משנה נדרים פרק ט׳ משנה ז׳

שאיני נהנה וכו'. ובכולהו גרס הרא"ש בפסקיו שאני וכן העתיקה הטור בסימן רכ"ט:

לזה ולזה הותר הראשון וכו'. פירש הר"ב כגון שאסר כו' ואמר על השני הרי זה כראשון וכו' דאי לאו הכי שלא אמר בכ"ף אלא כלישנא דמתניתין בוי"ו לא תלאן זה בזה. אלא לרבנן כל אחד נדר בפני עצמו כדמסיק הר"ב בסיפא. ולר"ש כללא הוי והותר לאחד הותר לכולם. לפי זה רישא דהכא כרבנן דאי כר"ש למאי תנן שאיני נהנה לכולכם לתני רבותא. שאיני נהנה לזה ולזה. וכלומר בלא כף. וא"כ מתניתין תברא מי ששנה זו לא שנה זו דרישא רבנן. וסיפא ר"ש. אבל להרמב"ם בפ"ד מהלכות נדרים שהעתיק משנתינו כלשונה. נראה מדבריו דסובר שכשאומר לזה ולזה הרי כמי שתלאן זה בזה. כיון שאמר וי"ו הנוספת. והא דס"ל רבנן כל אחד ואחד נדר בפני עצמו היינו כשאומר לזה לזה בלא וי"ו. ולדבריו רישא ככולי עלמא אפילו כר"ש. ומה שהכריחו להר"ב לפרש בכ"ף היינו דה"ג בפ"ג דף כ"ו אהך בבא כגון שתלאן זה בזה ואמר פלוני כפלוני. ופלוני כפלוני. וסובר הר"ב דדוקא בכ"ף ובלאו הכי לא. אבל הרמב"ם נ"ל שסובר דלאו דוקא שאומר כן בכ"ף. אלא דגמרא מפרשה למתניתין דהיינו טעמא שכשאינו אומר כולכם. ואומר לזה ולזה בוי"ו. הרי תלאן וכאומר פלוני כפלוני הוי. ולישנא דמתניתין דריש פרק ג' דנזיר מסייע ליה דהתם נמי תנן ואומר ואני ואני וכו' הותר הראשון וכו'. ואי בכ"ף דוקא א"כ התם נמי היה צריך שיאמר ואני כמותו ולא אישתמט גמרא לפרושי הכי. ואף על גב דבתוספות שם כתבו שאמר ואני כמוהו. לאו למימרא שאמר כמוהו. אלא שכך כוונת לשונו. וזה מבואר מלשונם שם שכן הוא. אלא דודאי דוי"ו הנוספת משמעותה הוי כמו בכ"ף. ומיהו בזה י"ל דשאני ליה להר"ב בין הנודרים על עצמם. שאף על פי שאין אומרים כמותו. הרי מ"מ נדרו היה בדרך שתלאו באחר. משא"כ הנודר לאחרים לא סגי כשאומר ולזה. עד שיאמר בכ"ף דבלא כ"ף לאו תליי' הוי זה בזה:

הותר האמצעי כו'. ברפ"ג [צ"ל ברפ"ד] דנזיר ל"ג לה במשנתינו. וכן מוכח שם בגמרא. וכן הביא הרא"ש בפסקיו. גמרא דפ"ג דמייתי להך דהכא בשמא דברייתא. ומיהו הלכתא היא [וכ"כ הרא"ש בפירושו לנדרים כ"ו ע"ב]:

לזה קרבן וכו'. כתב הר"ב הא מתניתין ר"ש היא וכו' ועמ"ש במשנה ו' דפרק בתרא. ומ"ש הר"ב אבל חכמים כו' וכן הלכה. וכך פסק במשנה ג' פ"ה דשבועות. ועמ"ש ברפ"ב דקדושין:

כיצד נקט כיצד. דקמ"ל לא מבעייא בהותר יום א', שהזמן כולו מחובר. לפיכך הותרו כולן, אלא אפילו הותר גוף א' שהוא נפרד מגופות אחרות, אפ"ה הותרו כולן:

אמר קונם שאיני נהנה לכולכם עי' לעיל [פ"ג סמ"ב]:

הותר אחד מהן הותרו כולן וקיי"ל דה"ה לך לך לך, או לך ולך ולך:

צריכין פתח לכל אחד ואחד אף שכללן במה שאמר שאיני נהנה:

קונם שאיני נהנה לכלכם הותר אחד מהם ע"י חרטה בהחרת חכם או מעצמו כגון שהיה אביו אחד מהם הרא"ש ז"ל. ורבא פ"ד נדרים מוקי לה במעמיד לשונו הראשון בשעה שהוא בא להתיר את נדרו ואליבא דרבה מיפרשי לה התם במשנה לשונו שווי דרישא דמתני' כגון דאמר בתחלה לכלכם ועכשיו הוא משנה לומר שאילו היה יודע שאביו ביניהם היה אומר לזה ולזה ובמציעתא מיירי דאמר בתחלה לזה ולזה ועכשיו משנה לומר שאילו היה יודע שאבא ביניכם היה אומר כלכם חוץ מן אבא וסיפא דקתני הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין דאמר לכלכם בין בתחלה בין בסוף א"נ דאמר לזה ולזה בתחלה ובסוף דכיון שהוא מעמיד דבריו הכל אחד וראשון ואחרון לאו דוקא אלא ר"ל אחד מהם ודחי לה רבא:

הותר הראשון הותרו כולן בנזיר פ' מי שאמר ואני וכו' דף כ"א. סימן הז' הכתוב במתני' צריך למוחקו משם ואם יש לחלוק מתני' הוא מכיצד אמר קונם:

הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר הימנו ולמעלה אסור. י"ס דלא גרסי ליה ונראה שהיא ברייתא דגם לעיל פ"ד נדרים דף כ"ה קאמר דייקא נמי דקתני הותר האמצעי וכו' וכתבו רש"י והרא"ש בההיא ברייתא גם בפ' מי שאמר וכו' ואני דף כ"א במסקנא קאמר תא שמע דתניא בהדיא הותר הראשון וכו' הותר האמצעי וכו' גם בירוש' ליתא להאי בבא גם בתלמוד המוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שחסר שם כל השלש בבות דהותר הראשון ודהותר האחרון ודהותר האמצעי השתי בבות הגיהם ובבא דהותר האמצעי לא הגיהה. וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה. ומ"מ הילך פי' הברייתא הימנו ולמטה שאחריו מותר ומכל שכן הוא שמותר הימנו ולמעלה שלפניו אסורין:

שאני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח לכל אחד ואחד. כך צ"ל והפירוש דכל חד וחד הוי נדר באפי נפשיה כיון דאדכר קרבן אכל חד וחד הא לאו הכי לא שנא אמר לזה ולזה בווין או לזה לזה בלא ווין כללא הוי ור"ש הוא ומתוך פי' הרמב"ם ז"ל משמע דפסק ההלכה הוא שכשאומר לזה ולזה בווין אז אם הותר הראשון הותרו כולן ואם הותר האחרון האחרון לבד מותר אב כשאומר לזה לזה לזה בלא ווין אז צריך פתח לכל אחד ואחד כיון שלא הזכיר ויו הנוספת וכך הוא ג"כ שם ביד בפ"ד דהלכות נדרים סימן י"א והובאו דבריו בשלחן ערוך סי' רכ"ט אלא שצריך להגיה הספרים המוטעים בין ביד בין בשלחן ערוך. ואיתה להאי בבא בירושלמי דפ' המגרש ודפ' שבועת הפקדון: