משנה נדרים פרק ד׳ משנה ג׳

ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו כו': וזן את אשתו ואת בניו אף על פי שהוא חייב כו': כבר בארנו (הל"ג) שאם פרע הוא בשבילו שום דבר המחויב בו ה"ז מותר ואינה נקראת הנאה אמנם היא הנייה בדרך מקרה לפי שהוא סילק ממנו היזק והספקת מזונות יש לו בזה קורת רוח אבל אינו מגיע לידו שום דבר: ואמרו לא ילמדנו מקרא זה הוא במקום שמלמדין בו תורה שבכתב בשכר אבל במקום שמלמדין תורה שבכתב בלא שכר מותר לו ללמדו מקרא ואין אנו צריכין להתנות שום דבר מזה בהלכות והגדות ומדרשות לפי שאינו מותר בתורתנו כלל ללמוד מין ממיני חכמת התורה בשכר שנא' (דברים ד׳:י״ד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם בא בקבלה מה אני בחנם אף אתם בחנם ואמנם ללמוד תורה שבכתב בשכר במקומות שפשט המנהג בזה לפי שזה השכר הוא מדין למוד הטעמים והתנועות ומדין שמירת התינוקות שלא יהיו משולחים ונשחתים ואני תמיה מאנשים גדולים שעוור אותם התאוות והכחישו האמת ופסקו דין לעצמם ליטול שכר מן הדינים והלמוד ונתלו בחבלי השוא ועוד יבא הענין בזאת הכונה במקום ידוע ממסכת אבות (פ"ד מ"ד): ואשר חייב שיהא אסור עליו לזון את בהמתו לפי שכל מה שהוסיפה בשמנונית ובכח הוסיפה בדמיה. ורבי אליעזר אומר אחר שהבהמה טמאה אינה מותרת באכילה לפיכך אין לו תועלת בשמנוניתה ובתוספת בשרה. וחכ"א שהוסיפה בדמיה או במשקלה אם שחטה ומכרה לכלבים ואין הלכה כר' אליעזר:

ותורם כו'. לא משמע אלא משל בעל הפירות כמ"ש במשנה י' פ"ט דבבא קמא:

לדעתו. פירש הר"ב כגון שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דכשאומר כל הרוצה לאו שליחות גמור הוא ולא הוי כמו כל השומע דהוי שליח כדתנן במשנה ו' פרק ו' דגיטין וכמו שכתבתי בריש פ"ז דכתובות. דלשון כל השומע שליחות מעליא הוי. כך כתב הר"ן והתוספות. ובשם רבינו יצחק כתבו התוספות דהכא אפילו כל השומע שרי. ע"ש. והא דלא נקט הכא באומר כל התורם אינו מפסיד כדאמרינן ברפ"ז דכתובות כ' הר"ן משום דאפשר דלא מהני. דלאו לישנא מעליא הוא ולא הוי מדעתו:

ומקריב עליו. שהכהנים שלוחי שמים הם ואינם שלוחי בעל הקרבן. רמב"ם פ"ו מהלכות נדרים. והוא מסקנא דגמרא פ"ק דקדושין [כג:] כמ"ש הר"ן. וכתב עוד דמתניתין דנקט הני קרבנות לרבותא דאף ע"ג שמתיר למחוסר כפורים לאכול בקדשים. אפ"ה שרי שאין זה אלא גרמת הנאה בעלמא:

קני זבים וכו'. לפי שכל אלו מביאים שתי תורים. קראם כן. הר"ן:

ומלמדו מדרש וכו'. כתב הר"ב שאין אדם רשאי ליקח שכר כו' עיין בפירוש הר"ב במשנה ה' פ"ד דאבות ומה שכתבתי שם:

אבל מלמד הוא את בנו מקרא. וכתבו התוספות ואפילו מקום נמי דנוטלים שכר עליה מ"מ לא היה המודר [חייב] שכר מלמד לבניו ע"כ. ומ"ש הר"ב ואף ע"ג דמצוה על האב וכו' דמצות לאו ליהנות נתנו. זהו כלל לכל מקום שאמרנו מצוה קא עביד דהיינו אע"פ שזה נהנה כשיוצא בזה ידי מצותו שא"צ עוד לעשותה לא מקרי הנאה דלאו ליהנות נתנו. ומיהו הנאה אחרת הבאה לו על ידי מצוה מקרי הנאה. וכמ"ש בשם הר"ן ברפ"ב גבי קונם שאני משמשך:

ואת בנותיו. ביש נוסחאות ל"ג וכן הרמב"ם והטור לא העתיקו אלא ומלמד את בנו. ועיין במשנה ד' פ"ג דסוטה דפליגי תנאי בלמוד תורה לבנות:

וזן את אשתו ואת בניו וכו'. לאית דמוקמי קמא דכתב הר"ב בפירוש המשנה ב' דאתיא אף כרבנן דחנן. ה"נ איכא לאוקמי מתניתין דהכא אפילו כרבנן וכדפירש"י שהוא מענגה במזונות יתירים והבעל נותן לה קצבה. והרא"ש מפרש בשם ר"ת דהכא מיירי כשזן אותה לפניו והוא במדינה. דכיון שזן אותה לפניו ואינו אומר כלום דרך מתנה הוא והר"ב לא כתב כלום מזה אלא הניח המשנה כפשטה לפי דמאי דוחקיה לאוקמא בכה"ג והרי הלכה כחנן ומתניתין כחנן. ובכל גווני מיירי. וכן נמי בגמרא לא מוקמינן למתניתין דהכא בכלום לפי שהלכה כחנן לא רצו בעלי הגמרא לדקדק גם כן במתניתין דהכא ושבקוה בממילא ממאי דאתמר אמתניתין דלעיל. ועיין בפירוש הר"ב במשנה ח' פרק י"א. ומה שכתבתי שם. ובסמוך אכתוב טעם אחר שלא דקדקו בגמרא אמתניתין דהכא:

רבי אליעזר אומר זן את הטמאה כו'. כתב הר"ן ונראה לי דר' אליעזר לא שרי בטמאה אלא לזונה מזונות יתירים כדי לפטמה משום דסבירא ליה כיון דאינה עומדת לאכילה אלא למלאכה אינן נהנין בעליה בפטומה. דאדרבא מפנקא טפי ולא עבדא שפיר. אבל במזונות הצריכין לכדי חייה לא שרי ר' אליעזר דבכה"ג ודאי מהנהו. ומשום דת"ק פסיק ותני לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה דמשמע דבכולהו גווני דמתסר בטהורה מתסר נמי בטמאה מהדר ליה ר"א לא כי אלא איכא גוונא דזן את הטמא' אע"פ שאינו זן את הטהור' ונהי דתנא מסתם לישני'. סמיך לי' אמאי דאמרו לו. ודקמהדר להו ר"א. דמשקלא וטריא דידהו מוכח דר"א לא שרי בטמאה אלא במזונות יתירים כדי לפטמה ולא בכדי חייה. ע"כ. ולרש"י לא איירי מתניתין אפילו בת"ק אלא במזונות יתירות. ואפשר שזה הכריח לרש"י לפרש מתניתין בכה"ג וא"כ מתניתין דוקא כרבנן דחנן דמדר' אליעזר נשמע לרבנן דלא מיירי אלא במזונות יתירות. ולפיכך לא דקדקו כלום בגמרא אמתניתין דהכא משום דמינה ובה מוכח. דכרבנן אתיא:

וטמאה נפשה וגופה לשמים. שאינו יכול ליהנות אלא בעוד נפשה בה הלכך לאו הנאה [היא] אבל טהורה נפשה לשמים. כלומר אע"פ שנפשה לשמים. גופה שלו לשחוט. תוספות [דף ל"ח ריש ע"ב]:

ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו שאומר כל הרוצה לתרום יתרום:

ומקריב עליו הכהן שנדר הישראל הנאה ממנו מקריב קרבנות שחייב הנודר:

קיני יולדות קן הוא ב' תורים או ב' בני יונה שחייב, אע"ג דכל אלו ע"י שיקריבו קרבנן מתיר אותו או אשתו בקדשים, אפ"ה שרי דאין זה אפילו גרמא להנאה, דאינו רק מסלק דבר המעכב:

חטאות ואשמות נ"ל דקמ"ל קינין, אף דאיכא הנאת הגוף דמתירן באכילת קדשים, ולא מבעייא הני שא"צ בהקרבתן דעת בעלים, אלא אפילו חטאות ואשמות שצריך שיתרצו הבעלים שיקריבום [כרמב"ם פ"א ממחוסרי כפרה ה"ה] אפ"ה כיון שלא שלחו להדיא, והנהו כהני שלוחי דרחמנא נינהו, לאו שליחותיה דנודר קעביד, ואינו רק מבריח ארי מנכסי חבירו, ונקט הנך שעכ"פ חייב בהן, ומכ"ש עולה ושלמים שמקריבן בעדו, שהרי אין חייב בהן כלל [עי' רמב"ם פרק ו' מנדרים ה"ה]:

ומלמדו מדרש המפרש הפסוקים:

הלכות הלממ"ס:

ואגדות דברי חז"ל שהסמיכום על הפסוקים. וטעם כולהו מדאסור ליקח שכר ללמדן, לא מהניהו מלמד לתלמיד. מיהו האידנא דמותר ליקח שכר ללמדן, דמדאין להם במה להתפרנס, שכר בטילה הוא דשקיל [כי"ד רמ"ו ה'], א"כ במודר, הכל אסור [שם רכ"א ב']:

אבל לא ילמדנו מקרא שמלמדו לקרות הפסוקים בניגון ופסקי טעמים, שמותר ליקח שכר בעד זה, מדאינן דאורייתא, נמצא מהניהו:

אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא אע"ג דמהנהו לאב, שהיה חייב בעצמו ללמד בנו, מצות לאו להנות נתנו, ולא מחשבו הנאה כשאין עמו הנאה אחרת. ואע"ג דה"נ יש הנאה אחרת, שמונע האב מהטרחה, גרמא בעלמא הוא [כך נראה לי]. מיהו בכל דוכתא דשרי, דוקא בלא א"ל למדני או למד בני, דאל"כ מהניהו בשעושה שליחותיה. וי"א דבמצוה אפילו עשאו שליח שרי, ורק בדבר שצריך שליחות כשעשאו ע"י אחר, כתרומה וכדומה, אסור [שם]:

אף על פי שהוא חייב במזונותיהם אפילו לי"א לעיל סי' ט' דדוקא באינו יכול לכופו שישלם אז מותר המודר לפרוע חובו, והכא הרי מחוייב לזונן. נ"ל דהתם שאני, דאם לא שילם המדיר היה המודר חייב לשלם, משא"כ הכא אם לא היה המדיר מפרנסן והתענו, לא היה הבעל חייב לשלם להם למפרע. מיהו אפ"ה אף למ"ד התם דשרי אף ביכול לכוף לפרוע, קמ"ל הכא מתניתין, דאף דהכא מתהני גופיה כשזן אשתו ובניו שלא יתענו, אפ"ה שרי לזונן:

בין טמאה בין טהורה מדמתפטמת עי"ז:

וגופה שלו רצונו לומר אף כשנפשה לשמים, דהיינו כשתשחט יהיה עכ"פ גופה שלו לאכלה, ואם כן נהנה כשתתפטם:

וטמאה נפשה וגופה לשמים דכשתמות אין לו הנאה מגופה, דרק למלאכה קבעי לה, ופטומה מכבידה למלאכה, אבל לזונה כדי חיותה לכ"ע אסור [כ"כ הר"ן וש"ך שם סק"ט]:

או מאכילה לכלבים ולר"א הרי אינה עומדת לכך, ולחכמים עכ"פ מדאפשר בכך, האפשר הוא הנאה:

ובש"ס מוכיח דכהני שלוחי דרחמנא נינהו מדתנן הכהנים שפגלו מזידין חייבים שוגגין פטורים ופיגולן פיגול, דכתיב לא יחשב לו, מכל מקום. ע"כ לשון הש"ס [נדרים דל"ו א']. וק"ל ממ"נ אי בפיגול אמרינן שלוחי דרחמנא נינהו, נגמור מנה דנימא בכל דוכתא שלוחי דרחמנא נינהו, ואי בפיגול שלוחי דידן נינהו ואפ"ה גלי קרא דפגולן פגול, על כל פנים נגמור דנימא בכל דוכתא דלא מצי אמר לשליח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ואי"ל דלא אמרינן לגמר מנה רק היכא דמסתבר למימר כן גבי עלמא, ליתא, ממ"ש תוס' פסחים [דכ"ו א' ד"ה תרי] דהיכא דאיכא ב' מעוטי לא גמרינן מהדבר אפילו מלתא דמסתבר למגמר מנה, והיכא דליכא רק חד מיעוטא גמרינן מנה עכ"פ מלתא דמסתבר למגמר, ש"מ דעכ"פ היכא דליכא שום מיעוט, גמרינן אפילו מלתא דלא מסתבר למגמר. ואפילו נדחק לומר דשליחות הכהן שיקריבו קרבנותינו לא שייך ולא דמי לשליחות דעלמא, והרי הר"ן דנדרים [דפ"ח א'] כ' דהיכא דלא שייכא אהדדי לא גמרינן מנה, ולהכי אע"ג דבכהנים לא מצי אמר לתקוני שדרתיך, אפ"ה בעלמא מצי אמר הכי לשליח, עכ"פ גם על רבינו הר"ן תמהני מפסחים [דע"ה א'], דקאמר בחד לישנא דגמרינן מנה, ובאידך לישנא קאמר שאני הכא דגלי קרא, וק' לר"נ ממ"נ אי שייכי אהדדי ק' לישנא בתרא, ואי לא שייכי ק' לישנא קמא. ועי' תוס' חולין [דק"א ב'] ד"ה תלמוד. ואת"ל ממונא מאיסורא לא ילפינן [כב"מ ד"כ ע"ב], ואפילו בשליחות של גיטין וקדושין, מחשב איסורא דאית ביה ממונא [כסוף פ"ד דשבועות], או נימא חולין מקדשים לא גמרינן [כשבועות דכ"ו ב'], או דווקא בשלוחי דידן לחודא אמרינן דמצי אמר לתקוני שדרתיך ולל"ע, אבל הכא הא דמסיק הא דשלוחי דידן נינהו, היינו שלוחי דידן, ודרחמנא, ובכה"ג לא מצי אמר לתקוני שדרתיך ולל"ע [ועי' תוס' קדושין דכ"ג ב' ד"ה דאמר], עכ"פ ק"ל במחי דקאמר בגמרא, ואי שלוחי דידן נינהו אמאי פגולן פגול. וק"ל ומ"ש מזורק חלב לקדירת חבירו דנאסר. ואת"ל הרי תוס' הקשו [ יבמות דפ"ג ב'] אמאי דאמרינן התם במסכך גפנו על תבואת חבירו א"א אוסר דבר שאינו שלו, והקשו מ"ש מזרק חלב ודם לקדירת חבירו. ותרצו דבזורק חלב קעביד מעשה, משא"כ כלאים במחשבה תליא, א"כ ה"נ כ"ש פגול, דמה כלאים, דעכ"פ גם המעשה גופיה נאסר לזרוע כלאים, אפ"ה חשבינן לה לתוס' כמחשבה, ומכ"ש פגול דהמעשה גופה, דהיינו א' מד' עבודות שמפגלין בה, מצוה היא. ורק המחשבה אסורה, מכ"ש דהו"ל כאיסור התלוי במחשבה דאע"ג דפגול צריך נמי דבור [כתוספ' ב"מ מ"ג ב'] ועי' רש"י קדושין [דמ"ב ב'] ד"ה לחייב שכתב דבמחשבה לחוד סגי, וכן משמע מתוס' חולין [דל"ט א'] ד"ה אלא זביחה. ובני הרב המשכיל מהור"ר משה מרדכי שליט"א הביא ראיה לתוס' ב"מ הנ"ל ממשנה פ"ב דזבחים מ"ד ע"ש], עכ"פ הרי דבור לא מחשב מעשה [ככתובות דל"ב א'], עכ"פ ק"ל מגיטין [דנ"ג א'] בעשה מלאכה במי חטאת של חבירו, דהיינו ששקל כנגדן משקולת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וק' הרי מדחייב ש"מ דנפסלו המים, ואמאי והרי במלאכה במי חטאת אינו פוסל רק ע"י מחשבה דעבד דומיא דעובד דניחא ליה [פסחים כ"ו א' ותוס' שם], וכל שהזיק ע"י מחשבה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואי"ל הרי בל"ז קשה אמאי דמסיק התם דנפסלו בהיסח הדעת, אמאי יהיה חייב בדיני שמים וכי מחוייב לשמור מי חטאת של חבירו, אע"כ דמיירי במסרן לו לשמרן, אם כן כיון דשומר הוא הו"ל כבעלים גופייהו לאסור גם במחשבה, דשומר כבעלים, דלא מצי נטען למימר ליה לאו בעל דברים דידי את [כב"ק דק"ח ב', ועי' סמ"ע ח"מ ססרצ"ד]. ליתא דעכ"פ מי עדיף שומר מכהן המקריב שהוא שלוחא דידן, ומה שומר, שלא הרשהו הבעלים אפילו להמעשה שעשה, דהיינו לשקל בה משקולת. אפ"ה מצי לפסלו במחשבתו, מכ"ש כהן ששלוחא דידן נינהו, שעשינוהו שליח לעשות המעשה של ד' העבודות, מכ"ש שיכול לפסלו במחשבתו, דהרי שלוחו של אדם כמותו [כקדושין מ"א ב']. אמנם נ"ל דאע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, היינו שהמעשה שעושה לא תועיל לאסור הדבר, ומה"ט המפגל קרבן במחשבתו. אמרינן דלא הועילה מחשבתו לפסול הקרבן, משא"כ במי חטאת שצריך לשמרן, וזה הסיח דעתו משמירתן, אף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ"פ הרי לא נעשה בהמים הראוי לעשות בהן, שהרי כשהסיח דעתו לא נשמרו, להכי שפיר נפסלו מעצמן, ולא ע"י זה האדם. אמנם ק"ל לר"ן הכא שכ' דלא מקשי הש"ס ממזיד, דאפילו נימא שלוחא דידן נינהו, אפ"ה כיון דשינה במזיד מהשליחות, תו אינו שלוחו, ושפיר אוסר, עכל"ה. וק"ל מ"ש מזורע כלאים שאינו אוסר כלעיל. ומה שהביא ראיה מפ"ב דחולין [ד"מ ע"א] בשחט בהמת חבירו לע"ז דאדם אוסר שאינו שלו ע"י מעשה. ול"מ יש לחלק, דהתם בשחט לע"ז, אע"ג דהשחיטה גופה אין בה איסור, עכ"פ כל צורך השחיטה לע"ז היתה, ונעשה באיסור, משא"כ הכא במפגל, המעשה גופה מצוה היא ורק המחשבה באיסור היה, א"כ ממ"נ אי מחשבה הפיגול כמעשה אפילו בשוגג לתסר כחלב בקדירה. ואי לא מחשב מעשה, אפילו במזיד נמי לשתרי, כזורע כלאים בשל חבירו. וצ"ע]:

וא"ת היכי שרי לזונה יותר מהצריך לחיותה, והרי קודם שיעדיף כבר זנה כדי חיותה. י"ל דמיירי שכבר זנה אחר כדי חיותה, ואח"כ העדיף לה הוא יותר מהצריך לה. ונ"ל דאע"ג דבאשתו ובניו שרי לזונן אף בכדי חיותן, היינו משום דמצי למימר מצוה קעבידנא, אבל בבהמה שאינה שלו, אפילו משום צער בעלי חיים פטור מלפרנסם, דאף דצעבה"ח דאורייתא [כח"מ רב"ע ט'], היינו שלא יצערה הוא עצמו, ולא שכשתרעב בהמה שאינה שלו, ולא גרם לה הצער, יאכילה. אמנם ל"מ היה נ"ל דג' מדריגות יש, בנותן לה לאכל רק כדי חיותה לכ"ע שרי, דאע"ג דאינו מצוה כל כך כמזונות אשתו ובניו, עכ"פ קצת מצוה איכא, משום צעב"ח, ובנותן לה ביותר, דהיינו כדי לחזקה, לכ"ע אסור, דמתהני למלאכתו, כי פליגי בנותן לה יותר מדאי, שמתפטמת עי"ז, לר"א סתמא אינה עומדת לאכילה, ולחכמים מדאפשר כך הרי מתהני דוגמת המפקיד אצל חבירו מעות מותרין דהו"ל ש"ש, מדאפשר להנות מהן, האפשר הוא ההנאה [כב"מ פ"ג מי"א]:

ומקריב עליו וכו'. ירושי דפסחים פ' האשה ודפ' שני דייני:

חטאות ואשמות. בס"א ל"ג חטאות ואשמות ה"ר יהוסף ז"ל:

ומלמדו מדרש וכו'. דעת הרא"ש ז"ל דהא דקתני מלמדו היינו אפי' אם בקש ממנו שילמדנו [ודעת הטור בשם הרמב"ן שאסור ללמדו אפי' אם בקש שילמדנו] שאז הוא כשלוחו ואינו מותר אא"כ ילמדנו מעצמו. ואגדות דברי חכמים שהסמיכום על הפסוקים:

אבל מלמד הוא את בניו מקרא. גרסי' ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תרמ"ה. וכתבו תוס' והרא"ש ז"ל על פירוש סוגיית הגמ' דמדקתני בניו משמע אף בנות בכלל ע"כ וכן בירוש' ל"ג בנותיו וגם ביד שם פ' ששי לא נזכר אלא בנו גם שם בטור וגם החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל מחקו מספרו:

וזן את אשתו. אי אתיא כחנן ניחא דמבריח ארי בעלמא ואי אתיא נמי כרבנן ניחא שפיר דמיירי הכא שנותן לה מזונות יתרות והבעל נותן לה צרכה תוס' ז"ל. והר"ן ז"ל כתב אפילו כרבנן אתיא דבתורת מצוה עסיקי' ולא בתורת פרעון של בעל ע"כ:

אע"פ שחייב במזונותיהם. ואע"ג דמודר הנאה מיתהני שאינו צריך לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא הר"ן ז"ל ופי' הרא"ש ז"ל שחייב במזונותיהם חייב אאשתו קאי אבל בניו מצוה לחוד הוא דאיכא ובקטני קטנים ליכא לאוקומה דתקנת אושא היא שיהא אדם זן את בניו קטני קטנים ולאו מתני' היא ור"ת מוקי לה בגירש את אשתו ואהדרה ופסקה עמו לזון את בתה עכ"ל ז"ל:

ר' אליעזר אומר זן את הטמאה. ובגמ' תניא יהושע איש עוזא אומר זן עבדיו ושפחותיו הכנעניים שאינו חושש בפטימאן אלא למראה עבידי לעמוד לפניו לשרתו ולא יזון את הבהמות אפילו טמאות דלפטומה עבידי כדי למכרן לגויים ולפי' הר"ן ז"ל [עי' בתוי"ט] יהושע איש עוזא קאי אדר' אליעזר וה"ק ההיא שריותא דשרי ר' אליעזר בבהמה טמאה דהיינו מזונות יתירים ליתיה דאפילו בהמה טמאה לפטומא עבידא אבל בעבדיו ושפחותיו הכנעניים מיהא איתיה וכ"ש העבריים: