משנה נגעים פרק י״ג משנה ג׳

מלבנין אשר יהיו ממעל על שטח הקורה:

וסריגי החלונות הסבכות אשר בחלון יהיו מעץ וממתכות גם כן ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי אלעזר:

נראה בעליה נותן את הקורות לבית. שלצורך הבית *(נבנו למעזיבת) הבית ואינם עציו של עליה המיוחדים אליה *(לחוד) כדמשמע מהכינוי. ק"א:

*[מלבנים. כתב הר"ב כמין לבנים מרובעות ששוטחין על הגגות. וה"ל לפרש לענין מה שוטחין אותן על הגגות. דאי אמרת שאין להם שום צורך להגג אלא ששוטחין שם הוא ללורך עצמן וגופן עד שיושטחו למקום אחר. א"כ מלתא דפשיטא היא שאינן בכלל אבניו וגו' ולא ה"ל להתנא לאשמעי' להא כלל אלא נראה שיש בהן צורך קצת אל הגג ומש"ה אצטריך לאשמעי' שיכול להצילן וזה ה"ל להר"ב לפרש]:

ועל שריגי החלונות. ל' הר"ש כמין סבכה שעושין בחלון שמסתכלים משם לרה"ר ועושין הסבכה שלא יפלו משם התינוקות. כ"פ הר"ש וסריגי תרגום סבכה כמ"ש בפ"ט דאהלות מ"ד:

היתה עליה על גביו נותן את הקורות לעליה ואם נותץ כותלי חדר התחתון אז תומך התקרה בעמודים שיעמיד תחת ד' זויות התקרה. סתמא דמתניתין משמע בין ששניהן שייכין לאדם א' או לב' בנ"א כך הוא הדין [ותמוה דמ"ש קורה מאבן שבכותל שבינו לבין חבירו. דאמרינן לעיל [במ"ב] דאפילו בראש נותץ את שלו ומניח של חבירו. ואי"ל דהכא כשיחלק הקורה ויתוץ רק את שלו לא יהיה חלק הנשאר לחבירו ראוי לקורה. ליתא דאטו מי לא איירי הכא גם בקורה עבה מאד. ואות"ל התם מיוחד כל חצי עובי אבן לתשמיש של כל א' לבד. להכי לא נטמא חלק של כל א'. דרק חלק האבן שמיוחד לתשמיש הבית המנוגע נטמא. אבל הכא התחתון והעליון שניהן צריכין להתקרה. נמצא ששניהן משותפין בכל התקרה. ולפיכך לא נטמאת התקרה. וכדממעטינן בת"כ בפירוש [והביאו הר"ש בפירקין] מדכתיב ונתץ את אבניו ואת עציו. דמשמע רק כשהן שלו לבד ולא כשחבירו משותף עמו. ליתא דהרי בפירוש תנינן [ב"מ פ"י מ"ב] דבין לת"ק ובין לר' יוסי התם. רק במעזיבה פליגי. דלת"ק שייך לתחתון ולר' יוסי שייך לעליון. אבל בקורות מודו תרווייהו דשייכים לתחתון. וא"כ הכא כשהנגע בהבית למה לא יתוץ את הקורות. וי"ל דאע"ג דכל הקורה שייך להתחתון. עכ"פ משועבדת הקורה גם להעליון. ושפיר קרינן בי' את עצו ולא את עציהם. דהרי קיי"ל שעבודא דאורייתא [כקידושין י"ג ב']. מיהו מדלא נקט תנא נותן את הקורות ואת המעזיבה וכו' דהרי גם עפר של בית מנוגע אסור. ולאשמעינן דהכא אע"ג דשייכי גם מעזיבה להתחתון. וכהת"ק התם. עכ"נ. משום דגם היא משועבדת להעליון כמו הקורה. קרינן גם בה את עפרו ולא את עפרם. ש"מ קצת כי"א [בח"מ שי"ד] דס"ל כר' יוסי שם דמעזיבה וודאי לעליון שייכי. ולפיכך דוקא כשהנגע בעליי' מקעקע כל המעזיבה. וכיון דלר' יוסי מעזיבה רק אשוויי' גומות הוא ולא אחזוקי תקרה. אין להתחתון שעבודא עלה כלל. וקק"ל לפ"ז מהא דאמרינן [אהלות פ"ו מ"ד] לענין טומאת אהל המת. דכשהטומאה בחדר התחתון. בוקעת לתוך חצי עובי המעזיבה התחתון. וכשהטומאה בעליי' בוקעת הטומאה למטה עד תוך חצי התחתון. וכ"כ כשהטומאה במעזיבה עצמה. רק חצי עובי' העליון שייך להעליי'. וחצי עובי' התחתון שייך להבית. ואמאי נימא הכא דכל המעזיבה לעליון שייך. וי"ל קצת. דבשלמא הכא כיון דעליי' שייכא לתשמיש בית העליון שנתנגע. חשבינן לה כאילו המעזיבה הוא הכותל עצמו. וכשנתנגע חדר התחתון. הרי מדהמעזיבה שייכא כולה לתשמיש העליון. א"צ המעזיבה נתיצה. דהרי לא נתנגע המעזיבה כלל. אבל התם הרי רק על התפשטות הטומאה דיינינן. וכי משום דשייכא לכאן או לכאן לא תתפשט טומאה שבחבירו אליו. והרי אפילו דבר ששייך ממש לאדם אחר אפשר שתתפשט אליו הטומאה שברשות חבירו. ונתנו חכמים קצבה בדבר ואמרו שלא תתפשט הטומאה משם למקום אחר או ממקום אחר לשם רק עד חציו. ואפשר נמי דשעורא דהתם הלמ"מ היא ככל השיעורים]:

ומציל על המלבנים לבנים מרובעות שמניחין על הגג שלא יתרכך הטיט הטוח ברצפת הגג בהגשמים. והלבנים הללו אינן מחוברים בטיט בהגג. וו"א דמלבנין. היינו ד' קרשים שתוך חלול הפתחים והחלונות. סמוך למזוזות ותחת המשקוף. ועל המפתן. וגם בהנך מיירי שאינן מחוברין בטיט או ביתידות בגוף הבית. רק תקועים שם בחוזק. ומה"ט נצולין:

ועל שריגי החלונות גיטערווערק בל"א. ועושין אותן מגבעולין דקין שו"ע. ותוקעין אותן בחלונות להסתכל מתוכן לחוץ. וגם שלא יפלו התינוקות מתוך החלון. וגם הנך מיירי שאונן מחוברים בהבית. ועשוי להוציאן משם. מיהו דלתות וחלונות אע"ג שמתנועעים אנה ואנה אפ"ה כיון שקבועים בצירים רהבית כגוף הבית דמי [כב"ב פ"ד מ"ג] ולפיכך נתצין עמו:

ר' יהודה אומר מלבן ר"ל ד' קורות שמניחין על ד' כותלי הבית שמחוברין כל הד' קורות יחד ברבוע נגד ד' זויות הבית. ונקראין מויער לאטטען בל"א. ועל המרובע הזה מניחין ראשי קורות הבית כדי לחבר כל הקורות יחד בהרבוע כדי שיחזק כל א' את חבירו. וקשה פשיטא. ואת"ל דקמ"ל דאפילו אין המלבן מחובר להבית אפ"ה כובדו קובעתו. אפ"ה פשיטא. דאם הקורות שמונחין על המלבן ניתצין. א"כ המלבן שתחת הקורות. שמונח על כותלי הבית ממש. מכ"ש ששייך לבית טפי וחייב לנתצו. ונ"ל דר"י מיירי שיש עליי' על גביו. דאז כשהנגע בחדר התחתון. אין התחתון נותץ את הקורות וכלעיל. וקאמר הכא דעכ"פ המלבן הזה שהקורות מונחין עליו. שייכים לחדר התחתון וניתץ עמו. ול"מ הי' נ"ל דר"י במלבן שמונח בשפתי הגג סביב כעין מעקה מיירי. וכמש"ל. וס"ל דכיון דכל גג חייב במעקה. להכי כגוף הבית דמי:

אבניו ועציו ועפרו מטמאין בכזית במגע ובמשא כמת. ודוקא כשיש בא' מהן כזית. וכ"כ בהוכנס מא' מהם כזית לבית נטמא כל אשר בבית [רמב"ם פט"ז מטו"צ]. וכ"כ בגד ועור המנוגעים. מטמאים במגע ובמשא ובביאה לבית [כרמב"ם פי"ג מטו"צ הי"ג]. [ותמוה שו"ע האיך אפשר שיטמאו במגע. הרי כל המנוגעים אינן מטמאין עד שיהי' בהן כזית [כפרקין מ"ח]. והרי כל החוטין אינן גוף א'. והרי מה"ט מלא תרווד רקב אמ"ט במגע מדאינו גוף א' [כחולין קכ"ה ב' ועיין רש"י שם]. ואת"ל לחלק דדוקא תרווד רקב שכולו קרטין קרטין קטנים מאד וא"א שיגע בכל א' וא'. להכי אמ"ט במגע. אבל חוטי שתי שהן חוטין ארוכים וגם עבים קצת מקרטני רקב. אפשר שפיר שיגע בכל החוטין שבה כזית והרי קיי"ל דמגע ומגע מצטרפין. וכמ"ש בס"ד בפירושינו [חולין ד"ט סי' נ"ז. וע"ש] להכי שפיר אמרינן דכזית ממנו מטמא במגע. ואפילו להרמב"ם [פ"א מטו"מ הי"ב] דפסק בנגע הב' חצאי זיתים התחובים בקיסוס לא נטמא. אלמא דגם בנגע בב' גופים גסים דאפשר ליגע בשניהן יחד. אפ"ה אמ"ט במגע. י"ל דבאמת ס"ל להרמב"ם מה"ט דחוטי שו"ע נמי אמ"ט במגע רק במשא ובהבאה לבית. וכך נוטין קצת דברי הרמב"ם [פי"ג מטו"צ הי"ג] למדייק שם. א"נ דמיירי בשהחוט ארוך מאד עד שהוא בכללו כזית. עכ"פ ק' בעפר בית מנוגע שכתב הרמב"ם בפירוש [פט"ז מטו"צ ה"א] שעפרו מטמא במגע וכו'. ואמאי והרי העפר אינו גוף א'. אלא כולו הוא קרטין קרטין קטנים. ואיך יטמא במגע. וכ"כ קשה מדאמרינן [ע"ז פ"ג מ"ו] דעפר ע"ג מטמא במגע. וק' ואמאי. ומ"ש מתרווד רקב דאמ"ט במגע. ואין סברא כלל לומר דמיירי בנגע בגוש של עפר ההוא שהי' בכזית. ליתא. דמהיכן יהי' הגוש הזה. אי מקרקע של ביח המנוגע או של בית ע"ג. הרי קרקע עולם לא נאסרה ולא נטמאה בשום דוכתא [כע"ג פ"ג מ"ה. וסנהדרין פ"י מ"ו. וסוטה פ"ט מ"ו סנהדרין דמ"ז ב']. אע"כ דר"ל הגוש מהטיט שטח בין הנדבכין. הוא שנאסר ונטמא. וזאת העפר בשעה שטח בו היו פרורים קטנים. ורק האדם לשן יחד להיות גוש. והרי קיי"ל [רמב"ם פ"ד מטו"מ ה"ה] דחיבורי אדם אינו חיבור ולפיכך גם גוש מהעפר ההוא כמפורר דמי. ואיך יצטרפו לענין מגע. ואת"ל כיון דנתחברו ונתדבקו פרורי הטיט יחד בלישה ע"י מים שהוא א' מז' משקים. בכה"ג קיי"ל דחבורי אדם הוה חיבור [כהרמב"ם פ"ו מאוכלין הי"ג]. ליתא דהרי רבינו הרמב"ם בעצמו [פ"ב מטו"מ הי"א] כתב בשם התוספתא. דתרווד רקב אע"ג שלשו יחד במים אמ"ט במגע דחיבורי אדם אינו חיבור. וקשה והרי הוא בעצמו כתב דבנדבק יחד במים הוה חיבור. אע"כ דהא דבנילש ע"י א' מז' משקין הוה חיבור היינו רק במאכלים ולא בשאר מילי. וא"כ מ"ש עפר מתרווד רקב. ונ"ל דהא דאמרינן חבורי אדם אינו חיבור היינו רק בלאו אורחי' בכך. אבל בהכי אורחי' בכך אדרבה עדיפי שאר מילי ממיני מאכלים. דבמאכלים אינו חיבור רק בנלושין יחד ע"י א' מז' משקין אבל בשאר מילי אפילו בנדבקו יחד בשום דבר שבעולם הוה חיבור. תדע דאל"כ בגד האיך אפשר יקט"ו. הרי נתחבר יחד ע"י אדם שארג החוטים יחד. וכן כל כלי מחובר יחד מחלקים ע"י מעשה אדם [עיין כלים פ"ה מ"ט]. אע"כ דכל דאורחי' בהכי אמרינן גם בכלי ובכל דבר שאינו מאכל שגם בחבורו בכל דבר הוה חיבור. וא"כ י"ל דתרווד רקב דלאו אורחי' לגבלו יחד. ולפיכך גם בגבלו בא' מז' משקין לא הוה חיבור. דלאו בר גיבול הוא. אבל עפר וטיט דאורחא הוא לגבלו בביתו. והרי מה"ט קיי"ל [שבת די"ח א וביצה ל"ב ב'] דרק אפר אינו בר גיבול משא"כ עפר. לפיכך אפילו גבלו יחד שלא בא' מז' משקין הוה חיבור. ולפ"ז הא דאמרינן לעיל [ספי"א] דמוחלט שעשאו מוכין דמטמא. היינו דמטמא במשא ובביאה דבכה"ג אפילו קרטין קטנים מצטרפין לכשיעור [כרפ"ג דאהלות]. אבל במגע אמ"ט. וכתרווד רקב לעיל. א"נ דמיירי דבחזר ועשה מהמוכין חוט וארגם יחד עד שנעשה גוש א' כשיעור מטמא גם במגע [ועמ"ש בזה בס"ד בעוקצין פ"ג מ"ה]. ואעפ"כ הנני עומד משתאה מחריש לדעת איך לא הוזכר במשנה וברמב"ם שעפר בית מנוגע ועפר בית שנעבד. רק גושיו שבכזית יטמאו במגעו:

ר"א חסמא אומר במה שהן ר"ל אם אבן שלם הוא מטמא בכל שהוא כאבר ממת שאין לו שיעור [כאהלות פ"א מ"ז] ולא קיי"ל כן:

המלבנים. פי' הרמב"ם ז"ל מלבנים אשר יהיו ממעל על שטח הקורה והר"ש ז"ל פי' מלבנים כמו מלבנות של פתחים דפ' המוכר את הבית ואיכא דמחברי בטינא ואיכא דלא מחברי. והרא"ש ז"ל פי' מלבנים פי' ד' עצים מחוברים ברבוע ומניחין אותן על הגג למעקה:

סריגות עושין בחלונות כמין שבכה שלא יפלו משם התינוקות ומצילם ואין מוציאן חוץ לעיר ולא מיתסרי בהנאה. הר"ש ז"ל:

ומטמאין בכזית. כצ"ל: