משנה נגעים פרק א׳ משנה ה׳

שמור אלו השרשים והוא שכל נגע שיעורו אינו פחות מכגריס שנגעי עור בשר נטמאו בשלשה סימנין איזה שיהיו והוא שער לבן או מחיה או פסיון וכבר קדם לנו זכרון זה ודע שמתנאי שער לבן שיהיה בנגע ולא יהיה בשחין או במכוה או במחית השחין והמכוה או בתוך הבוהק ואם היה זה השחין אשר בו שער לבן בתוך הנגע וכן המחיה אם היתה בשחין שבתוך הנגע אינה סימן טומאה וכן הפסיון לא יהיה מעור הבשר לתוך השחין או למחית השחין או לתוך המכוה ולמחית המכוה או לבוהק והנה יתבארו כל אלו השרשים וראיותיהם כאשר יתחדש לנגע מה ינצל מאחד מאלו הסימנים השלשה עד שלא יהיה סימן טומאה והוא קולא לבעל הנגע ומתנאי נגעי הבשר שתהיה עגולה מכל צד עור הבשר עד שיהי' אפשר הפסיון באיזה צד שיהיה ולשון סיפרא בעור הבשר עד שיהיה כל החוצה לו סמוך לעור הבשר ראוי לפסיון שאם יהיה סמוך לראש או לזקן ולשחין ולמכוה ולקרחת אינו טמא וכן אלו השתי שערות לבנות אשר הוא סימן טומאה כאשר היו שתיהן או אחד מהן קצרות פחות מהשיעור אשר יתבאר אחר זה או היו שחורות או היו בצד השחין או מחית השחין בשחין או מכוה או מחית המכוה הנה אינו טמא וכן אם התחדש בין צמיחת השתי שערות שחין או מחית השחין או מכוה או מחית המכוה או בוהק הנה אינו טמא וכבר התבאר שרש כל אלו והנגע הראשון אשר היה בגשם בעת עמידה בתחלה לפני הכהן יקרא אום וכאשר יוסיף עליו שיתרבה אחר זה יקרא פסיון וכאשר לא הוסיף הנגע או שהוסיף הנגע והוסר השרש וישאר התוספת או נשאר קצת השורש עם התוספת וכל מה שנשאר עם התוספת פחות מכגריס הנה אינו טמא וכן אם נתחדש בין השרש והתוספת אחד מן הדברים אשר לא יהיה בהם פסיון כמו שיהיה בין השורש והתוספת שחין או מכוה או מחית השחין או מחית המכוה או התחדש בין האום והתוספת שחין או מכוה או מחית השחין או מחית המכוה או בוהק והבדילה הנה כבר ינצל מהיות מוחלט בפסיון מפני החדוש שנתחדש וזכרתי לך בזאת ההלכה כל אלו הדברים אשר חדושיהם ידחו סימני טומאה שהוא אפשר שיהיה יום שבת אשר הוא שביעי שלו טמא או קרוב להחליט לו ותחדש לו א' מאלו החדושים להציל לו בשארית היום עם ליל אחד בשבת ובבקר ימצא על ענין אחר הנה כבר היה לו האיחור קולא:

וכבר יהיה יום השבת בלתי מוחלט ויתחייב לו האיחור שיהיה יום אחד בשבת מוחלט כמו שיזכור אחר זה:

ומתנאי המחי' כאשר היתה כעדשה מצומצמת שתהי' מרובעת כמו שנבאר וכן מתנאי כל מחיה שתהיה מגעת בעובי הנגע והנגע יקיף בה ואז יהיה סימן טומא' והוא אמרו מבוצרת אולם אם הית' בצד הנגע (כזה) הנה לא יהיה סימן טומאה ומתנאי המחי' ג"כ שתהי' שיעור כעדשה ממנו מדובקת כולה גוף אחד אולם אם היתה מפוזרת בתוך הנגע זעיר שם זעיר שם אע"פ שבין כולן כעדשה ואף על פי שכל חלק ממנו נראה בתוך הנגע הנה אינו סימן טומא' וכן כאשר חלקה השחין או הקיפה או מיעטה הנה אינו סימן טומאה עד שתהיה כולה מקובצת נראית בעצם הנגע לא בתוך הבהק או שחין או מכוה שבתוך הנגע לאמרו הי"ת (ויקרא י״ג:י׳) ומחית בשר חי בשאת וכן בשאר מראות נגעים לא תהיה סימן טומאה עד שיהיה בתוך הנגע לא מן הצד ואז יהיה סימן טומאה כמו שהקדמנו והנה יתבאר זה בזאת המסכתא:

היה בו שער לבן והלך לו. לשון הר"ב. הרי זה להקל. ומסיים הר"ש דאי קאי בסוף שבוע שני פוטרו ע"כ. ועמ"ש לקמן [ד"ה היה בו פשיון] [*ומ"ש הר"ב דנ"מ שהיה צריך להביא קרבן. עמ"ש בזה בס"ד משנה ו']:

היו לבנות. להכי נקט לשון רבים. משום דתניא בת"כ מיעוט שער שתי שערות. הר"ש. והביאו הר"ב ברפ"ד ושם אפרש בס"ד:

אחת לבנה ואחת שחורה. כתב הר"ב כדי נסבה כו' וכ"כ הר"ש. וכ"פ בסיפא גבי אחת ארוכה ואחת קצרה כו' ומהר"ם כתב ולי נראה לפרש דלאו כדי נסבא. וקאי אדלעיל והכי פירושו היו לבנות פירש בשבת והשחירו לאחר השבת. ולא פירש היאך השחירו. והדר מפרש לה. בין שהשחירה אחת מהן. בין שהשחירו שתיהן. והשחירו שתיהן הוי פירושו. או השחירו. כמו חלץ ועשה מאמר [בפ"ה דיבמות] [משנה ג]. דהוי או עשה מאמר. וכן יש לפרש גבי אחת ארוכה ואחת קצרה. דאדלעיל קאי אארוכות והקצירו. והדר מפרש בין שנעשה אחת ארוכה. ואחת קצרה. בין שהקצירו שתיהן לאחר השבת או נסמך השחין לשתיהן לאחר השבת כו'. ותדע דגבי שחורות והלבינו בסיפא קתני או אחת שחורה ואחת לבנה כו'. וברישא לא קתני או וכן באחת קצרה ואחת ארוכה קתני בסיפא או. משום דסיפא הוי פירושא בשבת היו אחת שחורה ואחת לבנה כו'. וברישא אלאחר השבת קאי וק"ל. ע"כ. אבל בספרים שלנו ל"ג או בסיפא. ומ"מ רישא שפיר מיתרצא בלאו האי תדע:

ארוכות. עיין פ"ד משנה ד:

נסמך השחין כו'. סברא הוא בכל הני דתנינן שמבטלין סימני הטומאה [*ועיין בפירוש *)הר"ב דריש מתני' דלקמן] ועיין בסוף מ"א דפ"ד:

הקוף השחין וכו'. כתב הכ"מ בפ"ב מה"צ [הלכה ד] וא"ת הא קי"ל [במשנה ד' פ"ג] ששער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה. וא"כ דל בהרת מהכא תיפוק לי משום שחין ומכוה שיש בהם שער לבן וי"ל דמשכחת לה כגון שהיא מכה טרייה ונקרא מורד ואינה מטמאה ע"כ. ובודאי שכדבריו כן הוא דאי התחילו להתרפאות. זו היא מחית השחין והמכוה. ואי נתרפאו רפוי גמור. אע"פ שמקומן נעשת צלקת נדונין כעור בשר כדתנן כל זה במשנה ב פ"ט. [*אבל מהר"ם כתב כיון דנגע חדש הוא משום שער לא מטמא כיון דשער לבן קודם לשחין [וכדתנן בספ"ד] נ"ל ע"כ. ומ"מ דברי הכ"מ מוכרחים על דברי הרמב"ם דהתם. שהוא כתב סתם בהרת ובתוכה שחין או מכוה וכו' ושתי שערות לבנות בתוך השחין וכו'. ולא כ' לענין שבת כפי משנתינו שמשנתינו כתבה בפ"ט מה"צ [הלכה ז] ודרך כלל שאפשר שיהיה ביום שבת זה יום הראוי לראות טמא. ולמחר ילכו להן סימני טומאה ואפשר כו']:

ומחית השחין והמכוה כו'. אכולהו קאי. נסמך והקיף וחלקן וכן העתיק הרמב"ם בפ"ב מה"צ [הלכה ה] והר"ב דאסברא לה בחלקן משום דסמוך להו במתני'. ולאו בדוקא פי' כן. ועי' עוד בסמוך:

ומחית השחין. פי' הר"ב לקמן דהיינו שנעשה קרום כקליפת השום ועיין ספ"ו. [*ובמ"ב פ"ט] ובכתוב נקרא צרבת אבל למכוה נאמר מחיה ואגביה נקט התנא ג"כ בשחין:

והבהק. פי' הר"ב בפ"ח משנה ו שהיא מראה לבנונית למטה מד' מראות:

מרובעת. עמ"ש במ"ב פ"ו [ד"ה ובה מחיה]:

מבוצרת. בת"כ יליף לה בשאת שתהא מבוצרת בשאת. והביאה הר"ש במשנה ב פ"ד ועיין בל' הר"ב פ"ו מ"ב ופ"י משנה ג וז:

מכונסת ונתפזרה. ל' מהר"ם שפשה הנגע לתוכה וכסה מקצתה. ומיהו כי מצטרפת לה לכולה מחיה אכתי איכא שיעור מחיה שהיא כעדשה ובא השחין ונכנס לתוכה. ובא. פירוש או בא כמו חלץ ועשה מאמר דהוי פירושו או עשה מאמר [בפ"ה דיבמות] [משנה ג] ברישא נקט ונתפזרה מחמת שנכנס הנגע לתוכה ונתפזרה מחמת הנגע התם שייך ל' פזור שהנגע והמחיה ענין א' הן ושייכי להדדי. אלא שהמחיה מפוזרת ואין ממנה במקום א' כשעור. אבל שחין ומכוה דלא מטמאו במחיה לא שייך בהו ונתפזרה אלא נכנס לתוכה. כלומר נכנס לתוכה דבר חדש שאינו מן הענין שלה כלל. וניחא נמי הא דברישא גבי שער לבן נקט מעיקרא נסמך השחין לשתיהן וכו'. והכא לא קתני נסמך לה השחין די"ל דאיידי דקתני מכונסת ונתפזרה פי' שנכנס הנגע לתוכה ובכך נתפזרה נקט נמי בהאי לישנא ובא השחין לתוכה ונתפזרה נמי בכך ותו לא איצטריך למתני נסמך לה השחין. דהיא היא ע"כ:

ובא השחין ונכנס בתוכה. כתב מהר"ם יש ספרים שכתוב בהן שחין המורד. ע"כ. ועיין פ"ט מ"ב. וכתב עוד כלומ' בשבת לא הי' שם שחין וכו' והשתא דרואהו אחר השבת כשנעשה שחין לא מטמא במחיה כדתנן לקמן [פ"ג מ"ד] דשחין אין מטמא במחיה אלא בשער לבן ופסיון נ"ל ע"כ:

השחין או מחית השחין וכו'. כתב הר"ב כל הני אמעטה קיימא כו'. וכ"כ הר"ש. ולאו דוקא אלא דנקטי במאי דסליק וסמיך וה"ה לאינך דכל הני קיימי אכולהו:

והבהק. כתב הר"ב כדתניא בת"כ כו' בשר חי ולא הבהק. צ"ע לקמן בפי' מ"ו פ"ו וע"ש [ד"ה היה בוהק]:

היה בו פסיון בשבת. אנגעי הגוף קאי. דאילו היה רואהו בשבת היה מחליט. ומשום דבנגעי הגוף אין מחליטין לעולם על עמד בעיניו אע"ג דבנגעי בתים [*ובנגעי בתים נמי מיירי וכמ"ש לקמן בד"ה ואין בזה כו'] מחליטין על עמד בעיניו כמו על הפסיון נקט פסיון משום דבנגעי הגוף [אין] מחליטין [אלא] על הפסיון. מהר"ם:

ואין בזה ובזה כגריס. דאילו יש בין שניהן כגריס עדיין צריך הסגר אי קאי בסוף שבוע ראשון. וקצת קשה דאי מתני' איירי בסוף שבוע ראשון. הא כל הני דקתני בעי הסגר כדמשמע מל' הר"ש שכתבתי [לעיל ד"ה היה בו] דדוקא בסוף שבוע ב' פוטרו. וכן הן דברי הרמב"ם בפ"ב [הלכה ד] ופ"ג מה"צ [הלכה ג] ואפ"ה קרו להו להקל ואמאי דייק הכא למתני שאין בזה ובזה כגריס הא אפי' הוה כגריס עדיין יש להקל שלא נחלט. וי"ל דעכ"פ אצטריך למתני שנתמעטה. עד שאין כאן פסיון ממה שהיתה בתחלה. דאל"כ יוחלט עדיין. והואיל ואיצטריך למתני תנאי בדבר. קתני ואין בזה ובזה כגריס. למתני להקל לגמרי. שיהא פטור גמור. אבל מהר"ם כתב וז"ל אע"ג דאי איכא נמי כגריס בזה ובזה. אכתי לא מטמא משום פסיון. אפ"ה ניחא ליה למנקט ואין בזה ובזה כגריס. למנקט מלתא דפסיקא. אף לנגעי בתים. דזמנין דמשכחת לה אף בנגעי בתים דמטהרים ליה כשהלך הפסיון. כגון דבשבת כנסה ועמדה על פחות מכגריס. ופשתה בו ביום ועמדה על כגריס ועוד. ואילו בו ביום ראהו. היה נותץ אם הוא אחר חליצה וטיחה. אפילו לרבנן דר"ע דלקמן בפרק ד [*משנה ט] דהתם פליגי דוקא בכנסה לאחר הפטור ועמדה על פחות מכגריס ופשתה. וע"ש. ועכשיו שלא ראהו עד למחר שהלך לו כל הפסיון. מטהרין ליה. כיון דעמד על פחות מכגריס. דאילו יש בזה ובזה רחב כגריס וארכו כב' גריסין היה מחליט בבתים דהעומד בעיניו שלשה שבתות. חולץ וקוצה וטח בסוף שבוע שני. ונותץ בסוף שבוע ג'. כמו שאפרש לקמן פרק יב [משנה ז]. להכי נקט. ואין בזה ובזה כגריס. דקאי אהא דאמר לעיל אין רואין כו' עד ולא בג' לבתים. דבבתים נמי מיירי. ע"כ:

חולקין בין האום לפסיון. עיין מ"ש במשנה ה פרק ד [ד"ה אם יש בו] גם עיין מ"ש בשם הר"ש במשנה ו פרק ו [ד"ה היה בהק קמא]:

היה בו שער לבן ביום ז' של הסגר שחל בשבת. והרי אם היה הכהן רואהו ביום זה היה מחליטו:

והלך לו שער לבן שכשראהו הכהן ביום א' מצא שנשרו הב' שערות. ומצי איירי בין בסוף שבוע א' או סוף שבוע ב'. דאם היה אתמול סוף שבוע ב'. אם היה רואה אתמול שב' שערות בנגעו היה מחליטו ואף שהיום ינשרו ממנו הב"ש ויטהרנו עכ"פ יהיה צריך לקרבן לטהרתו. אבל השתא שלא ראהו אתמול כשיראה היום נגעו בלי הב"ש יטהרנו מיד. הרי קולא. ואפילו אם היה אתמול סוף שבוע א'. אפ"ה יש קולא. דאע"ג דע"י שלא ראהו אתמול אתילד חומרא להמנוגע. דהרי אם ראהו אתמול עם הב"ש והחליטו. עכ"פ כשיראה היום שחזרו ונשרו. הרי יטהרנו לגמרי. אבל השתא שלא ראה אתמול הב"ש שבו. רק ראה היום שנשרו ממנו הב"ש יחזור ויסגרנו שבוע ב' והרי חומרא. עכ"פ יהיה לו קולא לענין קרבן. שאילו היה רואהו אתמול והחליטו כשינשרו היום יהיה צריך קרבן. אבל השתא שלא ראהו אתמול. כשיפטרנו בסוף שבוע ב' פטור מקרבן:

והשחירו שניהם כולה פירושא דהשחירו הוא. וה"ק השחירו שאמרתי. היינו בין שביום א' בשבת נעשת א' לבנה וא' שחורה. או שביום א' הושחרו שתיהן:

ארוכות דשער לבן אינו סימן טומאה עד שיהיו ארוכות כדי לקרוץ בזוג:

והקצירו שביום א' נתקצרו שנתהוו אחת וכו':

והקצירו שתיהן ה"נ כולה פירושא דהקצירו הוא. וה"ק בין שביום א' הקצירה א' או שתיהן:

נסמך השחין לשתיהן לב' השערות. ואתמול היה תוך הבהרת ועכשו רואה שהן סמוכין לשחין. והרי ב"ש אינן סי' טומאה עד שיגדלו תוך הבהרת. אף שא"צ שיקיף רוחב הבהרת חוצה לב"ש סביב. עכ"פ הכא השחין הוא סמוך להן בצד א'. והו"ל ספק נגעים בתחילה דטהור דמי יוכל לשער אם הם תוך הבהרת או תוך השחין. או שביום א' הקיף וכו':

הקיף השחין לשתיהן שאתמול היו הב"ש תוך הבהרת. והיום נתהפך הבהרת שסביב השערות לשחין. והרי הן השתא עומדים תוך השחין. ואע"ג דב"ש לבנות גם בשחין הם סימן טומאה. נ"ל דמיירי דאין בשחין כגריס. ורכ"מ [פ"ב מטו"צ ה"ד] תירץ דמיירי כשהשחין מורד. אולם שייר תנא גוונא שחזרה נגע לאחורי' ונמצא שעומדים חוץ להבהרת ולא נקט לה. מדלא מצי למנקט סיפא איפכא במשנה ו' בשהיו הב"ש חוץ להבהרת בשבת וביום א' התפשטה לשם. דהרי בכה"ג לא היה להחמיר מדקדים ש"ל לבהרת. וגם בל"ז כבר מכח כ"ש שמעינן כן הכא ברישא מדקתני הקיף השחין לשתיהן. מקילינן. מכ"ש בחזרה נגע לאחורי'. ונשארו הב"ש במקום בריא:

או חלקן להב' שערות. ונ"ל דלא מיירי שנגע השחין בהשערות. דא"כ היינו רישא. אלא כגון שהיה בהרת כב' גריסין [וכ"ש כשהיתה רק גריס] ובה שער א' במזרח ושער א' במערב ואח"כ בא השחין ופילש באמצע הבהרת והפרידה לב' חלקיו ועי"ז יש רק שער א' לכל חלק:

השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק כעדשה. דבפחות מכעדשה אינו מפסיק [ועמ"ש פ"ו]. וכולהו או או קתני. ואכולהו תלת דתני. דהיינו נסמך. הקיף. חילק. קאי. וה"ק. אם א' מהנך חמש. נסמך או הקיף או חילק לב' השערות והפסיק ביניהן. ע"י כל חד מהנך גווני נטהר הש"ל [כפ"ח מ"ז]. אולם מלת מחי' פירושו בשר בריא ור"ל שנולד בשר בריא באמצע השחין או באמצע המכוה והרי בהן אין המחי' סימן טומאה. ומלת בהק היינו שיש בהעור כתם שלבנינותו נמוך טפי ממראה קרום ביצה. שאז אין דינו כנגע והוא טהור:

היתה מרובעת ונעשית עגולה או ארוכה והרי מחי' שהוא סימן טומאה צריך שיהא בה ג' דברים [וסימנך ס'ע'ר']. (א) שיהיו ממשות הנגע סביב להמחיה כרוחב ב' שערות. (ב) שתהי' המחיה גדול כמו עדשה. (ג) ושתהי' שטחה כדי להושיב עליה רבוע שארוך ורחב כרוחב עדש. וזו אתמול בשבת היתה כך. והיום מחזיק שטחה רק עדש עגול או שרק ארוך כעדש. אבל לא רחב:

מבוצרת שאתמול היה בכל צד מהמחיה בהרת סביב בכל צד ברוחב ב"ש. והיתה לפ"ז סגורה בהבהרת כבמבצר:

מכונסת שהמחיה צריכה שתהיה גדולה עד כדי שיוכל להושיב עלי' כעדש מרובעת. וכולה במקום א'. וכך היתה זו בשבת:

ונתפזרה שביום א' אח"כ נכנס הנגע לתוכה ונתחלקה המחיה. ואעפ"כ ע"י צירוף נשאר עדיין מהמחי' שיעור כעדש. או בא וכו':

ובא השחין ונכנס בתוכה ר"ל או שבשבת הי' בהרת ומחי' בתוכה כדינו לטמאו וביום א' שאח"כ מצא ששחין נכנס לתוך המחיה דהיינו הקיפה וכו':

והבוהק או או קתני וכולהו פירושא דנכנס לתוכה דתני מקמי הכא קאי. וה"ק או שהשחין או מחית השחין וכו'. הקיף או חילק או מיעט את שיעור המחיה שהיה באמצע הנגע אתמול. והרי אפילו רק הקיפו הנך את המחי'. ולא מיעטו את שיעור המחיה. אפ"ה אין המחיה עוד סימן טומאה. דאין המחיה סימן טומאה בהן רק בבהרת:

והלך לו פסיון ר"ל שביום א' עבר הפסיון. [וגם הכא שייר תנא היכא שבשבת היה הפסיון וביום א' הפך כולו לבן. ואפשר משום שזהו בכלל מה דקאמר ועבר הפסיון]:

או שהלכה לה האום שאתמול היה בהנגע פסיון. והיום נשאר הפסיון אבל עיקר הנגע נתרפא והלך לו:

או שנתמעטה נתמעט האום:

ואין בזה ובזה כגריס שהמיעט שנשאר היום מעיקר הנגע ובמה שפשה מאתמול אין בשניהם יחד כגריס. ועי"ז נטהר היום לגמרי. דאילו נשאר משניהם יחד כגריס היום והוא עומד היום בסוף שבוע ראשונה לא היה מטהרו עדיין. דהרי צריך להסגירו עוד שבוע א' [כפ"ד מ"ט]:

והמכוה ומחית המכוה והבוהק חולקין בין האום לפסיון ר"ל שביום השבת פשתה הבהרת ולא היה שום דבר מפסיק בין האום להפשיון. והיום מצא שמפסיק בין האום להפשיון. שחין או מחית השחין וכו'. וה"ה וכ"ש כשמצא היום שעור הבשר מפסיק בין האום לפשיון. דהרי פשיון שהוא רחוק מהאום אמ"ט באדם. אלא נקט שחין ומכוה וכו'. לרבותא דאע"ג שהן מין נגע דהרי גם בהק מין נגע הוא אלא שטיהרתו תורה אפ"ה מפסיקין [וערכ"מ פי"ב מטו"צ ה"ד]:

ומה שתירץ רבינו תוי"ט בשם מהר"ם דהכא אינן סי' טומאה ביום א' בהשחין כיון דב' השערות קדמו להשחין. תמהני א"כ אימא סיפא במשנה ו' דקאמר בהיו הב"ש בהשחין בשבת. וביום א' באה נגע במקומן טמא. ואמאי. והרי קדמו הב"ש להבהרת. אע"כ דאע"ג שקדמו הב"ש להבהרת במקום. אפ"ה כיון דעכ"פ בזמן קדים הבהרת להב"ש שפיר מחשב בהרת קדם להב"ש. וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ד מ"ו]. א"כ ה"נ מי לא מצי איירי שקדם השחין להש"ל בזמן [ועי' עוד פ"ה מ"ג ודו"ק]. אלא הכי הול"ל כגון שהב"ש באמת קדמו בזמן להשחין. וגם רכ"מ שתי' דהרמב"ם מיירי במורדין. ע"כ כדברינו ס"ל. דאל"כ ק' במ"ש הרמב"ם [שם ה"ה] בהיו הב"ש תוך השחין. ואח"כ נכנס הבהרת תוך השחין טמ'. וק' ואמאי והרי קדמו הב"ש במקומן קודם הבהרת. אע"כ כיון דעכ"פ בזמן קדים להן הבהרת סגי:

ואע"ג שגם אם הי' כך. נתהווה לו היום קולא. דהרי אילו ראהו אתמול היה מחליטו. והשתא שלא ראהו עד היום. א"צ רק להסגירו רק שבוע א' אפ"ה לא נקט תנא בכה"ג. מדניחא לי' מלתא פסיקא. עם טעם הקולא. להכי נקט שלא נשאר היום מזה ומזה כגריס והוא הוא טעם הקולא. שהרי עי"ז מטהרו היום. אבל אי הוה נקיט. ויש בזה ובזה כגריס. לא הוה נקיט אמיתות טעם הקולא. דלא משום שנשאר משניהם היום כגריס. הוקל דינו היום טפי מאתמול. רק מדאינו היום יותר מכגריס. דהרי אפילו הי' תחלה כגריס ואתמול פשה עד כגריס וחצי והיום מצאו כגריס ורביע. עדיין הי' מחליטו. מדעכ"פ נשאר רביע א' מהפשיון. ואע"ג דעכ"פ הי' יכול למנקט שלא נשאר מאום כגריס דהוה שפיר מלתא בטעמא אפ"ה לא רצה תנא להאריך:

אמר הקטע. הרואה יראה כמה קשה כתורמס כפילות משנה ו' זו. שלכאורה כמשנה שא"צ כלל. דכבר שמעינן לה בהפוכי מטרתא ממשנה ה'. ואף שיש קצת פנים לומר דלהכי נקט כל הנהו גווני בסיפא לאשמעינן דדוקא בהנך גווני אי הוה בוודאי אז הו"ל להחמיר. הא במסופק אם הוא כך הו"ל ספק נגעים ומקילינן (כלקמן רפ"ה). עכ"פ לא נכחד לעצמנו כי לא נתישב דעתנו יפה בתירוץ עיף כזה. דמלבד שגם הא כבר שמעינן באר היטב מלקמן. בל"ז כל עין מחודד יראה ולבבו יבין כמה דברים שנראין גם בל"ז מיותרי' במשנה ה' ובמשנה ו'. ונזכיר רק אחד למשל. דקאמ' במשנה ה' וו' שהשחין הקיף או חילק או מיעט את המחי'. וק' ול"ל שמיעט השחין את המחי' משיעורו הרי אפילו נשארה שיעור מחי' עכ"פ כיון שהשחין סמוך לה. נמצא שאין המחי' מבוצרת מהבהרת הר"ז להקל. ועוד יש כמה דקדוקים כאלו רבים בב' המשניות. אמנם ל"מ הי' נ"ל. דמשום דבנגעים יש מקראו' מרובים. ואפ"ה אינן מפורשי' כראוי רק בהלכות מועטו' (כחגיגה די"א א'). ובל"ז העניינים שבהן הם עמומים וצריכים עיון רב כדי לבוא לעומק אמיתות הכוונה. וכדאמר ראב"ע לר"ע מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות [חגיגה י"ד א']. ר"ל שהן הלכות עמוקות חמורות. ועי"ז כל עין חלש אשר לא נסה להציץ בהן. עיניו יראו זרות במו. עד שאמרו עליהן חז"ל (פסחים ד"נ א') שפירושן יקר בעוה"ז. לכן כדי להרגיל את חולשת חושינו בדינים הללו. הטריח התנא א"ע עמנו. וקופץ מאופן לאופן ומענין לענין בכל א' מג' סימני טומ' בב' וג' פרקים הראשונים שבמס' זו. להיות כמו מבוא לכל המס'. שבפרקים הללו כלולים כמה עניינים מדיר המס'. ולכן הזכיר בפרקי' הללו הדינין והפוכן. כאשר יסבו בלכתן הילך והילך. ומדלג מענין לענין. דהיינו מב"ש למחי'. וממחי' לפשיון. ולוקח בכל א' מהן אופנים שוני' כברקים ירוצצו. רצוא ושוב כמראה הבזק. והוא מסיבות מתהפך כאופן בתוך אופן יסבו הנה והנה. כדי להרגילנו יפה בכל ג' סימני הטומ'. ואופניהם המשונים. ואתה כאשר תהי' בקי באלה. אז תלך לבטח דרכיך ואז תשכיל לאוקמ' אגירסא בס"ד:

שיער לבן. פי' כגון זקן שזרקה בו שיבה או כיוצא בו כך פי' הר"ש ז"ל לקמן פ"ד סי' ג' אברייתא דמייתי התם ושם בסוף הפרק פי' דרך השערות לבא שחורות והנגע מלקה אותם והופכן ללבן וסימן לדבר שיער זקנים שמתלבן מתוך חלישת חיל ע"כ והנה העתקתיו אני שם ספ"ד:

בפי' ר"ע ז"ל והשחירו שניהם כדי נסבה וכו'. אמר המלקט ורבינו מאיר הלוי ז"ל פי' היו לבנות בשבת והשחירו אחר השבת ולא פירש היאך השחירו והדר מפ' בין השחירו שתיהן או אחת מהם והשחירו שתיהן הוי פירוש או השחירו וכן אחת ארוכה ואחת קצרה קאי אארוכות והקצירו ומפ' כיצד הקצירו בין אחת ארוכה ואחת קצרה בין הקצירו שתיהן תדע דבסיפא קתני או אחת לבנה וכו' או אחת קצרה וכו' וברישא לא קתני דברישא הוי פירושא ולא שייך למיתני או ולא תיקשי דהוי זו ואין צריך לומר זו אחת שחורה טהור כ"ש שתיהן דאגב סיפא נקטי'. הרא"ש ז"ל:

נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן. נסמך הוא בשכיסה השחין את כל הבהרת מצד אחד של השער והדר קתני לא שכיסה כולה מצד אחד אלא מעט שחין הקיף שתיהן או אחת מהן ועדיין כל הבהרת קיימת סביב. הרא"ש ז"ל:

היתה בו מחיה והלכה לה המחיה וכו'. כצ"ל:

בפי' ר"ע ז"ל והיתה המכוה. אמר המלקט נלע"ד והיתה המחיה צ"ל:

או מיעטה השחין ומחית השחין. כך צ"ל: