משנה נזיר פרק ג׳ משנה ה׳

מי שנזר והוא בבית הקברות כו': מה שאמר ואינו מביא קרבן טומאה כמו כן אינו חייב תגלחת וחייב מלקות מפני שעמד שם אחר שהתרו בו בלא ספק. ומה שאמר עולין לו ואין עולין לו לפי מה שבארו וזה כי מי שנזר בבית הקברות כך וכך ימים אח"כ עמד שם בבית הקברות ימים ויצא והזה שלישי ושביעי וטבל ואח"כ חזר בבית הקברות הם יעלו לו ממנין הימים שעמד בבית הקברות מכלל ימי הנזירות ואם הוא חזר אחר שיצא קודם שישלים טהרתו ונכנס בבית הקברות סותר הכל ולא יעלו לו מן המנין אלו הימים שהיה בהם בבית הקברות לא הראשונים ולא האחרונים אלא סותר הכל לפי שלא נכנס אחר טהרה אלא הטומאה מחוברת וכאילו לא יצא שאמרנו שהימים שעמד שם לא יעלו לו מן המנין. ויהיה שיעור המשנה ופירושה מי שנדר בנזיר והוא בבית הקברות אפילו הוא שם שלשים יום אין עולין לו אם נטמא שם טומאה שהנזיר מגלח עליה אינו מביא קרבן טומאה יצא והזה ושנה וטבל וחזר עולין לו מן המנין חזר ונכנס קודם הזאה וטבילה אין עולין לו מן המנין ר' אליעזר אומר אם חזר בו ביום שנזר אינו סותר אותו היום שנאמר והימים הראשונים יפלו. והלכה כרבי אליעזר וכמו כן הדין בנזיר טהור מתחילתו שנטמא ביום שנזר אינו סותר אותו היום אבל ישלים עליו המנין ואם נטמא בשני אח"כ אז סותר הראשונים:

והוא בבית הקברות. וה"ה אם היה טמא ונדר. תוס':

ואינו מביא קרבן טומאה. אם נטמא טומאה שהנזיר מגלח עליה. הרמב"ם וכדפירש הר"ב בסיפא:

עולין לו מן המנין. כתב הר"ב שאין סותר בנזיר אלא י"ב טומאות כו'. נ"ל שכתב כן לפי שראה בדברי הרמב"ם פ"ז מהלכות נזירות שכתב כל אלו י"ב טומאות שמנינו כו' כמו שאכתוב בשמו רפ"ז בס"ד. אבל יש עוד שתי טומאות שמגלח עליהן והן עצם כשעורה ורובע קב עצמות שאלו בנזיר אין מטמא באוהל. אבל מטמא לנזיר במגע ובמשא כדלקמן פ"ז משנה א' וג' ולפיכך לא ה"ל להר"ב לכתוב י"ב טומאות בלבד. והרמב"ם שכלל אותן י"ב הוא מטעם שבכולן יש דין מגע ומשא ואוהל מלבד אחד מהן שאין בהם טומאת מגע מפני שאי אפשר ליגע בכולו כמו שאכתוב לקמן והואיל ומצד הבלתי אפשרי הוא שאינו מטמא במגע לא הוציאו מן הכלל וכללו בי"ב. וכן עשתה המשנה שם. אבל הר"ב שמפרש בלשון שלילה שאין הנזיר סותר כו' לא ה"ל לכתוב רק י"ב. שהרי י"ד הן. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ז על טומאת בית הפרס:

רבי אליעזר אומר לא בו ביום וכו'. עד שיהיו לו ימים ראשונים. פי' הר"ב אין הטומאה סותרת עד שיהיו לו ב' ימים של נזירות מנויין וה"ה בנזיר דעלמא שנטמא ביום ראשון וכו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו אם נטמא בשני [או] אח"כ אז סותר הראשונים ולפ"ז מ"ש הר"ב עד שיהיו לו ב' ימים כלומר עד שיתחיל יום השני. וכן הוא ללשון האחרון שפירש"י אדפשיט ליה בגמרא ועביד צריכותא מדכתיב ימים וכתיב יפלו דה"מ למכתב יעזוב א"נ מלבד ימים הראשונים. וכן פי' התוס' דיפלו משמע כל דהו דנפיק חד וקאי בתרין ואי כתב יפלו הוי אמינא ואפי' לבו ביום דנפילה כל דהו משמע. וה"נ משמע לישנא דמתני' דאמר ר"א לא בו ביום. מכלל דליום שלאחריו סותר. אבל הרמב"ם בחבורו פ"ו פסק שאינו סותר אלא אם נטמא משלישי והלאה דמפרש יפלו קאי אימים ובעינן שיפלו ב' ימים שלמים. ויש לפרש דברי הר"ב דהא דכתב עד שיהא לו ב' ימים בדוקא. ומ"ש אח"כ שנטמא ביום ראשון לאו דוקא וה"ה ביום ב' והא דנקט ר"א לא בו ביום. כמו שתירצו התוס' דליכא למשמע ממתניתין די"ל דלא חש ר"א להזכיר רק ממה דפליג אדרבנן דאמרי בו ביום מביא קרבן טומאה ואמר להו ר"א לא בו ביום וה"ה נמי לא ביום שני עד שלישי. ע"כ. ומה שפסק הר"ב הלכה כר"א כך כתב הרמב"ם בפירושו וטעמא כמ"ש הכסף משנה דאמוראי בעו אליביה. וכן נראה דעת הרמב"ם בחיבורו. ומה שהקשה הכ"מ דלא הוה ליה להרמב"ם להשמיט הא דתני' נטמא בסוף יכול יהא סותר כו' נראה לי דלא קשה ולא מידי דבדרשא זו לית הלכתא כרבי אליעזר אלא כדפסק כרבנן בנטמא ביום מלאת. ולאחר מלאת:

אין עולין לו מן המנין ואפילו לא נטמא שם טומאה שהנזיר מגלח עליו, לא עדיף מדהיה נזיר בחוץ לארץ דכל טומאתו מדברי סופרים ואפילו הכי אינו עולה לו [כמ"ו] וכל שכן הכא דעל כל פנים הו"ל טומאה דאורייתא. והוא הדין בהיה טמא למת, ונדר:

ואינו מביא קרבן טומאה בנטמא שם טומאה שהנזיר מגלח עליו [כפ"ז מ"ב]. מיהו אפילו בלא זה, אם התרו בו שיצא, ושהה, לוקה:

ומביא קרבן טומאה ה"פ יצא והזה בג' וז' וטבל, דמתחיל נזירותו ביום שטבל, ומנה איזה ימים לנזירותו וחזר ונכנס לביה"ק, אבל לא נטמא בהנך דפ"ז מ"ב, אז אינו סותר ימי נזירותו שמנה קודם שחזר ונכנס. [ואף דבכל נזיר הדין כן. קמ"ל הכא דאף דנזר בביה"ק, אפ"ה כשחזר ונכנס, אם לא נטמא טומאת נזיר, לא הוה כמעיקרא ולא יהיו עולין לו]. ומביא קרבן טומאה דקאמר, ה"ק ואם שוב נטמא שם בטומאה, שהנזיר מגלח, מביא קרבן טומאה וסותר ימים שמנה קודם שחזר ונכנס:

ר' אליעזר אומר לא בו ביום ר"ל מי שנטמא ביום שמתחיל נזירותו אינו סותר:

עד שיהיו לו ימים ראשונים דבעינן שיפלו ב' ימים שלימים. ולהכי רק בנטמא בג' סותר כולן:

אפילו היה שם שלשים יום אין עולין לו מן המנין לענין דאינו מביא קרבן טומאה דרחמנא מועטיה מקרבן בגמרא אבל הא פשיטת דהימים אינם עולין דאפילו מנה בטהרה ונטמא סותר את הראשונה וכ"ש שאין עולין לו כי נטמא מעיקרא תוס' ז"ל בריש פירקין. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל אין עולין לו מן המנין פי' אע"פ שטומאת בית הקברות אינה סותרת מכל מקום אין אלו הימים עולין לו מן המנין וגם אם נטמא שם בטומאה אחרת שחייב עליה קרבן אינו חייב קרבן כיון שלא התחיל כבר למנות אבל אם יצא מן הקברות אחר נזירותו ונכנס לשם כשהוא טהור אז עולין לו הימים שהוא בין הקברות מן המנין של נזירותו ואם נטמא בטומאה אחרת שחייב עליה קרבן מביא קרבן על טומאתו ור"א חולק על זה שאם נטמא ביום שטהר שהתחיל למנות אינו מביא קרבן טומאה עכ"ל ז"ל:

ואינו מביא קרבן טומאה אם נטמא טומאה שהנזיר מגלח עליה וכן נמי אינו טעון גלות:

יצא ונכנס פי' אע"פ שחזר ונכנס מאחר שהזה שלישי ושביעי וטבל עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה אבל אם חזר ונכנס קודם הזאה וטבילה פשיטא שאין עולין לו מן המנין. וביד פ' ששי דהלכו' נזירות סימן ז' עד סוף סימן י':

ר' אליער אומר לא בו ביום כלומר אם נכנס בו ביום שנטהר אין מביא קרבן טומאה עד יום שני שהתחילה הטהרה שנאמר והימים הראשונים יפלו דבעינן שיסתור שני ימים ואז מביא קרבן טומאה וה"ה דמצי למיתני פלוגתייהו בנזיר טהור שנטמא ביום ראשון של קבלת נזירותו דלרבנן מביא קרבן טומאה ולר"א אינו מביא קרבן טומאה אלא מונה ז' ימי טומאה ומזה ושונה וטובל ומונה כ"ט ימים ליום הראשון שמנה ומגלח ביום שלשים שהוא שלשים ואחד לנזירותו תוס' ז"ל בריש פירקין: