משנה נגעים פרק י״א משנה ז׳

מלבוש בגד ארוך מחתיכו' קטנו' (מרובעו') חתיכה מכל מראה תקרא בלשון ישמעאל שטרנג"ש לפי שדומה לשטרנג ילבשו אותה הנערים והנשים והיו לובשין אותו בזמן הקיץ ולזה נקרא קייטא והוא תרגום קיץ ושם החתיכה אחד מאלו החתיכות נקרא פספס נגזר מן פס ידא בעבור שהיא קטנה שיעור כף וקבוץ פספסים ואמר כי כאשר היו פספסים לבנים וחידש נגע בפספס אח' לבן הנה יסגיר הבגד כולו ואם התחדש לנגע בפספס לבן אחר הנה הוא מוחלט להיות כבר פשה לפי זה השרש שהפסיון יהיה מפספס לפספס והוא אמרו פושין מזה לזה ונחשוב אותו כולן בדמיון בגד אחד ואע"פ שהיו ביניהם פספסים צבועים אשר לא יטמאו בנגעים כמו שהשרשנו ולא נאמר שכל פספס ממנו בגד בפני עצמו ולזה לא נצטרך שיהי' (כל הנגע בתוך) [בכל] פספס לבן ממנו ג' על ג' לפי שהם כולם כמו בגד א' וכבר אמר ר' נחמיה בתוספתא (פ"ה) לעולם אינו מטמא בנגעים עד שיהיה בלבן שלה ג' על ג' ואין הלכה אלא כר' אליעזר. כאשר היה פספס אחד לבן לבד בזה הבגד ונשארים צבועים וחדש נגע בזה הלבן אמר להן יסגיר אמרו לו ומה תועלת ההסגר בכאן ואין שם דבר אחר לבן יהיה בו פסיון אמר להן איני יודע מה תועלת בזה ההסגר לפי מה שקדם בפרק הט' וביאר רבי יהודה בן בתירא ואמר תועלתו לפי שאם נשאר הנגע על ענינו בזה הפספס יחידי שני שבועות הנה יהיה מוחלט וישרף הבגד בכללו כמו שבא לשון התורה בזה (ויקרא י״ג:נ״ה) והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו וזהו מאמר אמתי. ועוד חזר לדיני הפסיון בבגדים ואמר שהפסיון בכל שהוא לאומרו כי פשה איזה שיעור שיהיה ואם היה שלא נמשך זה הנגע בבגד לבן אך חדש נגע במקום אחר מזה הבגד הנה הוא יצטרך שיהיה כגריס הוא שיעור הנגע למאמר השם כי פשה הנגע בבגד עד שיהיה התוספת שיעור נגע והחוזר כגריס כאשר חזר נגע בבגד אחר שיראה וזה לשון התורה (שם) ואם תרא' עוד בבגד וגו' את אשר בו הנגע יצטרך שיהיה בו שיעור הנגע בעת השרפה:

והרי הוא פספס יחידי. פי' הר"ב כלומר אם לא היה בו אלא פספס אחד לבן. מסיים הר"ש שיש בו כגריס ולא יותר. ע"כ. כלומר ואע"פ דבפחות מג' על ג' אינו מטמא בנגעים כמ"ש הר"ב לעיל. הכא לא בעינן. וכן דעת הרמב"ם. וכתב שלא נצטרך שיהי' (בכל) פספס לבן ממנו ג' על ג'. לפי שהם כולם כמו בגד אחד וכבר אמר רבי נחמיה בתוספתא לעולם אינו מטמא בנגעים עד שיהי' בלבן שלה שלש על שלש. ואין הלכה. ע"כ. והר"ש כתב עוד דיש ליישב מתניתין אפילו כר' נחמיה שיש בפספסה שלש על שלש ומלאו כולו נגע דאין לו במה יפשה. ע"כ. ואעפ"י שכתב דיש ליישב כו'. עיקר דבריו בפירוש המשנה. כמ"ש בתחלה וכדעת הרמב"ם. ובעל קרבן אהרן לא השגיח יפה בדברי הר"ש לראות דדבריו הראשונים עיקר והאחרונים אינם אלא לישוב בעלמא:

לא שמעתי. עיין מה שכתבתי בסוף פ"ט:

שקיימת דברי חכמים. מפורש שם (ד"ה חכם):

הפסיון הסמוך כל שהוא הרחוק כגריס והחוזר כגריס. בת"כ יליף לה דכי פשה משמע בכל שהוא. וכי הדר כתב הנגע בבגד דלא איצטריך דממילא הוה משמע דפסיון היינו שהנגע פשה ושבבגד פשה. אלא לומר דפסיון בבגד רחוק מהנגע נמי הוי פסיון ודלא תימא דשניהם בכל שהוא. בין סמוך בין רחוק. להכי כתיב הנגע דפסיון שבבגד הרחוק צריך שיהא נגע וילפינן בג"ש דכל נגע כגריס כמ"ש בריש פ"י:

הרחוק. פי' הר"ב שהאום בראש אחד כו'. וכן לשון הר"ש וכלומר. ואע"פ שהם רחוקים הרבה. ומיהו הם מצד אחד. אבל מצד זה לצד אחר לא אלא א"כ בעורות. כדפי' הר"ב במשנה י"א [בסופו]:

קייטא בגד לקיץ מלבד שהוא דק ומרווח. הוא ג"כ מיופה בציורים וקוין מצבעים שונים. טפי מבגד שלובשין בימות הגשמים [ועיין כתובות ס"ד ב']:

שיש בה פספסים כך רגילין לעשותו מנומר מצבעין הרבה. קוין קוין. כל קו ברוחב פס יד לארכו מצבע אחרת:

פושין מזה לזה מלבן ללבן. אף שהצבוע מפסוק. דלא דמי לנגעי אדם שכשמפסיק בהק או שאר דבר שאינו מטמא בנגעים בין אום לפסיון. לא מקרי פסיון. בגד שאני שאפילו פסיון רחוק מטמא [וכלקמן במשנה]. וכמו כן יש חומר בבגד יותר מבאדם. דבחזרה הנגע לאחר שעברה. מטמא רק בבגד ולא באדם. ופשוט שכשיפשה מלבן ללבן ויוחלט. צריך לשרוף גם הפספסין הצבועין. דלא דמי לאימרא הצבוע ארגמן שניצל [כמשנה י']. דהתם שאני דרביי' קרא. משא"כ הכא שהפספסין הצבועין הן גוף הבגד. ופשוט גם כן שפשיון זה שמלבן ללבן לא עדיף מאילו היה כולו לבן והיה בו פשיון רחוק. דשיעור הפסיון כגריס. וכמפורש בסיפא. ולפ"ז מדאין דין ב' הפספסין הלבנים כקרובים. פשוט ג"כ שאין ב' ח"ג שבזה ובזה מצטרפין:

והרי הוא פספס יחיד ר"ל ואם יש בהבגד הצבוע כולו רק פספס א' לבן. וכולו מנוגע למה יסגירנו:

אמר להן לא שמעתי כלומר לא שמעתי מרבותי דינו. ואף דמסתבר דצריך הסגר מדסתם קרא. אפ"ה לא ידעתי טעם בדבר למה יסגירו. א"נ ה"ק וודאי שמעתי מרבותי בזה שצריך הסגר. אבל לא שמעתי טעם בדבר. והוא לא היה אומר דבר בתורה אפילו רק טעם הדין כשלא שמעו מרבו [ועיין ספ"ט]:

אמר לו ר' יהודה בן בתירא אין זה ריב"ב שהיה הוא ואחיו ר' יהושע ב"ב נשיאים קודם הלל [כפסחים ס"ו א'] רק תלמיד ר"א היה. ולהכי בקש ממנו רשות להורות בו בפניו. ולפמ"ש לעיל דהדין כבר הוחרץ מר"א שצריך להסגירו. וא"כ לא היה תלמיד זה מורה הלכה לפני רבו. רק טעם הדין אמר ? אפילו הכי היה צריך ליטול רשות מרבו. כדי שלא יהא נראה כמתרברב לפני רבו שהיה נראה כאילו לא ידע הטעם:

אלמד בו אמר לו אם לקיים דברי חכמים הן לתת טעם לדבריהן שאמרו להסגיר. או ר"ל לתת טעם לדבריהם שלא אמרו שלא להסגיר בכה"ג:

אמר לו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים שמצאתי טעם עמוק הצפון שבדבריהם. [ונ"ל דאע"ג דוודאי מדאורייתא צריך הסגר אפ"ה קרא לה מדבריהן מדאינו מפורש בתורה כך. וכך כ' רכ"מ ריש הלכות אישות דכל דבר שאינו מפורש בתורה קרי לה הרמב"ם ד"ס. ונ"ל ראי' לזה מדאמרינן [זבחים ע"ט א'] אמרו רבנן בטעמא. והוא מדאורייתא וכמ"ש תוס' שם]:

הפשיון הסמוך להאום:

הרחוק שרחוק מהאום אפילו הרבה. [כך פי' רתוי"ט ע"ד הר"ש והר"ב. ול"מ היה נ"ל איפכא. דהרי הא שיהי' גם פשיון רחוק מטמא. כבר שמעינן לה מקייט' לעיל. ורק מה דאצריך הך בבא לאשמועינן. היינו שפשיון רחוק צריך כגריס. א"כ איפכא הול"ל אפילו אינו רחוק הרבה. ורק כשערה מפסיק ביניהן צריך כגריס]. ודוקא בשהאום והפשיון הם יחד בעבר א' מהבגד. אבל כשהן מעבר לעבר שכנגדו. אפילו אם הפשיון הוא סמוך להאום לא מיקרי פשיון רק בעורות:

כגריס והחוזר אם אחר שכהה הנגע בסוף הסגר ב'. וקרע מקום הנגע מהבגד. וטבל הבגד כדינו [דהיינו כיבוס שכתבה בו תורה] חזרה אח"כ הנגע להבגד. והא דלא כללם תנא יחד. והכי הול"ל הרחוק והחוזר כגריס. ה"ט כדי שלא תטעה לומר דחדא קאמר. דדוקא כשחוזר והוא רחוק צריך כגריס. הא בחזר במקומו סגי בפחות קמ"ל:

ולכאורה קשה מ"ש פספסים צבועים ולבנים מאילו עשוי הבגד מעורות הים שחיבר לו חוט או משיחה דכולו מטמא בנגע כלעיל סי' י"א. וכ"ש הכא דכולו עכ"פ ממין המקט"ו נגעים. וגם כולו מגוף א'. והול"ל דכולו גם במקום הצבוע מקט"ו נגעים. ועוד יש כמה דקדוקים בכל מיני תערובות שבפרקין. אשר בהן לא ראי זה כראי זה. וכאן הבן שואל מ"ש תערובות זה מתערובות זה. ונ"ל דכך הצעת הדברים. דה' מיני תערובות יש שנזכרו בפרקין: (א) עורות הים שחיבר לו קצת ממין המקט"ו ואפילו גם הדבר ההוא אמקט"ו נגעים. נמצא שאילו היה כל א' לבד לא היה שום א' מהן מקט"ו נגעים כגון שחיבר חוט קנבוס שהוא דבר הגדל בארי אל עורות הים. שכל א' מהן אמקט"ו נגעים. אפ"ה במחוברין יחד גזרת הכתוב הוא שכל א' מקט"ו נגעים [כרתוי"ט מ"א]. כך היה נ"ל דמדל"ק חיבר לו מן המקט"ו נגעים. משמע כל הגדל מהארץ ואפילו קנבוס. ואפשר דה"ה צמר גמלים ומשי וכדומה. וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות כאן דאף צמר נקרא גדולו מן הארץ דכל בע"ח חי מהארץ. וא"כ ה"ה צמר גמלים ועזים ותולעת המשי כולן גדלים מגדולי ארץ. אולם הרמב"ם [פ"ג מצרעת ה"ה] סופר ומונה רק צמר ופשתן ועור בהמה וחיה המעובדין. ובהלכות כלים [פ"א ה"ב] כתב כלשון המשנה [כלים פי"ז] וכלשון משנתנו כאן אע"ג דהכא והתם חדא ילפותא הוא]. (ב) מין המקט"ו נגע שעירבו עם מין שאמקט"ו נגע. כגון שטרף צמר רחלים עם צמר גמלים. או קנבוס ופשתן יחדו. אז אולינן בת"ר ואידך בטל ברוב [מ"ב]. (ג) אבל כשאינן מעורבין. אלא השתי ממין חיוב והערב ממין פטור. או איפכא. אמ"ט כלל בנגעים. אפילו כשהערב שהוא רב מהשתי. הוא ממין החיוב [תוספתא וכלעיל סימן ז']. ונ"ל טעם הדבר. דכיון דאין ב' המינין מעורבים לא שייך שיתבטלו זה בזה. וא"כ נקודת הפטור שבשתי או שבערב מפסיק בין שיעור הגריס של הנגע בחוטי מין החיוב. וכל שאין כגריס נגע ביחד אמ"צ [כלעיל פ"ו מ"א]. ואע"ג שבבגד אפילו פשיון רחוק מצטרף כסימן ע'. אפילו הכי האום צריך שיהיה כגריס בלי הפסק. (ד) שתי צבוע וערב לבן. או איפכא. הכל הולך אחר הנראה. ואין משגיחין על הרוב. דחזותא חשיבא טפי מהרוב. משום שכל בגד נקרא רק על שם הנראה בהבגד. אולם כששניהן נראין נ"ל דאמ"ט כלל בנגעים. ומטעם הנ"ל [סי' ג'] שהנקודות הצבועות מפסיקין בין שיעור הגריס שבלבן. (ה) בגד שיש בו מקומות צבועות ומקומות לבנות הרי גם בכה"ג. מדאין מעורב החיוב בהפטור לא שייך גבי' ביטול. דהרי כל א' ניכר לעצמו ובכל כה"ג לא שייך ביטול [כי"ד רסי' ק"ט] ולכן הצבועים אמ"ט בנגעים. רק הלבן שבו. דלא דמי לדלעיל (סי' א') דכולו מטמא בנגעים. דהתם שאני דרביי' קרא וכדאמרן. וא"ת נילף מינה. חידוש הוא. דהרי כל א' לבד אמ"ט בנגעים. וכשהן מחוברים יטמאו. ודמיא הא לבו"ח [פסחים מ"ד ב'] דאמרינן דחידוש הוא ומחידוש לא ילפינן:

והא דאמרי' [פסחים ס"ה ב'] שר"א אמר הדין שהזא' דוחה השבת. ופלפל הרבה בזה עם ר"ע עד שלבסוף א"ל דיליף לה מק"ו. והרי ק"ו ידוע שאדם דן אותו מעצמו [כרש"י סוכה ל"א א']. י"ל שדוקא דין לא אמר אם לא שמעו מרבותיו אבל התם מקובל היה מרבותיו שהזא' דוחה השבת. והוא רק פשפש ומצא רק טעם הדין שקבלו כך. ולפי' השני שהבאנו ביכין סי' נ'. צ"ל דהתם גם הק"ו היה מקובל מרבותיו רק שלא אמרו לר"ע עד לבסוף. ור"ע וחביריו רבו עליו ופרכוהו:

ונ"ל דגם התלמידים וכל שכן ר"א רבם כולם כבר ידעו טעם פשוט כזה שלפיכך צריך הסגר שמא יעמוד בעיניו ב' שבועות. ואפילו הכי ר"א גם טעם הדין לא רצה לומר מדלא קבלו מרבו. ולהתלמידים היה נראה דוחק לאוקמה סגירה דקרא משום חשש זה. מדכתיב בתר סגירה ראשונה ואם פשה תפשה. משמע דוקא בשאפשר שיפשה בתר סגירה ראשונה. דהרי קיי"ל בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב']. עד דאתא איהו וקאמר שבקי' לקרא דאיהו דחק ומוקי אנפשי' [כפסחים נ"ט ב'] דמדמקובל ביד חכמים שצריך הסגר. על כרחך רק מחשש זה הוא. ובכה"ג לא בעינן כולה קרא כדכתיב. מדאפשר לקיים מקצתו [ועיין תוס' כתובות מ"ד א' ד"ה אין]:

בלשון שני פירש בעל הערוך ז"ל פספסים אבנים קטנות כחותם על הטבעת ורוצפים בהן חצרותיהן בארץ ישראל וכדומה להן לענין בגד שיש עליו דינרי וקייטי ע"כ:

פושין מזה לזה כך צ"ל בלי ויו דגזירה היא כלומר פושין מלבן ללבן אע"פ שהצבוע מפסיק דפשיון רחוק מטמא בכגריס כדקתני בסיפא: