משנה נדרים פרק ט׳ משנה ב׳

ועוד אמר ר' אליעזר פותחין בנולד כו' וחכמים כו': רבי אליעזר מתיר אחר השאלה לחכם ואפי' שהוא אינו מתחרט אלא שהכריחו הכרת הענין המתחדש ודעתו וכוונתו שלא יתחדש זה הענין אלא שיתמיד על מה שנשבע וחכמים אוסרים שהם מצריכים החרטה עכ"פ על גוף הדבר שנשבע ושנוי הכוונה בו ואח"כ תועיל השאלה לחכם והתרה והלכה כחכמים:

ועוד אמר רבי אליעזר. פירש הר"ב קולא אחרת. כלומר דאילו חומרא הא אמרינן היכי דאפסיקו רבנן במלתייהו לא שייך למתני ועוד כמ"ש במשנה ה' פ"ב דעירובין. והיינו דוקא בחומרא לפי שאין חידוש להחמיר. תוספות. [*וראיה לדבריהם שכך שנינו במשנה ז' פ"ד דביצה וכמו שפירשו שם התוספות בעצמם וגם שמה לא הביאו ראיה מדהכא]:

פותחין בנולד. גמרא מאי טעמא דרבי אליעזר [דאילו רבנן מסתבר טעמייהו כמו שכתב הר"ב] אמר רב חסדא דאמר קרא (שמות ד׳:י״ט) כי מתו כל האנשים שהיה נשבע ליתרו שלא לשוב מצרימה [כמ"ש לקמן במשנה ד'] בשביל אותם האנשים המבקשים את נפשו. ופתח לו המקום בנולד דמיתה ורבנן קאמרי דמתו דקרא היינו עוני. כדאמרינן כל נצים ונצבים שהן דתן ואבירם. שמע מיניה דלא מתו. אלא מאי מתו שירדו מנכסיהן ועני חשוב כמת. ושאני עניות דשכיח. ולא הוי נולד. כ"כ הרא"ש. וכן הביא בשם ירושלמי בפסקיו והיינו שפירש הר"ב כגון דבר שאינו מצוי וכו'. וכתב ב"י סימן רכ"ח דמיתה אף ע"ג דאין לך דבר השכיח יותר [ובמשנה ז' פ"ק דעירובין כתבתי דארז"ל מיתה שכיח. וכן בסוף פ"ג דגיטין מכל מקום] למות שונאיו בחייו לא שכיח טובא שהרי דהע"ה צווח ואומר (תהילים ל״ח:כ׳) ואויבי חיים עצמו. א"נ כ"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא דאע"פ שזה בחור וזה זקן הא כמה גמלי סבא טעוני ממשכי דהוגני [סנהדרין נ"ב.] וכיון דשקולים הם לא חשבינן מיתה דאידך בחיי זה שכיח ע"כ. ובסוף פ"ג דגיטין [ל:] דאמרינן דמיתה שכיחא לגבי עושר. ול"ק דעניות שכיח טפי מהתעשר. לפיכך אף ע"ג דעניות שכיח. יותר ממיתה. אפ"ה לגבי עושר מיקרי מיתה שכיח:

שאיני נהנה כו'. שאיני נכנס בתרווייהו גרס בפסקי הרא"ש שאני [בלא יו"ד]. וכן העתיקם הטור סימן רכ"ח:

רבי אליעזר מתיר וכו'. משום דנקט גווני טובא הדר ותני דבכולהו ר"א מתיר וחכמים אוסרים. הר"ן:

פותחין בנולד ר"ל בדבר שאינו מצוי שיתהווה, דהתרת הנדר הוא בב' אופנים, או שיתחרט מעיקרא, לומר אילו ידעת שתתחרט לא היית נודר, ואם יודע בעצמו שאעפ"כ היה נודר, לא מהני לו התרה וצריך לבקש לו פתח, לומר אילו ידעת שיתהווה כך לא היית נודר [שם ז']. וקאמר ר"א דהדבר המתהווה א"צ שיהיה מצוי, ואפ"ה פותחין בו:

וחכמים אוסרין דעיקר התרת חרטה, הוא שע"י חרטה נעקר הנדר מעיקרא, ובדבר שאינו מצוי, לא חשב הנודר שיתהווה, ולא היה מניח מלידר בשביל חשש שיתהווה, והכי קיי"ל. מיהו במתחרט מעיקרא מהני גם בנולד [שם]:

ונעשה סופר ת"ח מורה הוראה:

או שהיה משיא את בנו בקרוב תוך זמן קרוב משנדר, והוא צריך לילך לחופתו:

וחכמים אוסרין מדנקט גוונא טובא, הדר תנא דבכולהו ר"א מתיר וחכמים אוסרים. ונ"ל דנקט סופר וביה"כ, דלר"א אפילו ביה"כ דוודאי נשתנה לפנים חדשות, לא הוה נולד, ולחכמים אפילו סופר הוה נולד. וקיי"ל כחכמים, וה"ה מיתה הוה ליה לא שכיח, אפילו היה חולה מסוכן כשנדר, ואע"ג דאמרינן [גיטין ד"ל ע"ב], דחברך מת, אשר, אתעשר אל תאשר. היינו דמיתה נגד עשירות שכיח טפי, אבל עניות ג"כ מצוי [שם], אבל שמא ימות תנאי היא [גיטין דכ"ח ב']:

ועוד אמר ר' אליעזר. בנזיר פי בש"א הקדש טעות הקדש דף ל"ב:

פותחין בנולד וכו' בגמ' בעי מ"ט דר' אליעזר דהא מסתבר טעמייהו דרבנן דפתיחת נולד לא הוי חרטה מעיקרא ומפ' רב חסדא טעמיה דר' אליעזר דאמר קרא כי מתו כל האנשים משה נדר לשבת במדין ושלא לשוב למצרים ופתח לו הקב"ה פתח שאם היה יודע שמתו שונאיו לא היה נודר ואע"פ שנדר ליתרו חמיו מ"מ עיקר הנדר היה משום דבלאו הכי לא היה יכול לשוב למצרים מפני שונאים וחכמים סברי דהנהו כיון דלא מתו אלא ירדו מנכסיהם עניות לאו נולד הוא דעניות מילתא דשכיחא היא ומילתא דשכיחא ודאי פותחין לו בה וה"ק ליה הקב"ה למשה באותה שעה קודם שנדרת כבר מתו פי' שירדו מנכסיהן ולא הוי נולד ולהכי אישתרי בההיא חרטה אבל בנולד לאו היינו חרטה להתיר בה את הנדר. וכתב בית יוסף בסימן רכ"ח בשם תשובות להרמב"ן ז"ל דהא דקיי"ל דמיתה הוי נולד אפילו היה חולה ביותר חשיב נולד משום דרוב חולים לחיים וא"ת כיון דטעמא דפותחין בנולד דשכיח טובא היינו משום דהוי כנדר טעות א"כ לא הוי מצרכי לישאל לחכם עליו דהא חד מד' נדרים שהתירו חכמים הוא נדרי שגגות י"ל דכנדר טעות הוי אבל לא נדר טעות ממש. דנדרי שגגות דתנן היינו שיש בעיקר הנדר שגגה גמורה כאומר שאין אשתי נהנית לי שהכתה את בני או שגנבה כיסי ונמצא שלא הכתה ושלא גנבה א"נ שיש אונס גמור כגון שהפסיקו נהר או חלה בנו דזה מן הסתם כמתנה בנדרו אבל כל שאין בעיקרו שום שגגה ושום אונס אלא שנדר משופי הלב אם יש לו פתח של אונס ושל שגגה הרי נדר זה חל שאין כאן שגגה גמורה ולא אונס גמור ומ"מ יש לו היתר בשאלה לחכם הואיל ויש לו עכשיו טעות אונס שהוא מתחרט מחמת אונס קצת שהיה לו ועכשיו עבר והיינו דפותחין לו בחרטה דלבך עלך או בפתח שגגה דאילו היית יודע. כך כתוב בתשובות להרמב"ן ז"ל סימן רע"ג עכ"ל ז"ל:

שאיני נהנה לאיש פלוני ונעשה סופר. תוס' אע"פ דף ס"ג ואית דגרסי בלי יוד כמו שכתבנו פעמים רבות. ופי' רש"י ז"ל סופר אית דאמרי תלמיד שהוא צריך לו ואית דאמרי לבלר שצריך לו ג"כ:

קונם לבית זה שאיני נכנס. ירושלמי ר"פ בני העיר. וביד פ' ששי דהלכות שבועות סי' י"ב ובפ"ח דהלכות נדרים סימן ה'. ובטור יורה דעה סימן רכ"ח וסימן רכ"ט רוב פירקין: