משנה נדרים פרק ז׳ משנה ו׳

קונם פירות האלו עלי קונם הן על פי קונם הן כו': דבר שזרעו כלה הוא מה שנפסד זרעו בארץ ונאבד כמו החטה והשעורה ושאר הזרעים ודבר שאין זרעו כלה שיהיה הדבר שנשבע עליו בצל או שום או מה שדומה להם והוא כשזרע זה הבצל או זה השום בעצמו צומח ממנו מה שצומח וישאר הגרעין הזרוע קיים בארץ וכבר נתבאר זה בפ' התשיעי ממסכת תרומות וביאורו שם:

קונם פירות האלו. לשון הרא"ש והה"נ אם לא אמר האלו דכיון דאמר קונם ולא הזכיר אכילה אסר עצמו בחילופין וגידולין והא דקאמר האלו משום דבעי למימר ובגידוליהן דאי אסר עצמו בכל הפירות מאי נ"מ בגידולין של אלו בלאו הכי אסר עצמו בכל הפירות שבעולם אי לאו דאמרינן בגידולין קודם שהגיעו לכלל פירות ע"כ. ועיין מ"ש במשנה דלקמן:

אסור בחילופיהן. פירש הר"ב אם החליפן לכתחלה וכ"כ הרא"ש וכתב עליו ב"י סימן רי"ו שלא קנסו אלא כשהנודר עצמו החליפן לכתחלה וכדין שאר איסורי הנאה וכדתניא בפ"ק דחולין [ד:] חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין דש"מ דחילופיהם מותר לאחרים אלא טעמא שלא קנסו אלא למחליף באיסור:

אסור בחילופיהן ובגידוליהן. אע"פ דשניהם לא היו בשעה שאסרן עליו וכ"ש ביוצא מהן וכמו שכבר נתבאר במשנה ז' דפרק דלעיל:

בדבר שזרעו כלה וכו'. עיין מ"ש במשנה ז' פ"ז דתרומות וע"ש במשנה ו' פ"ט. וכתב הר"ן ואכולה מתניתין קאי וה"ק מאי דאמרינן ברישא אסור בגידוליהן דמשמע דוקא בגידוליהן מתסרי אבל בגידולי גידולין שרי הני מילי בדבר שזרעו כלה וכן סיפא דקתני מותר בחילופיהן ובגידוליהן דוקא בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה בין ברישא בין בסיפא אפילו גידולי גידולין אסורים משום דכיון דאין זרעו כלה הרי בגידולי גידולין הללו מעורב מהאיסור הראשון ונדרים הוו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל ע"כ [כדאיתא בגמרא כיון דמצוה לאתשולי עליהן משום דר' נתן דאר"נ כל הנודר כאילו בנה במה וכל המקיימו כאילו מקטיר עליה הוי כמו דאתשיל עליה דמי לאפוקי תרומה כמ"ש בפ"ד דתרומות משנה ז'] ובהכי מתרץ הכ"מ מה שהשיג הראב"ד דלמה יהיו גידולין אסור בדבר שזרעו כלה והרי זה וזה גורם מותר [כמ"ש הר"ב במשנה ח' פ"ג דמסכת ע"ז] דכיון דנדרים דבר שיש לו מתירין להכי לא שרו בהו זה וזה גורם ע"כ ועדיין תקשה לך דטבל מיקרי נמי דבר שיש לו מתירין כמ"ש בספ"ג דחלה ותנן במשנה ד' פ"ט דתרומות דגדולי טבל מותרין ולא קשיא כדמפרש התם הר"ב והוא מהירושלמי דטבל רובו חולין ע"כ. ודבר שיש לו מתירין חומרת חכמים היא כמ"ש במשנה ד' פרק בתרא דביצה והואיל ומעיקרא קודם שנזרע הרי רובו חולין לא החמירו בו:

קונם פירות האלו עלי בהנאה, ואפילו לא אמר "אלו" או "הן" נמי אסור בחילופיהן, אלא רבותא קמ"ל דאפילו אמר אלו או הן, אפילו הכי אסור בגידולין, דבלא אמר אלו או הן פשיטא דאסור בגידולין דהרי נאסר בכל הפירות. ולר"ן מיירי דוקא באמר אלו או הן שייחד הפירות:

קונם הן על פי באכילה:

קונם הן לפי נ"ל דכולהו לא זו אף זו קתני, לא מבעי קונם פירות עלי, הא אסור ההנאה, שבאה ע"י הפירות עליו, אלא אפילו אמר על פי נמי אסור, ותו סד"א דוקא באמר על פי, דנמי לא משמע אכילה, רק משמע לצרכי, כמו על פי אבא [פי"א מי"א] אבל לפי דוודאי משמע אכילה, סד"א דשרי בחילופין וגדולין, [דאף דכל הנודר ממאכל חבירו אסור מכליו שעושין בהן אוכל נפש [כמגילה ד"א א'], וחלופיהן וגדולין לא גרעו מכלים שעושין בהן אוכל נפש, עכ"פ הד"א התם בשעה שנעשה בהן האוכל נפש, אכתי כלי האיסור קיים, מה שאין כן הכא בשעה שגדל כבר כלה הזרע] קמ"ל דעכ"פ כיון שפרט הדברים הנאסרים עליו, הוה ליה כהקדש [כר"ן], והו"ל כאלו אסיר גם גדולין וחילופיהן בפירוש:

אסור בחלופיהן ובגדוליהן אף דשניהן לא היו בעולם בשעה שנדר. ודוקא בהחליפן הנודר קנסוהו, אבל בהחליפן אחר מותר, דאין שום איסר הנאה תופס דמיו, רק יי"נ, שביעית, ע"ז, הקדש [י'ש'ע'ה' סי']:

מותר בחלופיהן ובגדוליהן דלא אסר על עצמו רק הן עצמן:

בדבר שזרעו כלה ר"ל רישא וסיפא מיירי בדבר שזרעו כלה, כקטנית וכדומה, להכי מותרים גדולי הגדולין:

אבל בדבר שאין זרעו כלה כבצלים וכדומה:

אפי' גדולי גדולין אסורין ברישא וסיפא, דמדאין זרען כלה הרי האיסור הראשון מעורב בהן [ולא הו"ל זוז"ג, כמש"ל] וכיון שכן א"א שיתבטל מדהוה ליה דשיל"מ. וגם בלא זה י"ל דדוקא כשקדם ההיתר לאיסור שייך ביטול, אבל שתילי איסור שנטען הרי קדם האיסור להיתר, להכי אפילו הוסיף אלף לא בטל. וחילי מבצל שנטע בכרם ונעקר דלא אמרינן שיתבטל בר' [כנדרים נ"ז ב'] [ועי' י"ד רצ"ו סט"ז י"ז וי"ח]. ולכאורה היה נ"ל דה"ט דכל שקדם האיסור אמרינן קמא קמא דמטא לתוכו מההיתר בטל [כע"ז ע"ג א'], אבל א"א לומר כן, דאם כן גם בקדם ההיתר למה בהוסיף ר' אסור. אע"כ צ"ל כתוס' ב"ק [ק"א ב'] דבמערה בלי הפסק לא אמרינן קמא קמא וכו', ונ"ל ראיה לדבריהם מאהלות [פ"ג מ"ה] דדם מת שנטף לתוך דם חי טהור, דקמא קמא וכו', אבל בשתת לתוכו טמא, ול"א קמא קמא וכו', וא"כ הכא בשתילים דמתגדלים כל שעה ורגע, הו"ל שפיר כלא נפסק הקלוח, ולא אמרינן בכה"ג קמא קמא וכו'. אלא נ"ל דה"ט דכל שקדם האיסור, הוא עיקרו של הגידול, ואין על הצומח מעיקר האיסור השם של היתר וטפי הו"ל האיסור כמעמיד ולא בטל [ועי' ברמ"ל פי"א מתרומות]:

[וא"ת הרי כל זוז"ג רק לכתחילה אסור, והכא בגידולין איכא נמי קרקע דהיתר, ואת"ל דגידולין לא גרע משבח עצים בפת. דהו"ל כיש בו ממש בהאיסור, ולא מחשב זוז"ג [כי"ד קמ"ב ס"ד], והכי נמי כיון דבכל זוז"ג אין שם צורת האיסור, מה שאין כן בגדולין הרי צורת האיסור ניכר בגידולין וזהו כעין מ"ש תוס' כאן דדמי גדולין לביצת טריפה דספני מארעא, דלא מחשב זוז"ג: עכ"פ ק"ל גם לרבעתו"ס מי"ד [רצ"ד סי"ב] דבנטע פירות ערלה, הגדולין מותרין דהו"ל זוז"ג. נ"ל לפמ"ש לעיל בשם הר"ן דהכא בנדר הו"ל כהקדש. והרי בהקדש זוז"ג אסור [כפסחים כ"ז ב']. א"נ י"ל מדהו"ל נדר דשיל"מ דמצוה לאתשולי עליה, להכי החמירו בו גם בזוז"ג, משא"כ גדולי תרומה מותרים מדאורייתא [כרמב"ם תרומות פי"א הכ"א], אע"ג דמצי לאתשולי עלה לאו מצוה לאתשולי עלה, ואף על גב דגידולי טבל מותרים [כתרומות פ"ט מ"ד], והרי טבל נמי הו"ל דשיל"מ [כנדרים דנ"ח א' וספ"ג דחלה]. ואע"ג דבש"ס [ע"ז ע"ג ב'] קאמר דלהכי טבל במשהו משום דכהיתירו כך איסורו. הרי מתוס' שם ד"ה טבל מוכח דטעם דשיל"מ עיקר, וכ"כ בירושלמי ורק צריכין נמי להטעם דכהיתירו וכו' דלתסיר אף שאין הבעלים כאן, וא"כ מ"ש דבר שיש לו מתירין דטבל מדבר שיש לו מתירין דנדר. התם מדרוב הטבל שנזרע היתר היה לא החמירו בו בזוז"ג. א"נ לפעד"נ דבל"ו ק' מה מקשה הש"ס בשלהי פרקן, [ד"ס ע"א] מ"ש בתרומה דאמרינן גדולי גדוליו מותרין, ובטבל גדולי גדולין אסורין, ומאי קושיא דלמא טבל שאני דהו"ל דשיל"מ, אע"כ דדוקא טבל שנתערב בחולין הו"ל דשיל"מ, מדאפשר לסלק האיסור שמחמתו נאסר, בשיעשר עליה ממקום אחר, אבל בנתערב בגידולין, שנתערב טבל בטבל, רק דמשום טבל השני היה מותר אכילת עראי מדלא ראה עדיין פני הבית, ורק מדנתערב בו טבל הראשון שראה כבר פני הבית, נאסר הכל מלאכל עראי, והרי זה האיסור לא יסולק לעולם, מה אמרת, הרי בידו לסלק האיסור בשיעשר הכל, הרי לא משום מעשר טבל השני היה נאסר מלאכל עראי, ולא נחשב רק בהיה אפשר למצוא היתר לאכל ממנו עראי בעוד שלא יעשר. ודו"ק]:

קונם פירות וכו' פי' משום דקיימא לן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם פי' כפי מה שידברו אנשי המקום ההוא בזמן ההוא ואחר כונת הנודרים ואם הוא לשון תורה כפי מה שיצא ממשמעותו והשתא מפרש לשון תורה כיצד. ובפירקין דלעיל פי' לשון בני אדם. ואחר כונת הנודר כבר נתפרש לעיל סי' ג'. ואיתא בפ' השותפין (נדרים דף מ"ז) ובפ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ"ב) והתם מפ' דאע"ג דקתני אסור בחלופיהן ובגדוליהן ה"ה דאפילו ביוצא מהן אסור דהא אלו קתני ואלו דוקא כדכתבינן בפירקין דלעיל סי' ז' אלא דהכא חלופיהן עדיפא ליה לאשמועי' דאע"ג דלא הוו גופייהו כגדולין דמו. אבל גבי סיפא בשאני טועם דקתני מותר בחלופיהן ובגדוליהן מספקא לן אי ביוצא מהן אסור דהא טועם מגופייהו קאמר או אי ביוצא מהן נמי מותר וכתב שם הר"ן ז"ל ואיכא מ"ד דהיינו טעמא דאסור ביוצא מהן משום דכיון דנחית כולי האי לדיוקא משמע דדעתיה אכל מאי דנפיק מינייהו. וכי תימא תינח בשאני טועם כיון דלא צריך וקאמר אפושי איסורא הוא אבל שאני אוכל מאי איכא למימר דהא כיון דלא סגי ליה אי אמר קונם פירות האלו דאי הכי משמע בין באכילה בין בהנאה ואיהו לא בעי למיסרינהו אלא באכילה הלכך כי אמר שאני אוכל ליכא שום הוכחה למיסר אפילו ביוצא מהן איכא למימר דכיון דה"מ למימר קונם פירות האלו באכילה עלי וקאמר שאני אוכל אף יוצא מהן משמע ואמרו לפי זה דבשבועה דלא מצי למימר באכילה עלי דלשון נדר הוא ועל כרחיה אית ליה למימר שאני אוכל לא מיתסר ביוצא מהן ואחרים אומרים וזהו ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל דל"ש נדר ול"ש שבועה דלאו משום יתורא דלישנא הוא אלא שהלשון בעצמו מוכיח כן דלשון שאני אוכל ושאני טועם משמע שאוסר כל אכילה וטעימה הבאה מהן עכ"ל ז"ל. והוא ז"ל סובר דאפילו החליפן אחר אסור בחלופיהן דכיון שפרט ואמר אלו שוינהו עליה כהקדש. אבל הרא"ש וסמ"ג ז"ל סוברין דדוקא היכא דהחליפן הנודר עצמו לכתחלה אסור אבל אם החליפן אחר מותרין לנודר כדין שאר איסורי הנאה שלא קנסו אלא למחליף עצמו בלבד. ואיתא למתני' נמי בסוף פירקין. וביד כולה מתני' עד סוף סימן ז' פרק ה' דהלכות נדרים סימן י"ג י"ד ט"ו. ובטור י"ד סימן רי"ו. וכתוב בשו"ע ריש סימן רי"ו אסור בגדול גדוליהן אבל חליפי חליפין מותרין ע"כ וז"ל ספר הלבוש שם אסור בגדולי גדוליהן שהכל בכלל אלו הן אבל חליפי חליפין מותרין דחלופיהן דוקא הוי כמו דמי הקדש ותופס דמיו והוי כמו אלו ולא בחליפי חליפין וכן בגדולי גדולין אם הוא דבר שזרען כלה גדולו גדוליו מותרין שאינם בכלל אלו ע"כ. ומצאתי שכתב ה"ר יהוסף ז"ל בדבר שזרעו כלה פי' אגדולין קאי ולא אחליפיו ע"כ:

אפילו גדולי גדולין מחק הרב הנזכר מלת אפילו וגם ממתני' דבסמוך. ועיי' בהר"ן ז"ל. וז"ל בקיצור קונם פירות האלו עלי משום דכיון שפרט הדברים הנאסרין עליו שוינהו עליה כהקדש ומש"ה מיתסר בחלופיהן ובגדוליהן כי היכי דחליפי הקדש וגדוליו אסירי דל"ד לנודר סתם מן התאנים ומן הענבים שכיון שלא פרט ואסר עליו כל המין לא עשאן עליו הקדש שלא נתכוון אלא מאכילת אותו מין ומש"ה לא מיתסר בחלופיהן ובגדוליהן אלא בפורט כי הכא דאמר פירות האלו והה"נ דאי אמר פירות מקום פלוני או פירותיו של פלוני דכיון דייחד הרי הוא כפורט ואסור בחלופיהן ובגדוליהן. שאני אוכל שאני טועם מותר בחלופיהן ובגדוליהן דנהי דשאני אוכל שאני טועם מפיש איסורא אפ"ה לא מיתסר בחלופיהן ובגדוליהן דהא כי אכיל חליפין וגדולין לא טעים הנהו פירות דאסר עליה ע"כ. עוד כתב בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גדולי גדולין אסורין: