משנה נגעים פרק י״ד משנה י׳

זה מבואר כולו ואמרו על כל הזאה טבילה ר"ל שהוא יטבול אצבעו בשמן אשר בכפו אבל לא שיטבול אצבעו פעם אחת ויזה ממנו שתי הזאות או שלשה ואין הלכה כר"י ב"נ ולא כר' שמעון:

כנגד בית קדש הקדשים. כתב הר"ב ולא שהיה מכניס את השמן בהיכל כו' דהא לא כתיב והביא את השמן אל אהל מועד. כדאשכחן בהזאות הפנימיות. הר"ש [י]:

והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן וגו'. והנותר מן השמן אשר בכלי. תנינן ליה בספ"י דזבחים:

לא כפר. דכפרה אמתנת הראש כתיבה. רש"י פ"ק דזבחים דף ו':

שירי מצוה הן דכתיב והנותר. הלכך הוי כשפיכת שירי דם החטאת דלא מעכבי כדתנן באיזהו מקומן. רש"י שם:

ומעלין עליו כאילו לא כפר. פי' הר"ב קמי שמיא כו'. גמ' דזבחים (שם). ואע"ג דדחינן. נ"ל דלמסקנא ההוא דחויא בעלמא הוא. והיינו דלא כתב הר"ב כפי' הר"ש. ואין להאריך בזה:

*[חסר הלוג עד שלא [יצק] ימלאנו. כתב הר"ב ולא אמרינן דקבעה ליה הלוג שהוא כלי שרת. כלומר קבעה לה בשם. וקרינא ביה מן המנחה פרט לשחסרה. רש"י פ"ק דמנחות דף ט']:

נטל הכהן נטל ביד ימינו:

מלוג השמן ר"ל מן השמן שבלוג שהניפו עם האשם. ולא יצק כולו לתוך היד. רק כפי השיעור הצריך להזאות ומתנות. והשאר מניחו בכלי שהוא בתוכו. ומתחלק לכהנים [כספ"י דזבחים]:

ויצק לתוך כפו של חברו לתוך כף שמאל של כהן חבירו:

טבל הכהן שיצק טובל אצבע ימינו הסמוך לאגודל. תוך השמן שבכף חבירו. והופך פניו לק"ק:

שם הוא נותן את השמן דהיינו על תנוך ועל בהן יד ועל בהן רגל. ואפילו נתקנח הדם ביני ביני אינו מעכב מדלא כתיב על דם. רק על מקום דם האשם:

אם נתן על ראשו:

לא כפר מדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר. משמע שהנתינה מעכב כפרתו [רש"י זבחים ד"ו]:

ומעלין עליו כאילו לא כפר ר"ל דלא עשה מצוה מן המובחר:

חסר הלוג עד שלא יצק לתוך כף הכהן:

ימלאנו ולא אמרינן דכלי הלוג כששפכו לתוכו קבע לו שיפסול הנשאר כשחסר אח"כ. ואע"ג שהשמן שימלא בו החסרון לא הונף עם האשם. אפ"ה הרי קיי"ל דאם הניף השמן בפ"ע יצא [כרמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ]. לפ"ז אחר שחזר ומילא הלוג צריך להניפו:

משיצק דהיונו אחר שהתחיל ויצק תוך כף הכהן עד אחר שנתן ג' מתנות הבהונות. ומשמע אפילו לא חסר השמן שיצק לתוך הכף. רק מהשמן שנשאר בהכלי אחר שיצק:

יביא אחר דיציקה קבעה לי' שכשיחסר אח"כ נפסל הנשאר. מיהו ההזאות ומתן הבהונות כל חד מצוה בפ"ע הוא. שכשנחסר אחר שיצק קודם שגמר ההזאות. מביא לוג אחר ומתחיל מתחלת ההזאות. אבל אם נחסר אח"כ. או קודם גמר מתן הבהונות. מביא לוג אחר ומתחיל רק מתחלת מתן הבהונות:

עד שלא נתן ר"ל עד שלא התחיל ליתן המתנות:

משנתן ר"ל משהתחיל ליתן מתן הבהונות וקודם גמרן [ודלא כהר"ב]:

יביא אחר בתחלה אבל א"צ שוב להתחיל מתחלת המתנות. רק ממקום שפסק שם הוא מתחיל:

כך מוכח בברייתא [יומא ס"א א']: מיהו לאחר שגמר ג' המתנות מתנת הראש לכו"ע אינה מעכבת כמבואר בש"ס שם: וא"ת ק' להרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ ה"ב] פסק כר"ע לעיל דמתנות הראש מעכבות דקאמר אם לא נתן מתן הראש לא כיפר. והרי רבינו גופי' [פ"ה ממחוכ"פ ה"ה] פסק דמתנות הראש אינן מעכבות: ואי"ל דהא דקאמר דמחנת הראש אין מעכבות. היינו שיוכל למלאות אז החסר משמן אחר. ור"ל שאין מעכב שיהי' מתנות הראש מאותו לוג שנתן ממנו על הבהונות. אבל עכ"פ צריך ליתן שם משמן שיוסיף. ליתא דהרי נשפך קאמר. דמשמע דנשפך כולו. ואפ"ה מסיים עלה דמתן הראש אינו מעכב. משמע ודאי דאינו מעכב כלל: נ"ל דהא דקיי"ל לא כיפר היינו בשישנו כאן. אבל בשנשפך כולו. אין מעכב תו ואפ"ה נתכפר [ומתורץ בזה קושיית תוס' יומא דס"א א']: ומה שתמה שם רכ"מ על הרמב"ם. דהרי ע"כ הכא בעשירים מיירי וכדאמרן. וכיון שהרמב"ם פסק כר"י לעיל [מי"ב] דהאשם קובע. והרי הכא קבעו האשה בעשירות. והאיך יצא אח"כ בחטאת העוף דהרי אפילו נתעני ממש צריך להביא בעשירות והניח הקו' בצ"ע: ולפענד"נ דהרמב"ם ס"ל. כיון דאם אין תקנה להאי גברא אמרינן אפילו בדאורייתא כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [כברכות ד"ט א'] ה"נ הכא מדמת א' מהן אי נימא כר"י לא יהי' תקנה להאי אמרינן כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בכה"ג:

והנותר מן השמן וכו' פסחים וזבחים דף ו' ומסיק התם כאילו לא כפר דכפר מתנות בהונות ולא כפר מתנות הראש ואע"ג דאיכא קרא אחרינא קודם לזה דכתיב ביה והנותר בשמן וכו' התם לא כתיב בי' מלת לכפר להכי מייתי קרא תניינא דכתיב בי' לכפר לדרשא:

חסר הלוג ובת"כ פ' שלישי דפ' מצורע ראיתי הגרסא ר' ישמעאל אומר חסר הלוג וכו' במקום ר' שמעון ואין בידי הכרע. ומ"מ דברי ר' יעקב במקום דברי ר' עקיבא. וראיתי שהגי' ה"ר יהוסף ז"ל והנותר בשמן אשר וכו' והן אמת כי פסוק ראשון הוא בשמן אך שם אין כתוב לכפר אלא וכפר א"כ הי' לו להגי' ג"כ וכפר אם נתן וכו' דוק. והוא ג"כ הגי' ר' יעקב: