משנה נגעים פרק א׳ משנה ג׳

מצטרפין זה עם זה. לכל הדינים עוד ביאר איך יתחברו ונחשבים כמראה א' בזה אחד מהג' דינין אם הם אחד וזה מהשלשה דינים אם לפטור אם להחליט אם להסגיר וכאשר חייב חבורם והיותם במראה אחד שיאמר לו טהור אתה וזהו לפטור או יעכב ענינו וזהו להסגיר או יאמר לו טמא אתה וזהו להחליט בזה המעשה והתחיל בביאור דין ודין ואמר להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון וזהו שהנה יתבאר ברביעי מזאת המסכת שמי שהי' בגופו בהרת כחצי גריס ואין בו מחי' ולא שער לבן עד התחדש לו אחר זה בהרת כחצי גריס דבוקה בראשונה ובו שער אחד לבן שהוא יצטרך הסגר שבעת ימים וכאשר היה איש מוסגר ובגופו בהרת ג"כ כחצי גריס ובסוף השבוע נתחדש לו כחצי גריס ובו שער אחד לבן דבק בבהרת אשר היה בו שהוא ג"כ יסגיר כמו לו בהרת ובהרת:

עוד אמר לפטור את העומד בסוף שבוע שני כמו שיהיה רושם צרעת אשר הקיפו שבוע שני אשר קצתה מראה בהרת ובה כגריס ובצידה דבקה בו מראה שאת כגריס עוד הוסרה קצת מראה שאת ונשאר מראה בהרת על שיעורו הנה הוא טהור שכבר הוסרה הצרעת ונחשבה יחד כמראה אחד ובהתאמת זה כולו בעתיד. עוד אמר להחליט את שנולד לו מחיה וזה שהנה יתבאר לך בג' מזו המסכת שרושם הטומאה בצרעת העור שלשה סימנים מחיה או שער לבן או פסיון והמחיה שתהיה שיעור עדשה מרובעת מן בשר חי בתוך מקום הצרעת ושער לבן הוא שיהיה במקום הנגע ב' שערות לבנות ופסיון שירבה הנגע ויוסיף להמשך בגוף ואפילו מעט מזער אולם המחיה או שער לבן הנה הם אותות טומאה לעולם בין שיהיה בתחלת ביאת כהן והוא ענין בתחלה או התחדש אחד מהן בשבוע ראשון או בשבוע שני או אחר שאמר לו הכהן טהור אתה וזהו ענין אמרו לאחר הפטור והוא אמרו יתב' (ויקרא יג) אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו ונראה שנית אל הכהן ר"ל שיתחדש עליו חדוש אחר שדן עליו בטהרה ושב אל הכהן שנית וכאשר היה באיש רושם צרעת בו שני מראות קצתו מראה בהרת וקצתו מראה שאת עוד התחדש בא' מהמראות מחיה או שער לבן הנה הוא מוחלט לטומאה לפי שהן התקבצו בדמיון מראה א' בין שיהיה זה השער לבן או המחיה בתחלה והוא כאשר בא אל הכהן בתחלה או שהתחדש בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או אחר שטיהר לו הכהן ואמר לו טהור אתה וכן ג"כ ספרו להחליט את שנולד לו פסיון ומבואר הוא שאינו טמא בפסיון אלא אחר שבוע ראשון לפי שהפסיון אמנם יודע בעמיד' בין מה שיהיה לנגע בתחלת עמדו לפני הכהן ובין מה שהוא לאחר השבוע וכאשר היה בנגע תוספת בשבוע ראשון או השני או לאחר הפטור הנה הוא טמא ואם היה באיש רושם נגע ובקצתו מרא' בהרת ובמקצתו מראה שאת ונמשך אחד מהמראות בשטח הגוף או היה הרושם אשר עמד בו מראה בהרת ויהיה התוספת אשר נמשך בסוף שבוע מראה שאת הנה הוא מוחלט לטומאה בכל זה כאשר התחדש התוספת לפי ששני מראים יחד בדמיון מדריגת מראה אחד ואמר וכן גם כן יתחברו מראות נגעים להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור. וענין זה המאמר אמנם יתבאר בח' מזאת המס' שהאיש אשר יראה בו רושם צרעת יאמר לו פטור אתה כאשר לא יהיה שם מחיה ולא שער לבן עוד אחר זה תכלול הצרעת כל גופו הנה הוא טמא ושמאמר השם יתברך (שם) כלו הפך לבן טהור הוא אמנם הוא במוחלט לטומאה כאשר כלל אותו הנגע אחר שהיה טמא וכאשר היה איש בגופו בהרת ופטרו הכהן עוד כלל גופו מראה שאת הנה הוא יתחבר עם הבהרת הראשון ויהיה מוחלט לפי מה שהשרשנו וזהו ענין אמרו להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור:

וכן כאשר היה מוחלט בבהרת טומאה ר"ל שיהיה בו שער לבן או מחיה או פשתה בעור זמן אחר החלט כולל גופו כולו מראה שאת שהוא כמראה אחד אמר כולו הפך לבן טהור הוא וזהו ענין אמרו לפטור את ההופך כולו לבן מתוך החלט או מתוך הסגר לפי שהוא כאשר כלל גופו הצרעת והוא מוסגר הנה הוא ג"כ טהור לפי שהמוסגר הוא טמא כמו המוחלט כמו שהתבאר בתחילת כלים. ואלו המשלי' כלן אשר המשלנו בביאור זאת ההלכה מראה הבהרת והשאת ההיקש בעצמו אם היה הנגע בג' מראות או בשאר מראות מהמראים המנויי' שהן כלם במדרגת מראה אחד לכל הדינים לפטור ולהסגיר ולהחליט:

וכל מה שאמרנו באלה המשלים רושם נגע או מקום נגע אמנם נרצה בו השיעור אשר יטמא בנגעים והוא כגריס ואני עתיד לבאר זה:

וכבר שאל רבי יהושע בנו של ר"ע לר"ע מד' מראות מה תועלת לחלק אותן במספר אחר שכלן במדרגת מראה אחד ומצטרפים לכל הדינים והיה ראוי שיאמר כל לבן שהוא כמו קרום ביצה או יותר לבן ממנו הוא נגע צרעת והוא אמרו בתוספתא ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא וזה עם זה מצטרפים אמר לו מלמד שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים רוצה לומר שאילו נמנו להיותו רגיל בהבדל המראים והכרתם עד שיאמר זה המראה בהרת וזה שאת זה שני לבהרת וזה שני לשאת וממה שראוי שתדעהו שדעת ר"ע שתולדת הבהרת תוקף הלובן מן השאת וחכמי' אומרי' שהשאת יותר לבן מסיד ההיכל אשר הוא תולדת הבהרת כמו שזכרנו ושסיד ההיכל יותר לבן מקרום הביצה ויהיה סדר המראים לפי דעת החכמים כן בהרת אחריו השאת אחריו תולדת הבהרת ואחריו תולדת השאת לפי מה שהתבאר בגמרת שבועות (דף ו:):

ואמרו הרי אלו מראות נגעי' ירמוז אל הארבעה הפשוטי' ואל הארבעה המורכבים מהן מהאדמימות כמו שהתבאר:

ארבע מראות כו'. ונ"א מד' כו'. וכן היא גי' הר"ב. וכתב עוד שהרמב"ם כתב. דכל הארבע מראות מצטרפין כו' ולדידיה גרסינן כגירסת הספרי'. וטעמא כתב הכ"מ [ריש פ"א מהט"מ] דוהיה משמע דאכולהו קאי [*והר"ב כתב דתוספתא מסייעתו להרמב"ם. והיא זו שאכתוב בסמוך. ולי משנה שלמה. כמ"ש בס"ד לקמן בד"ה לפטור את העומד וכו' תניין] וכתב הרמב"ם וז"ל. וכבר שאל ר' יהושע בנו של ר"ע לר"ע [על אלו הד'] מראים מה תועלת לחלק אותן במספר. אחר שכולן במדרגת מראה אחד ומצטרפין לכל הדינים. והיה ראוי שיאמר כל לבן שהוא כמו קרום ביצה או יותר לבן ממנו. הוא נגע צרעת. והוא אמרו בתוספתא ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא. וזה עם זה מצטרפין. א"ל מלמד שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים. ר"ל שאלו נמנו להיות רגיל בהבדל המראים והכרתם. עד שיאמרו זה המראה בהרת וזה שאת. זה שני לבהרת וזה שני לשאת. ע"כ:

לפטור להחליט ולהסגיר. נקט תחלה שתי הקצוות. וכתב הר"ב לכל הנך מילי מצטרפין וכולהו מפרש להו. ואע"ג דבקצתן אסבר' לה הר"ב בבהרת לבדה. לא דק בהכי. משום דממילא משמע ממה שכתב בכאן. דלאו דוקא אלא ה"ה כשיש שתי מראות המצטרפות. ולרמב"ם כולן:

ולהחליט. תרגום לצמיתות. לחלוטין. הרמב"ם כמ"ש במ"ז פ"ק דמגילה [ד"ה תוחלת]:

להסגיר. מפרש הסגר ברישא. דאדסליק מיניה נקט. הר"ש. ועיין מ"ש בריש מסכת שבת בדבור כיצד כו'. ולי נראה בכאן טעם אחר. משום דלא מצי להתחיל בלפטור. כיון שאינו אלא בסוף שבוע שני. וא"נ להפוך כולו לבן [*שהבא בתחלה טמא כמ"ש בס"ד ברפ"ח. ותו] דאכתי לא דכר שמיה. להכי מקדים להסגיר שהוא בסוף שבוע ראשון. והשתא ניחא נמי דלאחר להסגיר נקט לפרש לפטור. ולא מפרש להחליט. דכיון שהתחיל במאי דסליק ה"ל למנקט כולהו ממטה למעלה. אלא דנקטינהו כסדר סוף שבוע ראשון. והדר סוף שבוע שני. והדר נקט להחליט שיש בו כמה גיוני:

להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון. תמיהני דלא תנא להסגיר. בתחלה. ומצאתי למהר"ם שכתב וז"ל. תימה לי אמאי לא קתני נמי ברישא להסגיר בתחלה. כדקתני גבי מחיה ושער לבן בסיפא [*להחליט כו'] ונ"ל דרישא הכי מיפרשא מארבע מראות הללו מצטרפין זה עם זה בתחלה. וכן לפטור. וכן להחליט וכן להסגיר. ולא הוצרך לפרש צירוף דרישא דפשיטא דסתמא דמלתא מיירי בבא בתחלה. וארישא קאי דמראות נגעים ב' שהן ד' דלכל הפחות מיתוקמא בבא בתחלה ע"כ:

[*העומד כו'. מפורש במשנה ז' פ"ד. ובסמוך בד"ה לפטור כו' תניין כתבתי. ועיין מ"ש שם בס"ד]:

שבוע ראשון. שבוע ל' זכר. שהרי רש"י פי' מלא שבוע זאת של זאת. וברבוי בא בסי' הנקבות שבועות:

לפטור את העומד בסוף שבוע שני. ל' מהר"ם. וא"ת מה צרוף שייך בזה נ"ל כגון שהסגיר בהרת בשני גריסין ובסוף שבוע שני יש בהרת כגריס עזה כשלג ושאת כגריס. והשתא אי לא הוו מצטרפי בהדי הדדי דה"ל שני מיני נגעים א"כ ה"ל שאת נגע חדש ומסגירין עליו. אבל השתא קאמר דמצטרפין להיות כנגע א' וה"ל עמד בעיניו וטהור. ובדין לא ה"ל למתני הכי אלא בסיפא. כשהוא מפרש לפטור את ההופך כו' אלא איידי דתנא הכא להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון. תנא נמי לפטור את העומד בסוף שבוע שני. ע"כ:

ולפטור את העומד כו'. פי' הר"ב אע"פ שלא ירד למטה מארבע מראות כו'. והא דכתיב וראה וגו' והנה כהה וגו' אשמעינן קרא. דאפי' נשתנה משלג לסיד או מסיד לשלג. וכן לשון הר"ש. אבל בפי' הת"כשהביא במשנה זו כתב דאפי' ירד מן השלג לקרום מטהרו ואין נחשב כנגע אחר. אע"ג דמתתאי משלג טובא. וכ"כ עוד הר"ש בפ"ד משנה ז וכ"כ שם הר"ב. ופשטא דמתני' דהתם הכי משמע. דתנן ובלבד שלא תתמעט מד' מראות. משמע דאלו הד' מראות כולן שוות ומצטרפות. וזו סייעתא לדברי הרמב"ם וצ"ע להר"ב והר"ש. ונ"ל דלדידהו ובלבד שלא תתמעט מארבע מראות. ה"ק דאי מתמעט מהן טהור אבל אי לא מתמעט יש מהן דטהור ויש מהן דטמא וזה תלוי בצרוף. והא דנקטי הר"ש והר"ב לקמן בקרום אליבא דר"מ דריש פירקין שהוא ת"ק נקטי דלדידיה שלג וקרום מצטרפין [*ומ"ש הר"ב והר"ש בפי' משנתינו דאפי' נשתנה מסיד לשלג או משלג לסיד כו' שכן מצינו בהדי' במשנה ז [שם] היתה עזה ונעשית כהה. כהה ונעשית עזה הרי היא כמו שהיתה ובלבד וכו'. ועל שבוע הראשון קאי התם. ולומר שאין לפטרו כשהיתה עזה ונעשית כהה ואין להחליטו כשהיתה כהה ונעשית עזה. וצריך הסגר שהיא נחשבת כמו שהיתה קודם הסגר הראשון. וקרא דכתיב וראהו הכהן ביום השביעי [של הסגר הראשון] והנה הנגע עמד בעיניו אין פירושו שעמד במראה שהיה בו אם כשלג או כסיד ההיכל או כלמר לבן או כקרום ביצה שבאותו מראה עצמו עמד. ואילו נשתנה ממראה למראה של אלו המראות. אע"פ שלא פשה אם נעשית עזה ממה שהיתה. יהיה מוחלט ולא יסגר. וכן נמי אם נשתנית מעזה לכהה שלא יסגר ויפטר. אלא פירושו שעמד בעיניו של נגע הצרעת הכולל לכל הארבע מראות. שבאיזה מראה מהמראות שיהיה ביום השביעי אע"פ שנשתנה ממה שהיתה הכל בכלל עמד בעיניו. ואע"פ שנשתנית לעזה אין בכך כלום. אבל כאילו היא עכשיו כמו שהיתה מתחלה. וכאילו לא נשתנית מעולם. ואין כאן שום צד להחליטו. וגם לפטרו א"א. אע"פ שנשתנית מעזה לכהה אא"כ שלא עמד בעיניו דהיינו שיצא מכלל הד' מראות והוכהה מכולם שאז פוטרו. וכדתנן התם ובלבד שלא תתמעט וכו'. וכשם שבשבוע ראשון אם נשתנית ועדיין היא בתוך הד' מראות הרי היא כמו שהיתה ובין שנשתנית לעזה ממנה או לכהה ממנה. מסגירו ואינו מחליטו ולא פוטרו. כך בשבוע השנית. אף אם נשתנית ועדיין היא בתוך הד' מראות דינו ג"כ כמו שהיתה ועמד בעיניו קרינן ביה ופוטרו כדתנן הכא לפטור את העומד בסוף שבוע שני. אלא דקשיא להו להר"ב והר"ש. בשלמא בשבוע ראשון עמד בעיניו כתיב ומפרשינן כדאמרן. ולקמן אפרש בס"ד היא גופה מנלן למדרש הכי אבל בשבוע שני כתיב והנה כהה הנגע וגו' ש"מ דדוקא בעינן שיהיה כהה. ואילו עמד בעיניו לא נפטרהו. והרי רש"י בפי' החומש כך מפרש. ופשטיה דקרא נמי הכי משמע. ולפי שהמשנה שהזכרתי לא משמע כן. וכן עוד בפ"ג משנה ג' תנן עור הבשר מיטמא כו'. בשלשה סימנים בשער לבן ובמחיה ובפשיון. ואילו עמד במראיתו. לא קתני וליהוי ד'. ומתני' דהכא נמי קתני דעמד בשני פוטרו. וכן נמי ברייתא דת"כ בבגד העומד בראשון מסגיר. ובשני שורף. ובאדם העומד בראשון מסגיר. ובשני פוטר. מכל הלין שא"א לפרש המקרא כמשמעו דדוקא כהה הא עמד מחליטו כדפירש רש"י. והביא הר"ש [ראייה] מפ"ק דמגילה [דף ח]. ששם מפרש רש"י בעצמו שהעומד בשני טהור הוא. ולפיכך מפרש הר"ש והר"ב. שכהה הנזכרת בכתוב הזה. היינו שהוכהה בד' מראות עצמם שנשתנה ממראה למראה ולא אתא לדיוקי הא עמד כו'. אלא לגופה אצטריך. דל"ת שכיון שנשתנה אע"פ שעדיין היא בתוך הארבע מראות ליהוי כנגע אחר ויצטרך סגירה כתחלה. קמ"ל דאפ"ה כיון שלא פשה וטהרו הכהן. ורבינו בגור אריה (לא) [כתב דלא] ניחא ליה לומר. דקרא אצטריך לומר. שאם כהה שיהיה טהור ולא תימא שצריך הסגר לפי שהוא נגע חדש. דמהיכי תיתי לומר כן. שהרי הוכהה ממה שהיה. ולפיכך מפרש דקרא כי איצטריך. היינו לאשמועינן שאם פשה שיהיה מוחלט. כמו שאמר הכתוב ואם פשה וגו' ול"ת שהואיל והוכהה ופשה דהוי כנגע חדש. לא ליהוי חלוט אלא יסגר כתחלה. עוד כתב בג"א לתרץ אמאי דרשינן לקרא באופן שאפי' עמד בעיניו יהיה טהור ולא דרשינן ליה כפשוטו וכדפירש"י דדוקא כהה הא עמד טמא. די"ל דבת"כ דריש ליה וטהרו הכהן מספחת היא אע"ג דלא נשתנה מראהו. מזה דרשו דהעומד בשבוע שני טהור מיתורא דמספחת היא. עכ"ל. ובכל זאת לא שקטה דעתי. כי לא [מצאתי] בדברי הג"א ולא בדברי הרא"ם מנלן לדרוש שאם נשתנה ולא עמד. והשינוי היא לעזה. שלא יטמא. דהא מדכתיב כהה. לא שמעינן אלא בנשתנה לשלמטה ולא לעזה. ודכתב הנגע שדורש בת"כ שלא תאמר כהה למטה מארבע מראות ת"ל הנגע והדר דרש אי הנגע יכול במראיו ת"ל כהה [ע"כ] לא שמענו מזה. אלא כשעל כל פנים נעשית כהה. ולא שההשתנות היתה לעזה. ואע"פ שמסיים בת"כ והנה כהה. שאם העז וכהה. כאילו לא העז. הנגע. שאם כהה והעז כאילו לא כהה. אכתי תקשה לת"כ גופי' מנליה לדרוש כך. והג"א לא הכניס עצמו לפרש זו הסיפא דת"כ. ולכן לא ידעתי עדיין מנלן שאם נשתנה לשלמעלה הימנו שיפטר. וגם המשניות דפ"ד ודהכא. אפשר לפרש דסבירא להו שאם נשתנית לעזה בשבוע שנית דטמא. ולא לפטור. שהרי יכולני לומר דמתני' דפרק ד' בשבוע ראשון דוקא היא. ששנאה כהה ונעשית עזה [הרי היא] כמו שהיתה דהתם קרא כתיב עמד בעיניו. וכנוי של עיניו שב אל הנגע. וכל הד' מראות בכלל ומקרי עיניו. אע"פ שכבר לא היה בזה המראה. והיה למטה ממנו. ואילו בשבוע שנית. הא [לא] קתני הכא [אלא] עמד פוטרו. ולא נשארה אלא המשנה ג דפ"ג דאי איתא דנשתנית לעזה. טמא. הוה ליה למתני ד'. מ"מ קשיא מנלן. ואפשר דדוקא עמד וכל שכן כהה. אבל אי לא עמד ונעשית עזה. אין הכי נמי דלא לפטרו. ונראה לי לתרץ דמכיון דמרבויא דמספחת היא ילפינן דאע"ג דלא נשתנה מראהו ועומד דטהור הוא. תו ליכא למימר שאם נשתנה לעזה שיהיה טמא. דמכיון שהעומד טהור. אף שינוי לעזה נמי עומד הוא קרוי. כמשמעות עומד בעיניו דבשבוע ראשון. וא"ל דדילמא ריבוי דמספחת היא. לא אתא אלא לשלא כהה אלא עמד במראיתו ממש כשהיתה. אם שלג שלג. אם סיד סיד. וכן כולם. אבל לא להרבות אף כשנשתנה לעזה. ליכא למימר הכי. דמכיון דכבר השמיענו הכתוב בשבוע ראשון שאין חלוק בין עמד במראיתו ממש לנשתנה לעזה. אי איתא דבשבוע שנית יש חילוק. לא ה"ל להכתוב לסתום ולכתוב ריבוי סתמא. אלא לפרש אותו הרבוי. שאיני אלא בעומד במראיתו ממש. שהרי עכשיו שסותם. איכא למטעי ולרבות להקל ולפטרו אף בשנשתנה לעזה. אלא שכן הוא האמת שהכל בכלל הרבוי. אף כשנשתנה לעזה כך נראה לי. ואם תאמר והיא גופה תקשה בעומד בעיניו שכתוב בשבוע ראשון דדרשינן שעמד באחת מארבע מראות. ואפי' כשנשתנית לעזה. ולא אתא אלא לאפוקי שנשתנית למטה מהארבע מראות. שאז לא יסגר ויפטר. דלמא לא היא אלא דוקא שעמדה במראיתה ממש. אם שלג שלג אם סיד סיד כו' לאפוקי נשתנית לכהה שיפטר. וכן לאפוקי נמי אם נשתנית לעזה שיוחלט. נראה לי לתרץ דהיינו הא דדריש בתורת כהנים. והנה הנגע עמד בעיניו. שאם העז וכהה. או כהה והעז. כאילו לא כהה. ע"כ. ודורשו ג"כ כדדריש לקמיה על והנה כהה הנגע דכתבתיו לעיל. דמשום דכתיב כהה. וכתיב הנגע. דריש הכי כדלעיל וה"נ דכוותי' יכול לדרוש. ובסגנון אחר. וכך ידרוש. הואיל וכתיב עמד בעיניו. למה לו לומר כלל הנגע. הרי עמד בעיניו קאמר. וא"כ הוא הנגע. אלא להכי כתב הנגע. לגלויי על עמד בעיניו. שאין פירושו במראיתו ממש אם שלג שלג וכו'. אלא כל שעומד במראית הנגע שבכללו הארבע מראות. אע"פ שנשתנה למראה אחרת ממה שהיה. עומד מקרי ומש"ה כתב הנגע כי היכי שהכינוי של בעיניו יסוב עליו. ויהיו כל הארבע מראות בכלל. והשתא אין להוציא כהה והעז כלל. שהרי בכלל הנגע הן כולן. ועומד מקרי בכולן. כך נראה לי. והוא נכון. וראיתי להרלב"ג בפירוש החומש שמפרש לפי דרכו כפי פשט הכתוב. לא על פי הדינים שלמדונו רז"ל. ומפרש עמד בעיניו שלא נשתנה. לא למטה מהלובן שהיה. ולא אל לובן יותר חזק. ושיהיה זה הדין נוהג בכל הנגעים האחרים. לא בבהרת לבנה לבד. זה אמר בעיניו. שיורה אל רבוי המראות. עכ"ד. ולפי דרכנו למדנו גם לדברי רבותינו ז"ל האומרים שלא כדברי הרלב"ג. אלא שהכל נקרא עומד. אע"פ שנשתנה. כל שהשנוי הוא עדיין בתוך הד' מראות שלכך (א"א) [אמר] בעיניו. ולא בעינו. כמו שאומר בעינו בנגעי בגדים. ולולי הדרש של הנגע המיותר דדריש בתורת כהנים. היינו יכולים לומר כהרלב"ג. אבל תיבת הנגע המיותרת. מכרחת דרשת חכמים ז"ל. והנה קבלתם אמת. ותורתם אמת. וכל דבריהם אמת. והוי יודע שזה הלשון דתורת כהנים העתקתיו מדברי הרא"ם לפי שבתורת כהנים שלפני לא נכתב תיבת או. ואין לו הבנה זולתו. אבל אילו לא מצאתיו כן בדברי הרא"ם הייתי מגיהו לתורת כהנים. שכצ"ל שאם העז וכהה כאילו לא העז. כהה והעז כאילו לא כהה. ע"כ. וכלשון התורת כהנים בוהנה כהה הנגע שהעתקתיו לעיל. לפי שלגרסת הרא"ם עדיין קשיא לי למה מסיים דוקא בכאילו לא כהה. דקאי אבבא שנית לחוד. כאילו עמד בעיניו הוה ליה למימר. והוה קאי גם אבבא ראשונה אלא ברישא חסורי מחסרא והכי קתני כאילו לא העז. וכעין הברייתא דבתר הכי שהבאתי לעיל. ועכשיו אין צריך להוסיף תיבת או. אמנם כן אם להרא"ם הוגנת בעיניו. כי גרס רק לתיבת (לא) [או]. ולא הגיה בה כלום. תבטל דעתי מפני דעתו הרחבה]:

את שנולד לו מחיה וכו'. עיין מה שכתבתי במשנה ד פ"ג:

את שנולד לו פשיון בסוף כו'. לשון הר"ב. אבל פסיון לא מטמא בתחלה. אפי' פושה והולך עד שלא הסגיר. בת"כ יכול יהא הפסיון מטמא בתחלה. ת"ל (ויקרא י״ג:ז׳) אחרי הראותו אל הכהן. יכול אם ראה הכהן שהוא פושה והולך יזקק לו ת"ל לטהרתו. אינו נזקק לו. אלא בשעה שהוא רואה אותו אם לטומאה. אם לטהרה. פי' הר"ש אם לטומאה. כגון בסוף הסגר [ראשון] שנקרא עליו שם טומאה. אם לטהרה. כגון בסוף הסגר שני:

להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור. ל' מהר"ם כגון אם עמד בעיניו סוף שבוע שני ופטרו. ואחר כך פרחה בכולו מחליטין אותו משום פסיון. וא"ת הא תנא ליה כבר להחליט את שנולד לו פסיון בסוף שבוע שני. לאחר הפטור. י"ל דהאי לא דמי לשאר פסיון דשאר פסיון כל שעתא מטמא. בין בסוף שבוע ראשון. בין בסוף שבוע שני אבל הופך כולו לבן זמנין טהור גמור כגון בסוף שבוע ראשון מתוך החלט או מתוך הסגר כדקתני סיפא. וכי מטמא משום פסיון זהו חדוש להכי נקטיה באנפי נפשי' והא דמטהר קרא הפך לבן היינו מתוך טומאה. אבל מתוך טהרה. לא כדתנן לקמן [*רפ"ח] הפורח מן הטמא טהור. מן הטהור טמא ולי נראה דאצטריך למתנייה. כגון ההופך כולו לבן לצד פנים של הנגע. דטמא משום הפך לבן ולא משום פסיון. דאין הנגע פושה לתוכו. כדאיתא לקמן [*פ"ו מ"ג] עכ"ל:

[*או מתוך הסגר. כתב הר"ב. והמוסגר טמא מקרי. כדתנן בפ"ק דמגילה מ"ז. ובמכילתין פ"ת מ"ח]:

שכל נגעים תלוים בהן. לא כל הנגעים ממש. דהא איכא נתקים דמיטמו בכל מראות. אלא בנגעים של עור הבשר קאמר כדקתני בתוספתא ארבע מראות שעור הבשר נטמא בהן. הר"ש:

ארבעה מראות האלו מצטרפין זה עם זה לכשיעור גריס. ולהתחלפות המראות. שאם היה תחלה מראה א'. והתחלפה למראה אחרת. לא אמרינן נגע אחר הוא אלא נידונית כאילו היא היא אותה שהיתה בתחלה. וכ"כ מצטרפת לענין פשיון שצריך שיהיה כמין האום. ואם היה האום ממראה א' ופשה ממראה אחר. מחשב כפשיון ממראה אום. ולראב"ד הנ"ל סימן ח'. דאב ותולדת חבירתה. או ב' תולדות אינן מצטרפות. גרסינן הכא מארבעת וכו' מצטרפין. ור"ל יש מהן שמצטרפין. ולרב"א מתניתין ר"ח סגן הכהנים היא דס"ל [במ"ד] מראות נגעים ששה עשר. דהיינו ד' חלקים. וד' פתוכין פשוטין. ועוד ד' חלקים וד' פתוכין מצורפין. אבל לר' דוסא שם אין מצטרפין רק אב ותולדה דידיה [ולפי דברי רבינו אלו. גם להראב"ד א"צ לגרוס מארבע. אלא הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת. דאין הלכה כסתם]:

ולהסגיר כולה מפרש ואזיל:

את העומד בסוף שבוע ראשון דב' מיני צירוף יש. צירוף שיעור גריס מב' מראות כאחד. וצירוף ב' מראות זה אחר זה. שלא נדון האחרונה כנגע חדש. ולפיכך קאמר הכא דבשניהן מצטרפין כל המראות לענין דין הסגר. שאם היה בתחלה נגע א' כגריס במראה שלג. ובסוף שבוע א' עמד בעיניו. דהיינו שנשאר גדלו כשיעור גריס. אבל מראיתה התהפך כולו למראה קרום ביצה. או איפכא. לא אמרינן נגע אחר הוא ונבעי הסגר בתחלה. אלא אמרינן מראה קרום דהשתא מצטרף למראה שלג שהיה בתחלה. וא"צ רק עוד הסגר שבוע א'. וכ"כ לענין צירוף ב' המראות יחד שכשהיה תחלה גריס במראה שלג. ובסוף שבוע א' נתהפך חציה למראה קרום ביצה. לא אמרינן דמדאין השתא כל המראה כגריס נפטרנו לגמרי. אלא מצטרפי והו"ל כבתחלה ונמצא שעמד בעינו ובעי הסגר ב':

את העומד בסוף שבוע שני דבהיה בו נגע כגריס במראה קרום. ובסיף שבוע ב' נתהפך הגריס ההוא למראה שלג. וכ"ש איפכא. אין אומרים נגע אחר הוא. ונבעי הסגר בתחלה אלא הו"ל כעמד בעיניו ב' שבועות ופוטרו הכהן לגמרי. ואע"ג דכל היכא שפוטרו בעמד בעיניו ב' שבועות. כתוב בתורה והנה כהה הנגע. אין ר"ל דאפילו לא פשה אפ"ה לא יפטרנו עד שיכהה ג"כ מראית לבנינותו. אלא קמ"ל קרא דיוקא. דאע"ג שכהה דוקא בעמד בעיניו פוטרו. הא בפשכ. אף שכהה מחליטו:

בתחלה כשהיה בו תחלה נגע כגריס. ובה מחיה כעדשה. או ב' שערות לבנות. ה"ז מוחלט מיד. אפילו הגריס הוא מב' מראות:

בסוף שבוע שני ר"ל וכן אם נמצא המחיה או הב' שערות לבנות בנגע כגריס שמשותף מב' מראות. בסוף שבוע א' אחר הסגר ראשון. או בסוף שבוע ב' אחר הסגר ב':

לאחר הפטור ר"ל או אם אפילו לאחר שפטרו לגמרי בסוף שבוע ב' מדלא מצא בהנגע כגריס א' מג' סימני טומאה. רק שנשארה הנגע כמו שהיתה בתחלה. ולאחר כמה ימים שפטרו. נולד בו א' מג' סימני טומאה ה"ז מוחלט. אף שהנגע כגריס משותפת אז מב' מראות. או שנתהפכה לאחר הפטור ממראה למראה:

להחליט את שנולד לו פשיון אפילו הפסיון הוא ממראה אחרת של עיקר הנגע:

לאחר הפטור ר"ל בין שנמצא הפסיון הזה שממראה אחרת. אחר ובסוף הסגר א'. או בסוף ההסגר של שבוע ב'. או אחר שפטרו לגמרי בסוף שבוע ב'. מדלא נולד לו אז סי' טומאה. ולאחר שפטרו פשה ממראה אחרת סמוך להנגע הר"ז מוחלט. אבל פשיון בתחלה וכגון שבא לפני הכהן עם נגע כגריס. ועוד קודם שהסגירו רואה שהנגע פושה והולך לפניו. אז אפי' הפשיון הוא ממראה הנגע לא יחליטנו דכל עוד שקודם סוף הסגר א' לא נקרא פסיון. רק אפ"ה מסגירו ובסוף השבוע יראה שאם ימצאנו שפשה יותר ממה שהיה ברגע שהסגירו. זה לבד נקרא פסיון:

להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור דאם לאחר שפטרו הכהן וטיהרו. פרח הצרעת בכולו. אפילו היה הפריחה משותפת מב' מראות או שהתהפכה כולו ממראה למראה אחרת לא אמרינן פריחה זו נגע חדש הוא. ונבעי הסגר בתחלה [כפ"ח מ"ז]. אלא נחשבת כנגע ראשון. שפרח מתוך הפטור ויוחלט:

את ההופך כולו לבן מתוך החלט או מתוך הסגר שאם אחר שהוחלט. או בסוף ימי הסגרו. נראה שכולו הפך לבן. אע"ג שהפריחה היא ממראה אחרת שהיה בעיקר הנגע. לא אמרינן פריחה זו נגע חדש הוא ונבעי הסגר בתחלה [כפ"ח מ"ז] אלא נחשבת כנגע הראשונה שהפך כולו לבן מתוך הסגר או החלט וטהור:

אלו מראות נגעים דהיינו ד' מראות נגעים חלוקות ופתוכו' וצרופן שזכרנו:

שכל נגעים תלוים בהן דגם שחין ומכוה אינן מטמאין רק כשמראיתן הוא א' ממראות הנ"ל וגם בהן מצטרפין כל הח' מראות. כמו בנגע עור הבשר. מיהו מלת כל דקאמר לאו דוקא הוא. דהרי נתק מטמא בכל המראות אף שאינו ממראות הנ"ל [וכלקמן רפ"י]:

ונ"ל דה"ה דהוה מצי למנקט דמצטרף בתחלה להסגיר. כשהי' בו נגע כגריס מב' מראות מצטרף להחשב שיעור נגע בתחלה ויסגירו. אלא דזה כבר משתמע במאי דקאמר תנא מצטרפין זע"ז. דמשמע פשוט דב' חצאי נגע שכל חצי ממראה אחרת מצטרפין להחשב כשיעור נגע ממראה א'. אבל קמ"ל דאפילו צירוף באופן ב'. דהיינו אם בסוף שבוע א' התחלפה כל הנגע למראה אחרת. והר"ז אינו צירוף ממש. רק להחשב היא היא ואפ"ה מחשב צירוף. א"נ להכי נקט צירוף להסגר בסוף שבוע א' כדי לאשמועינן הקולא והחומרא בהצירוף. ואילו הוה נקט רק הצירוף שבתחלה. לא שמעינן רק החומרא:

אבל אי"ל דקמ"ל קרא דאע"ג דכהה משלג לכקרום. אפ"ה לא חשבינן לי' כנגע חדש. ליתא. דא"כ הו"ל לקרא לאשמעינן רבותא טפי מינה. דאפילו העיז הלובן מכקרום לשלג אפ"ה פוטרו. והרי כדנקט השתא באמת אפשר למטעי ולמידק ממלת כהה. דהא אם העיז מכקרום לשלג נדונו לנגע חדש. והא דלא נקט תנא לפטור בשבוע א' כשנשתנה אז לבנינותו ונתמעטה מכגריס. הא לא צריכה למימר דפשיטא ולענין מה נימא בזה דאע"ג שנשתנה מראיתו הרי הוא כבתחלה. הרי אפילו נימא דנגע חדש הוא נפטר מדנתמעט מכגריס:

אמנם סדר משנתינו כך הוא. דבתחלה נקט תנא לפטור. דלא כדמפרש בסיפא תחילה להסגיר. היינו משום דבעי למנקט כאורחא דקרא דפתח הכתוב בטהרה תחלה [כנזיר ס"ה ב'] להכי נקט תנא נמי לפטור קודם להחליט. ולבתר תרווייהו נקט להסגיר שהוא הממוצע בין שניהן. ואח"כ מפרש תנא תחלה להסגיר. כי כך דרך התנא לפעמים לפרש בתרא תחלה [כנדרים ד"ג א']. והא דלא מפרש מיד אחריו להחליט. דהרי הוא סמוך ללהסגיר. ה"ט משום דלסגור שייך בין בתחלה ובין בסוף שבוע א'. להכי שפיר נאות למנקט סמוך לו אבתרי' לפטור דשייך בסוף שבוע ב'. ולבתר תרווייהו נקט להחליט דשייך בכל הנך ג' דלעיל. דהיינו בתחלה ובסוף שבוע א'. ובסוף שבוע ב'. ומדאיירי במוחלט. נקט נמי סמוך לו אותו מוחלט שהוחלט מדהפך כולו לבן. ומדאיירי בהפך כולו לבן להחליט נקט בסמוך לו ובסוף כולהו. הפך לבן לפטור. והא דלא נקט הך לפטור דהפך כולו לבן. גבי אינך לפטור דנקט לעיל מינה ברישא. היינו משום דרצה למנקט ההופך לבן מתוך הסגר ומתוך החלט. והרי לעיל אכתי לא הוה תני כל אופני ההחלט. אבל הכא לבתר. דאשמועינן כל אופני ההחלט. שפיר שייך למתני אח"כ כשהפך לבן מתוך איזה מוחלט שזכרנו. דטהור. א"נ להכי פלגינהו לאופני פטור מדרצה לפתוח בפטור ולסיים בפטור. כדי לפתוח בטהרה ולסיים בטהרה:

ד' מראות הללו. והגי' ה"ר יהוסף ז"ל מארבעה מראות וכו':

לפטור ולהחליט ולהסגיר. וכולהו מפ' להו ומפ' הסגר ברישא דאדסליק מיניה נקט. הר"ש והרא"ש ז"ל. ונלע"ד דאעפ"כ פירש בבא דפיטור קודם בבא דהחלט משום דזוטר מילתיה ודמי לבבא דהסגר ושבק חד לפטור לסיפא דהיינו הפורח מן הטמא טהור והוי התחלה בטוב וסיים ג"כ בטוב ואפילו באותה סיפא דקדק לסיים בטוב דהיינו הסגר שהוא טוב בערך החלט. ויש עוד שם טעם אחר דהואיל ובפירושא דבבי דלהחליט קא מפ' ואזיל הזכיר ג"כ בההיא סיפא שם החלט בתחלה או מפני שהתחיל לפ' בלהסגיר מן הטעם שכתבתי בשם הר"ש והרא"ש ז"ל הזכיר באותה סיפא הסגר לאחרונה דוק. וספר קרבן אהרן כתב בפרק ראשון דפרשת נגעים דבארה המשנה ראשונה להסגיר עם היות שבראשונה התחיל בפיטור לפי שבראשונה לקח החלוקות שלא כסדר לפי שרצה התנא להתחיל בטוב וכאשר פירש אותם הביאם כסדר הוייתם שאין פיטור ולא החלט אם לא קדמו ההסגר שני פעמים ע"כ ועיין עוד שם:

להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון לפטור את העומד בסוף שבוע שני. עיין על זה ברב ה"ר אלי' המזרחי ז"ל בפסוק והנה הנגע עמד בעיניו והסגירו הכהן שבעת ימים שנית וגם שם בספר קרבן אהרן פרק שני דפ' נגעים שהקשו מכאן המפרשים לרש"י ז"ל על מה שפירש בפירוש החומש והנה כהה הנגע הא אם עמד במראיתו טמא והם תרצו בעדו בדוחק ע"ש. כתב החכם הר"ס אוחנא ז"ל וז"ל לפטור את העומד בסוף שבוע שני צ"ע שאם הי' בו חצי גריס בהרת וחצי גריס שאת מה צרוף לפטור שייך בין אם יצטרפו או לא יצטרפו טהור והרמב"ם ז"ל פי' מה שפי' עיין עליו וגם לפירוש שלו קשה שפי' שבסוף שבוע הוסר קצת מראה שאת וכ' שאין צריך כהה ממש דלרבותא נקט קרא [*) צ"ל כהה] דהא כמו שהסכימו המפרשים וגם הוא ז"ל בחבורו וצ"ל דלא נקט תנא לפטור אלא אגב דתנא להחליט ולהסגיר ואגב דבעי למיתני לפטור את ההופך כולו לבן וכו' ודכוותה תנא לקמן אגב בההיא דאחת ארוכה ואחת קצרה עכ"ל ז"ל:

אלו מראות נגעים שכל נגעים תלויים בהן. פי' נגעי עור בשר אבל נגעי נתקים מטמאין בכל מראות כדתניא ד' מראות שעור הבשר מטמא בהן השחין והמכוה וקרחת וגבחת הר"ש והרא"ש ז"ל. כתב התי"ט שבוע ראשון שבוע לשון זכר שהרי רש"י ז"ל פירש מלא שבוע זאת של זאת וברבוי בא בסימן הנקבות: [הגהה הן אמת ששבוע לשון זכר וכדכתיב שבעה שבועות תהפור לך ואשכחן גם ברבוי לשון זכר בדניאל סי' ט' י' שבועים שבעה שלשה שבועים ימים וזולתם אבל שבת בכל דוכתא לשון נקבה וגם כך אשכחן בעומר שבע שבתות תמימות תהיינה אמנם מה שהביא ראי' מפי' רש"י ז"ל לא נהירא דהתם טעמא רבא איכא לפרש של זאת וכתרגומו שבועתא דדא מדלא קרינן בניקוד קמץ אלא בניקוד שב"א שבוע זאת:]