משנה מקוואות פרק ט׳ משנה ד׳

לפלוף שבעין. הליחה אשר תהיה בתוך העין אם תחלה:

ולכלוכי צואה. חלאת הזוהמא והיא לחות:

וצואה שתחת הצפורן. זוהמת הצפרנים:

כשות של קטן. הוא השעיריות אשר יהי' על גופות הנערים הקטנים והוא דומה לשער דק מאד [ובפ"ב] מעוקצין אמר כשות של קישות ר"ל שעיריות הפיקוס. אמרו שהוא מן האדם לא יטמא אם נגעה טומאה בזה השעיריות ולא יטמא ג"כ ר"ל שאם היה נער טמא באחד מאבות הטומאה ונגע מי שנגע בשערת גופו הנה זה אשר נגע לא יטמא. והקרום אשר יקשור על החבורה בהפך זה שהיא תיטמא ותטמא אמנם זכר זה הדבור הנה ואע"פ שאינו מכוונת החציצה לפי שזוכר משפטי קרומי החבורה בחציצה:

לפלוף שבעין. כתב הר"ב בלח אינו חוצץ גמרא פרק בתרא דנדה דף סז. ופי' התוספות [דדוקא שבתוך העין] מפני שהדמעה שבעין מלחלחתו ואינו מניחתו להיות יבש. וכתבו עוד דלכלוכי צואה וצואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדלת [*נ"ל דיש למחוק וצפורן המדולדלת] דמתני' דאין חוצצין מיירי נמי בלח דאי ביבשה אמאי לא חייצי והיינו דלעיל קתני גבי חוצצין גלדי צואה שעל בשרו שהוא נתייבש כדפי' הר"ב. ומ"ש הר"ב ביבש חוצץ ואימתי נקרא יבש משעה שמתחיל לירק. גמ' שם:

כשות של קטן כו' קרום כו'. ואמנם זכר זה הדבור הנה ואע"פ שאינו מכוונת החציצה [לפי] שזוכר משפטי קרומי החבורה בחציצה. הרמב"ם וכ"כ מהר"ם. אבל הרמב"ם בחבורו פ"ב מה"מ [הל' י"ד] כתב לכשות של קטן לענין שאינו חוצץ ונ"ל דבחבורו גירסא אחרת נזדמנה לו דגרסה וכשות של קטן וכן לא טמא כו' אבל א"א דל"ג כלל לא טמא ולא מטמא דהא העתיקה ג"כ בפ"א מהל' טומאות מת [הל' ד']:

כשות. כתב הר"ב כעין השער שנולד בקשואין כו' בלשון משנה כשות של קישות. ברפ"ב דעוקצים:

לפלוף שבעין דוקא לח אינו חוצץ שם. ויבש חוצץ משא"כ חוץ לעין. אפי' לח מקפיד עליו. וחוצץ. וכשהתחיל להוריק נקרא יבש. מיהו בא"א לטבול שנית. אפי' ביבש יש להקל. כפוסקים דס"ל דהכא דוקא לענין טהרות מחמרינן. ולא לטבילת נדה [ש"ך שם סקי"ג]:

כשות שער שבעור ילד רך:

לא טמא בנגע שם טומ':

ולא מטמא בהי' טמא ונגע שם טהור. ואכולהו קאי. בין הנך שחוצצין או אין חוצצין לא טמא ולא מטמ'. דאינן חשובין חבור לגוף. רב"א:

וגליד שעל המכה. ספר אחר וגליד שבמכה כדכתיבנא לעיל סימן ב'. וביורה דעה סימן קצ"ח העלה ספר בית יוסף שמדברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל למדנו שהגרסא הנכונה היא שעל המכה ור"ל הגליד שהוא מכוון כנגד פי המכה ואינו מתפשט לא לכאן ולא לכאן ע"כ:

וצואה שתחת הצפרן. בתוספתא תניא צואה שתחת הצפרן שלא כנגד הבשר ובצק שתחת הצפרן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין. ונתן טעם לזה בית יוסף ביורה דעה סימן קצ"ח משום דבבצק באיזה מקום שימצא בצפרניה איכא למיחש שתתגנה על בעלה באמרו שבשעת לישה מטלת זוהמתה בעיסה שמאכילתו. וכתב עוד שם דלדעת הרמב"ם ז"ל האי תוספתא פליגא אמתני' דהא מתני' לא חלקה בין כנגד הבשר לשלא כנגד הבשר אלא בין בצק לצואה בלחוד הוא דמפלגא וכוותה נקטינן שהפוסקים שפסקוה סוברין דלא פליגא רק מאי דשייר במתני' פי' בתוספתא ע"כ וכתב הר"ן ז"ל שם בסוף הלכות נדה דהשתא נהיגי נשי דילן לגזוז צפרניהם בשעת טבילה ולהסיר הלכלוך משם כדי שלא תבאנה לידי ספק מהו כנגד הבשר ומהו שלא כנגד הבשר ומהו צואה ומהו טיט ובצק ע"כ. ועיין בסמ"ק סי' רצ"ג.

וצפרן המדולדלת. בתוספתא ר' יונתן בן יוסף אומר צפרן שפרשה רובה ה"ז אינה חוצצת ופסק כדבריו בי"ד סי' קצ"ח גם בש"ע סעיף כ"א והאריך בבית יוסף בטעם הדבר ע"ש אחר זמן רב בא לידי ספר הלבוש והנני מעתיק כל דבריו אשר שם סעיף כ"א וז"ל צפרן המדולדלת שפירשה מיעוט חוצצת פירשה רובה אינה חוצצת בטעם דין זה כ' הבית יוסף ז"ל שני פירושים וטעמים באחד הניח פי' חוצצת כפשוטו ואמר בה טעמא והוא זה דחשיב מקום חבורן כמקוטע וצריך לבוא שם מים והרי אין מים יכולין לבא שם מחמת שחבורו מונע המים מלבוא שם והו"ל כבית הסתרים שיש שם דבר החוצץ שמעכב בטבילה דראוי לביאת מים בעי' אבל הוא בעיני טעם חלוש ודחוק מאד ובפירוש השני שינה לשון דחוצצת ואמר דחוצצת פירושו אם יש עליו דבר אחר החוצץ בו אם פירשה הצפרן במיעוטה שייך בו חציצה ואם פירשה ברובה לא שייך בו חציצה בדבר החוצץ המונח עליו והאריך בדבריו לייפותם וכתב עליהם שהוא הנכון בעיניו ובאמת בעיני הוא דחוק מאד יותר מן הראשון לשנות פי' לשון חוצצת השנוי במשנה בכאן מכל שאר חוצצין השנויים שם על כן אענה חלקי גם אני את אשר מן השמים יורוני ואומר ודאי לישנא דחוצצת דהכא פירושו ככל החוצצין הנאמרים דהיינו שהצפרן עצמה המדולדלת אם פירשה חוצצת לבשר שתחתיה וטעמא דמילתא שכיון שפירשה אותו המקצת שפירש אע"פ שלא פירש אלא מיעוטה אין דרכו לחזור ולהתדבק בבשר שתחתיה כבראשונה רק דרך הצפרן לילך ולהתנונה עד שיפרוש כולו ואח"כ יגדל צפרן אחר מחדש במקומו ואפי' אם אינה הולכת ומתנונה מכל מקום אותו המקצת אינו חוזר ומתדבק רק צריכין לחותכו וכיון שכן מה שפירש ממנו כיון שעומד ליחתך הרי הוא כחתוך דמי וא"כ אותו הבשר שתחתיה נחשב עכשיו מיד כבשר העור החיצון של כל הגוף וצריך לבוא במים בטבילה כמו בשר החיצון של כל הגוף לפיכך כשפירשה מיעוטה חוצצת מפני שאין הדלדול מתרווח ונפתח הרבה ונשאר הצפרן מונח על הבשר שתחתיה ולא יוכלו המים לבוא תחתיה על אותו הבשר שהוא נחשב עכשיו כעור החיצון של כל הגוף ואין לך חציצה גדולה יותר מזו ובודאי שהיא מקפדת עליו ורצונה לחותכו אלא שאין דרך לחותכו מיד עד שיראו אם יתנונה להתדלדל יותר אם לא אבל אם פירש רובה ודאי מתרווח ונפתח מקום הפרישה הרבה ויבוא המים תחתיה לפיכך אינה חוצצת וזה נ"ל נכון מאד ע"כ. וע"ש עוד בסעיף כ"ב דאזיל לשיטתיה ז"ל:

לא מיטמא ולא מטמא. כך צ"ל:

קרום שעל המכה טמא ומטמא. זכר זה הדבור הנה אע"פ שאינו מכוונת החציצה לפי שזכר קרומי החבורה בחציצה. הרמב"ם ז"ל: