבאר בספרי (יכול שיאמר לו) בעת אחת אם בתחלה אם בסוף שבוע הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה או מוחלט בזה ומוסגר בזה או אחר שיתחדש ענין א' מהדינים וכמו שראוי לנגע האחר לא ישוב וידון עליו במה שראוי לנגע השני והוא בתוך הסגרו של נגע ראשון או בתוך חלוטו:

ואמרו מסגיר ופוטר ענינו שהוא בתחלה או בסוף שבוע יאמר לו הרי אתה מוסגר בנגע זה ופטור מזה וכן ג"כ שיאמר לו הרי אתה מוחלט בנגע זה ופטור מזה וכבר התבאר בתוספתא שהכהן אשר יראה הנגע בתחלת הענין הוא אשר יראה אותו בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני והוא (אשר) בעצמו אשר יסגיר או יחליט או יפטור ואם מת הכהן הראשון רואהו כהן שני וכאשר ראה הכהן את הנגע והסגירו ומת הכהן הנה דין הפסיון כבר הוסר בזה לפי שהפסיון יודע בהיקש למה שקדם וכבר הקדמנו שלא יראה את הנגעים אלא מי שהרגיל בכל מיניהם כמו שביארו בתוספתא (פ"א) באמרם עד שיהא בקי בהן ובשמותיהן ובסיפרא להורות ביום הטמא וגו' אמרו מלמד שאינו רואה את הנגעים עד שיורנו רבו:

הכל מיטמאין בנגעים. כתב הר"ב ואפי' קטן דמהו דתימא איש כו' קמ"ל אדם וכו'. ובפ"ה דנדה דף מד פירש"י. אדם משמע כל שהוא מין אדם אפילו קטן כדכתיב (במדבר ל) ונפש [אדם] מן הנשים וגו' ובקטנות משתעי קרא [ועמ"ש ברפי"א] ואלא איש למה לי למעוטי אשה מפריעה ופרימה. פ"ק דערכין ד"ג. וכתבתי בסוף פ"ג דסוטה:

חוץ מן העובדי כוכבים. לקמן בריש פי"ב מייתי הר"ב לשון ת"כ. דמשמע דמבתים ילפינן. ושם כתבתי דבת"כ שלנו ליתא ולמדתי טעם אחר. ועכשיו ראיתי למהר"ם שכתב וז"ל חוץ מן העובדי כוכבי' דבפ' בתרא דנזיר [דף סא] ממעט עובדי כוכבים מכל טומאה עכ"ל. וקשיא לי דהתם לא אמרן אלא לענין טומאת מת וכמו שהעתקתי שם בראש הפרק ומנלן לכל טומאה. לכן נ"ל מה שכתבתי בריש פי"ב ע"ש:

וגר תושב. ל' מהר"ם גר תושב דינו כעובד כוכבי' זולתי להאכילו נבלות ולהחיותו. ומשום דלקמן פי"א אמרינן גבי נגעי בגדים כל הבגדים מיטמאין בנגעים חוץ משל עובדי כוכבים. ולא קאמר כי הכא חוץ מגר תושב. והכי אמרינן לקמן בנגעי בתים [*פי"ב] דגזרו מדרבנן על גר תושב איצטריך למימר הכא חוץ מגר תושב דלא גזרו הכא משום דנגעי הגוף לא מיטהרו אלא בקרבן. וגר תושב לאו בר אתויי קרבן הוא הלכך לא גזרו ביה רבנן. ע"כ:

הכל כשרים לראות כו'. פי' הר"ב ואע"פ שאינו בקי כו' אם חכם עמו כו'. ומרבי ליה בת"כ מדכתיב והובא אל אהרן הכהן. או אל אחד מבניו הכהנים דה"מ למכתב או אל בניו הכהנים. מאי או אל אחד לרבות כל ישראל. ואם סופינו לרבות כל ישראל מה ת"ל הכהנים ללמדך שאין הטומאה והטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד חכם שבישראל רואה כו':

בידי כהן. לשון הר"ב חכם ישראל רואה הנגעים ואומר לכהן אעפ"י שהוא שוטה כו'. סיומא דברייתא דת"כ דלעיל היא. וכתב הכ"מ בפ"ט מה"צ [הלכה ב] שפירש הרא"ש דהאי שוטה לאו דוקא דצריך שיהיה פקח קצת דמסברו ליה וסבר כדאיתא בגמ' פ"ק דערכין [דף ג] אלא דקרי לגבי חכם שבישראל שוטה ע"כ:

אין רואין שני נגעים כאחד. פירש הר"ב שאין הכהן יכול לראות יפה כו'. לפי שצריך שיראה העע עם הבשר שסביביו. כדתניא בת"כ וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא רואה עור הבשר עמו כאחד. הר"ש:

אין מסגירין את המוסגר כו'. כדתניא בת"כ ומייתי לה הר"ש נגע צרעת הוא וראהו הכהן (ויקרא י״ג:ג׳) מה ת"ל לפי שנאמר (שם) וטמאו הכהן לא יסגירנו. למדנו שאין מסגירין את המוחלט מנין שאין מחליטים את המוסגר ואין מסגירין את המוסגר ואין מחליטי' את המוחלט ת"ל לא יסגירנו כי טמא. כל שנקרא עליו טמא אין זקוק עליו יכול לא יאמר הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה [*מוחלט בזה ומוסגר בזה] מוסגר בזה [*ובזה צ"ל] מוחלט בזה ובזה. ת"ל נגע וראהו [*צרעת וראהו]. ע"כ. ופי' יכול לא יאמר כו' היינו בתחלה בסוף שבוע כדקתני בסיפא דמתני' וכ"פ הרמב"ם. וזה שהעתיק בפירושו יכול שיאמר הוא ט"ס וצ"ל יכול לא יאמר וכן הוא בת"כ וכן העתיק הר"ש. ועמ"ש בשם מהר"ם בפ' דלקמן משנה י [ד"ה בהרת] [*ופי' נגע וראהו צרעת וראהו. דריש וראהו אתרווייהו אנגע ואצרעת לומר שיראה ויחזור ויראה ובת"כ נ"ל שצ"ל אח"כ עוד פעם וראהו. ונסיב ליה למדרש כדמסיק כולו כאחת כו' מכאן אמרו כ"ד ראשי אברים וכו']:

אין מסגירין את המוסגר וכו'. כתב הר"ב דאם הסגירו בנגע אחד ואח"כ נולד לו נגע אחר כו'. ובאותו נגע נמי משכחת לה דאין מחליטין את המוסגר דאם הסגירו בבהרת כגריס ובאמצע השבוע נולד בו שער לבן או מחיה אין מחליטו. וכי אזלה לה מחיה או שער לבן בסוף השבוע לא מחייב קרבן אלא חוזר ומסגירו הסגר שני. הר"ש:

אבל בתחלה כו'. ומחליט את המוחלט עמ"ש פ' דלקמן [ריש] משנה י:

הכל מיטמאין בנגעים הכל לאתויי קטן. אע"ג דכתיב במצורע איש צרוע. האי למעוטי אשה מפריעה ופרימה אבל לענין לטמא בנגעים אתרבי קטן ממלת אדם דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו. וכ"ש דאתרבי מזה עבד כנעני שמל וטבל. ואצ"ל אשה דכבר שמעינן לה מסוף פרק דלעיל:

חוץ מן העובדי כוכבים וגר תושב ודוקא לנגעי גופן מדאינן בני חיובי קרבן. אבל בגד שלהן או בית שלהן בא"י שקנה אותן ישראל. ומצא בהן נגע שגדל ברשותן. וראה בתחלה [עיין רמב"ם טו"צ פי"ג ה"ב ופי"ד הי"א]. ומ"ש בתוי"ט בשם מהר"ם דגר תושב מטמא בנגעי בגדים. ובתים. תמהני מאד דלבתר שכתב בעצמו דאמ"ט בנגעי הגוף. מדאינו בר קרבן. א"כ בתים נמי הרי לאו בר אתויי קרבן. ותו הרי הוקשו נגעי בגדים ובתים לנגעי הגוף [כרמב"ם סוף פרק י"ג מטו"צ] ואין היקש למחצה [ככריתות כ"ב ב']:

הכל כשרים לראות את הנגעים אפילו ישראל אם בקי בדיני נגע וגם אין חסרון בעיני' [כפ"ב מ"ג]. רשאי לבחון דיני הנגע:

אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן ואפילו הוא כהן ע"ה. ואפילו שוטה. ואפילו קטן [רמב"ם פ"ט מטו"צ]. אבל צריך שיהיה דמסברי ליה וסבר [ערכין ג' א']. ופשוט לע"ד דהכהן עכ"פ צריך שיראה ג"כ את הנגע אע"ג שאיכו יודע לדון ע"פ ראייתו עד שיגיד לו ישראל המומחה אפ"ה למראה עיני הכהן כתיב:

אומרים לו אמור טמא הישראל המומחה אומר לכהן ע"ה אמור וכו':

אמור טהור וה"ה כשרואה המומחה שהמנוגע ראוי להסגר אומר להכהן הע"ה אמור להמנוגע הרי אתה מוסגר. דגם אמירה זו בכהן תליא וכדמפורש בקרא. ואפ"ה לא נקט לה תנא מדנכלל באמור טמא דגם המוסגר טמא הוא:

אין רואים שני נגעים כאחד מדאינו יכול לבחון כל אחת יפה:

בין באיש אחר ובין בשני אנשים ר"ל בין שב' הנגעים הם באיש א' או בב' אנשים נראים מכהן א':

אלא רואה את האחר ומסגירו או או קתני:

וחוזר לשני ר"ל בין שרואה שדין הנגע הוא להסגירה או שדינה להחליט או לפטרה אינו רשאי לבחון הנגע האחרת עד אחר שיפסוק דין הנגע שראה תחלה. ואח"כ בוחן הנגע השניה ופוסק גם את דינה:

אין מסגירין את המוסגר אם נולד לו נגע ב' באמצע שבוע של הסגר של נגע א' אין הכהן נזקק לו לומר לו הרי אתה סגור גם בשביל זו. והנ"מ בזה. דכשלא הסגירו בשביל נגע ב' ובסוף הסגר שבשבוע של נגע הראשון. כבר נתרפאו שניהן. הרי פוטרו הכהן מיד. הא אילו היה סוגרו גם בשביל נגע הב' תוך ימי הסגר הראשון אע"ג שמוצא היום ששניהן נרפאו. אפ"ה לא היה נטהר עדיין. עד שיכלה שבועת ההסגר של נגע הב'. מיהו כשהביא ב' נגעים ביחד לפני הכהן. אז רואה נגע הא' ורואה וחוזר גם נגע הב' וכדמסיק:

ולא מחליטין את המוחלט כשהוחלט משום נגע א'. ותוך ימי החלטו נולד בו נגע אחר שרואה הכהן שראוי להחליטו גם עבורה. אין הכהן אומר לו מוחלט אתה גם עבור זה. והנ"מ בזה. אם נרפא הנגע הראשון במועד. או כשהיה חתן. והרי קי"ל דמותר הכהן לטהר המוחלט במועד כדי לשמחו [כרמל"מ פ"ז מיו"ט די"ז א' ד"ה ומעתה וכן משמע מרמב"ם שם הט"ז]. א"כ כשיטהרו אז הכהן עבור הנגע הא' ויעש הצפרים ויגלח ויטבול. אף שלא נרפא עדיין הנגע הב'. מותר לכנוס לעירו. דהרי עדיין לא טימאו הכהן עבור נגע הב':

אין מסגירין את המוחלט כשנולד בהחליטו נגע אחר שצריך הסגר. והנ"מ שכשנרפא נגע קמא ולא בתרא צריך נגע הב' הסגר ראשון. א"נ כשנרפאו שניהן תוך ז' ימים משנולד נגע הב' פוטרו מיד. הא אם היה מסגירו עבור נגע הב' אע"ג שנרפא הנגע הב' תוך ז"י הסגירו אינו פוטרו עדין עד כלות ז"י הסגרו:

ולא מחליטין את המוסגר דאם תוך שבועת ההסגר של נגע א' נולד לו נגע ב' שראוי להחליט אותה מיד או שתוך שבועת ההסגר של נגע נולד באותה נגע שהסגיר סימן טומאה ובסוף שבועת ההסגר עבר הסימן טומאה מזו או מזו. א"צ צפרים וקרבנות כבכל נגע מוחלטת שנרפאה. דהכא לא הוחלטה מהכהן עדיין:

אבל בתחלה בסוף שבוע ר"ל בנולד נגע ב' בתחלה. דהיינו קודם שנסגר עבור נגע א'. או בנולד נגע ב' בסוף שבוע א' או בסוף שבוע ב' של נגע א' קודם שנפסק דינה של נגע א' אז המסגיר וכו':

והמחליט מחליט ר"ל מיד כשמסגירו עבור נגע א' אומר לו הינך מוסגר גם עבור נגע ב'. וכ"כ מיד כשמחליטו עבור נגע א'. רשאי מיד להחליטו גם עבור נגע ב':

מסגיר ופוטר ר"ל אם ראה שנגע א' ראוי להסגיר והאחרת ראויה לפטור ועושה כן לשניהן ביחד:

מחליט ופוטר מחליט עבור נגע א' ופוטר עבור נגע ב' הכל בשעה א'. וה"ה דמסגיר ומחליט או איפכא. וכ"ש דפוטר ומסגיר או פוטר ומחליט. דהרי כשנפטר מנגע קמא לגמרי פשיטא דבודק הב' [ויש נ"מ בכולהו גווני בין שיזדקק לנגע ב' או לא. והמסגיר מסגיר. הרי אילו לא הסגירו מיד לנגע ב' כשיפטור מנגע א' יהיה צריך שוב הסגר לנגע ב'. אבל השתא דהמסגיר מסגיר. הסגר א' עולה לב' הנגעים. והמחליט מחליט. אילו לא החליטו מיד גם עבור נגע ב'. הרי כשיתרפא מנגע א' שהוחלט והוא במועד וכדומה. רשאי להתטהר בצפרים וקרבנות. וליכנוס למקדש ולאכול קדשים. אף שלא נרפא עדיין נגע ב'. עכ"פ לא החליטו הכהן עדיין עבור נגע הב'. אבל השתא שהחליט הכהן ב' הנגעים ביחד. א"א שיתטהר עד שיתרפאו שניהן. ומסגיר ופוטר או מחליט ופוטר. יש ג"כ נ"מ בב' האופנים דאילו לא היה פוטר נגע הב' מיד אחר שהסגיר או החליט הא' הרי אם תוך ההסגר או ההחלט של א'. היה פורח בכולו היה טהור. אבל השתא דתיכף כשהחליט או הסגיר הא' פטר גם הב' הרי אם תוך ההסגר או ההחלט של נגע א' פרח בכולו. ולא נתייחדו הנגע הטהור והטמא יחד קודם שפרח בכולהו היה טמא כדמוכח לקמן [פ"ח מ"ו]. ומסגיר ומחליט נמי יש נ"מ. דאילו לא היה מחליט נגע ב' מיד כשהסגיר א' הרי אם נרפא נגע ב' תוך ימי הסגר נגע א' לא היה צריך קרבנות לנגע ב'. אבל השתא שהחליטו כשיתרפא צריך קרבנות. ובמחליט ובמסגיר נמי יש נ"מ. דאילו לא הסגירו עבור נגע ב' מיד כשהחליט נגע א'. הרי כשיתרפא נגע א' היה צריך שוב ב' הסגרות לנגע ב'. אבל השתא שהסגירו מיד כשהחליטו ימי חלוטו עולה לו לימי הסגרו. ופוטר ומסגיר. או פוטר ומחליט. או מסגיר ופוטר בכולהו ג' גווני יש נ"מ לענין פרח בכולהו וכלעיל. ודו"ק]:

אבל אי"ל דהכל לאתויי כהן בע"מ. דכשר לראות הנגע. והרי רק חלל נתמעט בת"כ [כרמב"ם פ"ט מטו"צ ה"ח]. ליתא. דא"כ לא הי' שייך לומר אח"כ שהטומ' והטהרה ביד כהן. והרי רישא נמי בכהן מיירי. והר"ש והר"ב נושא כליו כתבו. דהכל דהכא לאתויי כהן ע"ה. והוכרחו רבותינו לומר כן משום דבאמת הכי קאמר [כערכין ד"ג א']. אמנם במחכ"ר א"א לכוון זה בלישנא דמשנתינו. דאי במלת הכל נתרבה ע"ה. א"כ ל"ש לומר אלא שהטומ' וכו' דהרי רישא גם כן בכהן מיירי. וטפי הול"ל אלא שיוליך עמו חכם ישראל. ובל"ז ק' סוגיא דהתם. דז"ל הש"ס שם. הכל רואין את הנגעים הכל כשרים לראות את הנגעים. לאתויי מה. ומתרץ לאתויי כהן ע"ה עכלה"ג. וק' הרי עינינו ראו ולא זר דמה דמייתי הש"ס התם אינו לשון המשנה. והיאך הר"ש והר"ב בחדא מחתא מחתינהו. ואת"ל דס"ל לרבותינו כתוס' התם שכתבו בזה"ל דהאי הכל הכל לאו גבי הדדי תניא עכ"ל. וס"ל לרבותינו דהכל קמא ברייתא היא בשום מקום. והכל כשירין היינו משנתינו. ואהכל כשירין קאמר התם הש"ס לאתויי כהן ע"ה. אמנם ק' א"כ למה באמת מייתי הש"ס הנך תרתי תנויי דלאו גבי הדדי תניא. ותו היאך שביק הכל קמא לומר מה מרבה בי' ומפרש רק הכל בתרא. ותו למה לא קאמר הש"ס התם דהכל לאתויי ישראל. או כהן בע"מ. אלא האמת יורה דרכו. דכך הוא באמת דהכל רואין דמייתי הש"ס ברייתא היא. ועלה קבעי הש"ס הכל לאתויי מה. וכדי שלא ישיב דהכל לאתויי ישראל להכי מייתי סמיך לה הכל כשירין. דהיינו הכל דמשנתינו. דמוכח מכח המשנה בעצמה דהכל לאתויי ישראל. מדמסיים אלא שהטומאה והטהרה ביד כהן. ש"מ דרישא בישראל מיירי. ולהכי מקשו שפיר דכיון שכן. הכל רואין דברייתא לאתויי מה. ואהא משני לאתויי ע"ה. מדסד"א דאע"ג דממשנה מוכח דרשאי ישראל לראות משפט הנגע. עכ"פ הכהן הרואה הנגע בהבטה בעלמא וחורץ משפטה. צריך שיהי' עכ"פ בקי בדין. אע"ג שלא בחן דין נגע זו. לולא שבחנה והודיע לו ישראל העומד בצדו. אפ"ה מדידע לבחנה הו"ל כראוי לבילה. קמ"ל בהכל דברייתא דאפילו הכהן הוא ע"ה. שאינו אלא רואה לחוד' אפ"ה שפיר דמי. וא"ת עכ"פ למה לא משני הש"ס דהכל רואין דברייתא לאתויי כהן בע"מ דלא שמעינן לה ממתניתין וכדאמרן. י"ל הא מלתא דפשיטא לגמרי היא. דכיון דגם כהן בע"מ כל דיני כהונה עליו לענין טומ' מת ונשיאת נשים פסולות. וגם לקולא לאכול תרומה וקדשים ורק מהקרבה מיעטו קרא. פשיטא דגם לגבי נגעים כשר דכהן גמור הוא. ורק גבי פרה אדומה דרשינן הכהן בכיהונו. דלבעי בגדי כהונה [כיומא מ"ג א'] וכ"ש דפסל גבה בע"מ. והיינו משום דחטאת קרייה רחמנא לאשמעינן דדינה כקרבן [כחולין י"א ב']:

כך כתב הר"ש והר"ב. ותמהני למה לא פירשו רבותינו מדאין עושין מצות חבילות חבילות. וכמו דאין משקין ב' סוטות כא' מה"ט [כסוטה ד"ח א']. והרי ה"נ ראיית הכהן הנגע מצוה היא. ובין בהשקאת סוטה ובין בראיית הנגע. פשיט בעיני דהי' הכהן צריך לברך מקודם אקבו"צ. ונ"ל דרבותינו דייקי מתוספתא [פ"א] שהזכירה כל הדברים שאין עושין כאחד. וביניהן נקט אין מטהרין ב' מצורעין כא'. ועל כולן קאמרינן בפ"ק דסוטה [שם] דאין עושין מצות חבילות. ומדנקט רק טהרת המצורע. ולא נקט אין רואין ב' נגעים כא'. ש"מ לאו משום דשיירי' כדשייר טובא התם. דא"כ טפי הו"ל לשייר טהרת המצורע שמאוחר לראיית הנגע. אלא משום דדוקא כל מצוה שיש בה מעשה וטרחא. להכי כשעשה ב' כא' מחזי כאילו הן עליו למשא. וכמ"ש רש"י התם. משא"כ ראיי' אינו מעשה וטרחה. דניחוש שכשיראה שניהן כא'. היינו משום דהמצוות הן לו למשא. ואילה"ק לרש"י דלהכי אין עושין מצות חבילות מדמחזי עליו כמשא. א"כ באומר ב' קדושות על כוס א' אסור מדאין עושין מצות חבילות [כפסחים דק"ב ב'] ומה משא איכא בהא. י"ל מדטריחא לי' להביא כוס אחר לקדושה האחרת. ועכ"פ לרמג"א [קמ"ו סקי"א] דר"ל להרמב"ם אין משקין ב' סוטות כאחד ע"י ב' כהני'. ור"ל דמדלא השקה אותן כהן א' משמע דמחזי כמשא עלי'. ק"ל נהי דלא תקשי וכי אין רשאין ב' בנ"א להניח תפילין יחד. דהתם חובת הגוף הוא להניח כ"א תפיליו. עכ"פ הפסח שנשחט בג' כתות רבבות אלפי ישראל והרי רשאים כל א' לשחוט כל הפסחים כולן [קדושין מ"ב א']. ואפ"ה לא מחזי כמשא כשישחטו כל א' פסחו. וכולן בשעה א' ובמקום א'. ואת"ל התם עכ"פ לא רמיא חיובא על כל א' לשחוט פסח חבירו. ק' וכי רמי חיובא אכהן א' להשקות כל הסוטות ולטהר כל המצורע. וצ"ע:

אבל אי"ל דהנ"מ כשנרפא אח"כ שניהן. דאילו טימא הכהן להנגע הב' הי' צריך גם לה קרבנות לבד. ליתא דאפילו אם הי' הכהן מטמא הנגע הב'. עכ"פ כל הנגעים שנולדו קודם הבאת אשמו לנגע א'. די להן בקרבן של נגע א' [כרמב"ם פ"ה ממחוס"כ ה"ט] ועי' פ"ד סי' ל"ג מש"ש בס"ד:

ורבותינו הרא"ש והר"ש והר"ב פירשו דדוקא אם בתחלה ראה שניהן אז בסוף שבוע המסגיר מסגיר וכו'. ופשוט דאזלו לשיטתייהו. דס"ל דכל שלא נולדו שניהן בתחלה. אינו רואה הב' עד שיפטור מהראשון לגמרי. אולם בתוספתא [פ"א] אמרינן להיפך וז"ל שם. ואם משהסגיר נולד לו נגע אחר אינו נזקק לו עד סוף שבוע עכ"ל. הרי דבסוף שבוע נזקק לו אף שלא נולד הב' בתתלה ביחד עם הא'. ויש לדחוק דלרבותינו ה"פ דתוספתא. דבסוף שבוע אפשר שיזדקק להב'. כשיפטור אז מהא'. ואפ"ה לא ידענא מה הכריח לרבותינו לפרש כן התוספתא. וגם לישנא דמתני' דחוק לדבריהם. דנימא דהאי בתחלה דקאמר תנא היינו תנאי ור"ל אם בתחלה הסגיר שניהן. אז בסוף שבוע המסגיר וכו'. ודו"ק:

ומ"ש הר"ש והר"ב הכא. דה"ה דפוטר ומסגיר פוטר ומחליט. במחכ"ר אלו דברים מיותרים לגמרי. דהרי לדידהו איירי סיפא שכבר ראה נגע הב' בתחלה. וא"כ מה אריא בכה"ג הרי אפילו כשלא ראה הנגע הב' בתחלה. רק נולדה אח"כ אפ"ה כשפטר הא' וודאי מותר להסגיר או להחליט הנגע הב' מדנפטר כבר מקמא לגמרי. ורב"א חרז לבבא זו דה"ק. והמחליט [בשביל קמא] מחליט מסגיר ופוטר. ר"ל בין בזה או בזה פוסק אז על השני. ומה דנקט תנא תו. מחליט ופוטר. קאי על המסגיר מסגיר שהזכיר תנא תחלה. ור"ל שהמסגיר הראשון מסגיר ומחליט ופוטר הב'. ואף שלפי דברי רבינו אנן סכינא חריפא פסק לדיני המסגיר והפסיק בין דיניו עם דיני מחליט. אפ"ה הרווחנו בדבריו שאין חסר שום אופן במשנתינו:

באיש אחד. שנולדו לו שני נגעים זה אצל זה או אחד בידו ואחד בגופו וירצה להקיפן זה אצל זה או שני אנשים שבאו ביחד לא יראם כאחד דכתיב וראה הכהן את הנגע ודריש בת"כ שיהו עיניו בו בשעה שרואהו בעור הבשר שנראה עור בשר עמו ומשמע לי' הנגע דוקא נגע אחד שיהו עיניו בו ולא בדבר אחר וגם שיראה עור בשר שסביב הנגע עם הנגע ואם הי' מקיפם זה אצל זה לא הי' רואה עור הבשר עמו:

אלא רואה את הראשון. ר"ל אחד מהם אם באו כאחד או הראשון אם בא תחלה:

וחוזר לשני. מאחר שנולד השני קודם שהסגיר את הראשון או שהחליטו אבל נולד אח"כ אין נזקק לו כדקתני סיפא אין מסגירין את המוסגר ולא מחליטין וכו' דאינו נזקק לו כלל עד שיפטר מנגע ראשון ונ"מ אחר שנטהר מנגע ראשון אין עליו תורת טומאה עד שיזקק לו הכהן ועוד נ"מ אם הי' סימן בשני והלך לו שאין צריך להביא קרבן עליו ובנגע אחד עצמו משכחת לה. הרא"ש ז"ל:

אבל בתחלה ובסוף שבוע מסגיר ומסגיר מחליט ומחליט מסגיר וכו'. כצ"ל. ופי' הרא"ש ז"ל אבל בתחלה כלומר שנולד השני בתחלה קודם שהסגיר או שהחליט הראשון אז בתחלה ובסוף שבוע נזקק לשניהם לכל דיניהם הסגר והחלט ופיטור והיינו רישא אלא שהוסיף לפ' שעושה ג"כ כך בסוף שבוע. ובת"כ פ"ב דפ' נגעים דריש נגע צרעת הוא וראהו הכהן לפי שנאמר וטמאו הכהן לא יסגירנו למדנו שאין מסגירין את המוחלט כו'. וגם גבי נתקים תניא נמי הכי שם פ"ט:

בפי' ר"ע ז"ל וה"ה איפכא מסגיר ומחליט או מחליט ומסגיר וכו'. אמר המלקט הוא לשון הר"ש ז"ל ושייך לומר אפכא גם בהני תרי באבי כיון שהזכיר התנא הסגר והחלט אע"ג דלא הזכירן רק גבי פיטור נהפך גם בשניהם לבדן כנלע"ד: