משנה מקוואות פרק ו׳ משנה ח׳

כבר ביארנו שהסלון לא יפסול את המקוה ולא ישוב המים ההולכין עליו מים שאובין לפי שאינו מקבל היטב ואפילו היה מקבל כפי מה שקדם שהוא לא נעשה לקבלה:

ואמר של חרס ושל אבר והוא העופרת כפי הידוע ובתוספתא אמר בזאת ההלכה מביא סלון של עץ ושל עצם ושל זכוכית ומניח ידו תחתיו הנה כבר התבאר לך שהכוונה סלון מ"מ ואם הושם קצה הסלון במקוה התחתון כשר וילחוץ המים בידיו עד שימלא הסלון ואחר יגביההו עד שיגיע קצהו האחרון למקוה השני הנה מעת שיפגוש קצה הסלון במים אשר בו למים אשר במקוה נתחברו המים במים ונשלם השיעור:

ואמר ממלא בכתף ונותן לעליון כפי עיקר הידוע שמקוה שיש בו מ' סאה לא יפסלוהו מים שאובים:

העליון מן התחתון. פי' הר"ב כגון שהיה העליון מים שאובים וכו'. וכ"ש איפכא. כדלעיל פ"ג מ"ב ועיין מ"ש שם בס"ד:

מביא סלון של חרם או של אבר. ואע"ג דשל אבר מקבל טומאה דכלי מתכות פשוטיהן מקבלין טומאה. כדתנן ברפי"א דכלים ואנן הוייתן ע"י טהרה בעינן. כמבואר במ"ה פ"ה. כבר כתב הרא"ש דה"מ בממשיך מי גשמים בעלמא אבל הכא דמחברה למקוה אחר שהוא כשר. לא מפסל משום דמתכשר ע"י השקה. וכתב הב"י דאע"ג דממשיך מים מן המעין לכלים. נפסלו אפי' המים היוצאים מן הכלי משום שאובים. ולא מהניא להו חבורם למעין. כמו שנתבאר לעיל רפ"ה. שאני התם דהוי כלי שיש לו בית קבול ונפסלו משום שאובים. אבל הכא דאין בו בית קבול אע"ג שהוא מקבל טומאה. שפיר הויא השקה אע"פ שהמים נמשכים עליו. וכתב עוד הב"י שהרשב"א והרמב"ן פירשו למתניתין דהכא כשהסילון מחובר לקרקע דווקא דהשתא אינו מקבל טומאה כלל. כדתנן בפי"א דכלים מ"ב. ועיין בפירוש הר"ב דמשנה ד פ"כ דכלים. ולי קשיא ממניח ידיו תחתיו. דהא פוסל ליה ר' יוסי [*והלכתא כוותיה] בפ"ה מ"ה אפי' בדבר שאינו מקבל טומאה. כמ"ש שם בשם הרא"ש:

של חרס או של אבר. כתב הר"ב וה"ה של עץ וכו'. דהכי תניא בתוספתא והביאה הר"ש. וכתב מהר"ם ושמא נראה משום דזמנין אין המקואות מכוונים זה כנגד זה ושל חרס ושל אבר. בקל יכולים לעשותם עקומים. או פשוטים. כמו שירצו. להכי נקט של חרס ושל אבר. ע"כ:

ומניח ידו תחתיו. פי' הר"ב כדי שלא יצאו מים לחוץ כו'. וז"ל הר"ש מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו אחד בתחתון. וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר עד שירדו למטה. שיהו מושקים למטה למקוה השלם כחוט השערה ליחשב כמקוה אחד. וטובל אפי' בעליון. ולפעמים שלמעלה מגיעים המים עד שפת הסילון ובראשו של מטה מועטים כחוט השערה. ומסיים מהר"ם כגון שראש הסילון של מטה שוכב גבוה יותר מראשו העליון ע"כ. ולהכי נקט מניח ידיו תחתיו שלא יצאו מים לחוץ וכו'. וכתב מהר"ם ולשון תחתיו נ"ל לפרש משום דזמנין שראשו העליון נמוך מאוד. שהמים צפין למעלה משפת הסילון. וראשו התחתון גבוה מאוד. שאם לא היה מניח ידו על הסילון בראשו שלמעלה. היו המים שוטפים ויוצאים שם מן הסילון. ולא היו המים באים למטה אפילו כחוט השערה. לה"ק מניח ידיו תחתיו. פי' בתחתיתו של הסילון בראשו הנמוך מניח ידיו עליו שלא ישטפו חוץ לסילון וילכו תחת ידו עד למטה שיבואו המים למטה לכל הפחות כחוט השערה. עכ"ל. [*והסילון אינו מוקף מד' צדדים אלא מג'. ומג' הוא פתוח]:

אפי' כשערה דיו. וכך העתיק הר"ב. גם הרמב"ם בחיבורו פ"ח עד שעה שישיק ויתחברו עם המקוה האחר:

אפי' [כשערה]. דהקלו מה"מ [הלכה ז]. אבל מלשון הר"ש נראה דגרס כחוט השערה. בשאיבה שהיא דרבנן. אבל אם היה העליון חסר מכשיעור. ובא וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל. ומה שפי' הר"ב דהקלו בשאיבה להכשירו ע"י השקה להשלימו לכשיעור. אין די בהשקה כשערה. שהוא דרבנן. וכ"כ הר"ש. וכתב עוד ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפי' יהא קטפרס. ע"כ. כלומר דתנן בספ"ח דטהרות דקטפרס אינו חבור כו'. וצ"ל דמיירי הכא דווקא כשנשאבו ע"י כלי גללים ודומיו. דאל"כ הוי מדאורייתא. וכמ"ש בשם הר"ש בפ"ב מ"ג [ד"ה שיש]. אבל כבר כתבתי שם מ"ו בשם הרא"ש דהשקה מטהרת אפי' למ"ד כולו שאוב דאורייתא ע"ש. ולענין קטפרס משמע מדברי התוס' פ"ב דגיטין דף טז. דכשהמים סופן לירד ודאי וליפול למקוה הוו קטפרס חבור. ומה"ט אפי' גוד אסיק נמי איכא למימר במקום שהוא בכה"ג. כיון שהעליון ראוי ודאי לירד. אמרינן גוד אסיק ודו"ק. [*גם עיין [מ"ש] במ"ב פ"ג [ד"ה ויטהרו]]:

ממלא בכתף ונותן לעליון כו'. כתב הר"ב דמאחר שיש במקוה ארבעים סאה כו' אפילו כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו. דהא ודאי דעל כרחין צריך *)ליטול בו יותר ממ' סאה. הרא"ש [*וכ"כ התוס' דב"ב פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סו.) ונראה דטעמא משום דא"א לצמצם שיהא ארבעים סאה. שאם מצמצם אינו יכול לסמוך עליו דשמא אינו מ' סאה]. ועיין מ"ש במ"ג פ"ג [ד"ה עד שיתחשב] :

מטהרים את המקואות העליון מן התחתון כשיש ב' מקואות זה למעלה מזה בשפוע ההר. והעליון שאובין. מותר להשיקו מהתחתון שהוא מ' סאה כשרים. אע"ג דבכה"ג לא הושקו גוף השאובין בהכשרים. דרק הקלוח היוצא מהן יורד ומתערב בהכשר. וכ"ש בדהוה איפכא. שהעליון כשר והתחתון פסול. דאז קלוח הכשר יורד ומתערב בתחתון הפסול. אפ"ה מכשירו. ואע"ג דכבר שמעינן כן מלעיל [פ"ג מ"ב]. סד"א דדוקא התם. דג' לוגין שפוסלין הוא רק מדרבנן מהני השקה גם במדרון. אבל הכא להכשיר שאובין דלרוב הפוסקים פסולן מדאורייתא לא קמ"ל. ואין להקשות דעכ"פ קטפרוס אינו חבור [כטהרות פ"ח מ"ט]. י"ל דהיינו דלחשוב העליון והתחתון כמחוברין. אבל עכ"פ מחשבו שפיר כנוגעין. דהרי במקום הנגיעה אין שם קטפרוס:

והרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בשעה שטובל כבר בא אדם והפסיק השקתו. ולא עלתה לו טבילה. ולאאמ"ו הגזצוק"ל הכי פירושא שכשיש ב' מקואות שאובין. וכל א' מ' סאה. ואחת מהן קרובה למקוה שלימה כשירה. ואחת מהן רחוקה ממנה. מותר להשיק הרחוקה ממקוה הכשירה להקרובה שהושקה להכשירה. ואע"ג דה"ל רק השקה למושקת. לא תימא די לה לקרוב להפקיע א"ע. שיועיל לה השקה כשערה להכשיר א"ע. ולא להכשיר גם לאידך שחזר והושק גם לה כשערה:

כיצד נ"ל דרק ארישא שואל כיצד. דהיאך אפשר שישיק עליון מתחתון. דאי"ל שיעשה חריץ בקרקע מעליון לתחתון כדי שיזוב קלוח המים מעליון לתחתון ויושקו עי"ז. הרי לפעמים עי"ז יתמעטו מימי העליון ע"י המים שיצאו ממנו להתחתון. עד שעי"ז לא יהיו ראויים לטבילת כל הגוף. כשלא ישאר מתחת שולי החריץ בהעליון מ' סאה. ואפילו נימא שלא יעמיק החריץ כל כך בהקרקע. כדי שלא יזוב מהעליון לתחתון רק קלוח דק ולא יחסרו על ידו שיעור מ' סאה בהעליון. ליתא. דקלוח דק כזה יובלע בקרקע קודם שיגיע להמקוה התחתון הכשר. ולא יהיו מושקים כלל:

או של אבר אבר בפתח. הוא עופרת. והתנא מיעצו שיקח סילון של עופרת או חרס. דהני אין קלוח דק כשער נבלע בהן ברגע השקתו. דלולא כן. גם בסילון עץ עצם וזכוכית וכדומה מותר להשקות. וסילון אין מקבל טומאה. מדפתוח בב' ראשיו ואין לו בית קבול. ואע"ג דעכ"פ גם פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה. והרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. היינו שכשירדו על דבר המקבל טומאה למקוה נפסלו המי מקוה. אבל השקה אפילו ע"י דבר המקבל טומאה מהני [ועי' רתוי"ט]:

ומניח ידו תחתיו נ"ל דודאי מתני' מיירי במניח הסילון במדרון ההר משפת עליון של מקוה עליונה. לשפת עליון של מקוה תחתונה. ואע"ג שעי"ז יושקו רק בקטפרוס. לית לן בה. דבשאובין דרבנן הקילו. כמו שהקילו בהן מה"ט. כשמושקין רק כשערה. אע"ג דידוע דכל כשערה אין בו טופח ע"מ להטפיח. דנמי לא הוה חיבור [כספ"ח דטהרות]. ומה שאמרה משנתינו ומניח ידו תחתיו. לשון זה ודאי משמע. לא במניח ידו תחת ראשה העליון. ולא במניחה תחת ראשה התחתון דוקא. אלא סתמא משמע באיזה מקום שיהיה. דמדצריך לרחוז הסילון בידו בשעה שמשיק על ידו ב' המקואות. כדי שלא יתגלגל הסילון ממקומו. להכי קמ"ל דכשאחזה. לא די שרשאי להניח ידו ע"ג הסילון לאחזו. דבכה"ג אף שיד האדם מקבל טומאה. לא מחשב השקה ע"י דבר המקבל טומאה. דהא לאו מידי עביד. אלא מעכב הסילון שלא ישמט למן הצד. אלא אפי' מניח ידו תחת הסילון כשאחזו. באופן שהסילון מונח תוך ידו. והרי יד האדם מקבל טומאה. ומה"ט במביא מים על ידו לחבית. פסולין למי חטאת [כפרה פ"ו מ"ד]. וא"כ ה"נ נפסלה להשקה. ואע"ג דהכא שאני. דהתם המים נוגעין בידו להדיא. משא"כ הכא הסילון מפסיק. ליתא דסילון בטל לגבי יד דחשוב כמקום [כשבת ד' ד' א']. והו"ל היד עיקר והוא דבר המקבל טומאה ותפסל. קמ"ל דהשקה שרי ע"י דבר המקבל טומאה. ואע"ג דכבר שמעינן כן מסילון של מתכת עצמה דשרי להשיק על ידה [וכלעיל סי' ס"א]. סד"א דמיירי בסילון שעשוי לחברה בקרקע. דאז אפי' עדיין לא חיברה אמק"ט. דמה"ט צנור של מתכת אין מקבל טומאה [ככלים פי"א מ"ב]:

עד שהוא מתמלא מים נ"ל דאין ר"ל עד שיתמלא כל חלל הסילון מים. דלמה לי כולי האי. דהרי סגי בשישקו כשערה. אלא ר"ל עד שיתמלא כל אורך חללו של סילון במים ברוחב שערה:

ומושכו ומשיקו אפילו כשערה מיהו דוקא בשאובין די בשיושקו ברוחב כשערה. מדי"א דאפי' כולן שאובין. אם רק אינן מכונסין בכלי כשירים מדאוריי' לטבילה [רמב"ם פ"ד ממקואות]. ומה"ט בהשקה זו שבמשנתינו. אע"ג דהוה קטפרוס. חשבינן לה חבור בשאובין. וכמש"ל. אבל לצרף מקוה חסר למים אחרים להחשב שלימה צריך בהשקתו קלוח מים כשפופרת הנוד [ר"א סנ"ב]. וזה בנקב שבכותל בין מים למים. מיהו אפי' היה פני הסילון למעלה מגולה. דהו"ל כנפרצו זל"ז [במ"ט] אפ"ה אף שההמשכה מגולה. צריך עכ"פ רוחב ההשקה בין מים למים כשפופרת הנוד בגובה קליפת השום:

היה בעליון ארבעים סאה מים כשרים:

ונותן לעליון דמדיש בעליון מ' סאה כשרים. אין נפסלין בכל שאובין שבעולם [ר"א סט"ו]:

עד שירדו לתחתון ארבעים סאה ואע"ג שהעליונה היתה מלאה עד שפתה. לא אמרינן שמים האחרונים דחו הראשונים לצאת [עי' לעיל פ"ג סי' ח']. ותהי עכ"פ העליונה פסולה. דהכא שאני שכבר היה על העליונה חזקת כשרות. לא נפסלנה מספק. ולפיכך אפי' אם מערה לתוך העליונה שאובין בקלוח עב בלי הפסק. אמרינן קמא קמא דמטי לשם בטל ברובא [ועי' תוס' ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר ודו"ק]:

כך כתבו רבותינו הר"ש והרא"ש והר"ב. ונ"ל טעם רבותינו. דמאחר שהושקו פעם א'. הרי יש כאן חזקה דמעיקרא ומהיכא תיתי' נחזיק ריעותא. ולא גרע ממקוה שהוחזקה שיש בה מ' סאה. דלא חיישינן שמא נתמעטו בשעה שטובל. ורק במדד השתא ומצאה חסירה (כפ"ב מ"ב). ורק לא הבנתי מה ניהו קרוב ומה ניהו רחוק. וטפי הוה מיושב בלשון בשיאמר משיקין הקרוב מהרחוק. דהיינו כשיש מים פסולין קרובים למושב אדם הטובל. והכשרים רחוקים ממנו. וטריחא ליה מלתא למיזל כל עת שיטמא לטבול במקום הרחוק. משיק הקרוב הפסול. מהרחוק הכשר. ולפי שיטת רבותינו דס"ל דצריך שלא תופסק ההשקה. הי' נ"ל לפי מ"ש לעיל (פ"א מ"ד) דהרחוקים מעיר ודרך טהורים. והקרובים טמאין. א"כ י"ל דהכי קאמר הכא. שאם יש לו מקוה פחותה ממ' סאה שהיא רחוקה מעיר ודרך. מותר להשיק' מקרובה שהוא מ' סאה. שא"א שנטמאת אע"ג שהיא קרובה. דהרי מחזקת מ' סאה. ולא חיישינן שמא בשעת טבילה תופסק ההשקה. דהרי אפי' תופסק. אפ"ה ישאר הרחוק בטהרתו. וא"כ אין כאן חשש רק שמא כשיופסק לא יהי' מ' סאה בשעת טבילה בהרחוק. והרי נגד זה יש חזקה דמעיקרא. שהי' כבר מ' סאה כשהושקו יחד. דדוקא במקוה שנמדד ונמצאת חסירה לפנינו. מטמאין כל הנטבלין בה למפרע (כלעיל פ"ב מ"ב). משא"כ הכא. הרי אין ריעותא לפנינו דמי יודע אם הופסקה ההשקה. אבל אין משיקין קרובה מרחוקה. ר"ל אם יש כאן מקוה פחותה ממ' סאה שקרובה לעיר ודרך. שיש בה חזקת טומאה. אסור להשיקה ממקוה שלימה רחוקה. דאע"ג דאחר שהושקו. ליכא למיחש שהופסקה והרי אינה מ' סאה. מדאיכא חזקת שלימה. עכ"פ מדיש לכל קרובה חזקת טומאה. חיישינן ודאי שמא הופסקו ונטמא'. דאע"ג דאיכא חזקה דמעיקרא של המקוה. הרי איכא כנגדה חזקת הטומאה של הטובל. וגם חזקת רוב טמאין שבעולם שוודאי טימאו המים. ואע"ג דאיכא ספק ספיקא. שמא לא הופסק ושמא לא נטמא הרי גם בספק ספיקא לא מפקינן לודאי טמא בטבילתו מחזקה דמעיקרא (כפ"ב מ"ב). אבל אי"ל דה"ק אין חוששין שמא בשעה שמשיק הופסק השקתו רחוק ממעמדו. ולא הושק כלל. ליתא דאם אפשר לחוש כן. מהיכא תיתי באמת לא ניחש. הרי יש כאן חזקת פסול. מחסרון מ' סאה. או משאובין. דאף דספק מים שאובין כשר (וכלעיל פ"ב מ"ג). וכ"כ שם משנה ה'. התם שאני דהי' חזקת כשרות להמים. משא"כ הכא דהמים ודאי שאובין היו מה"ת נכשירם מספק. והרי רק להרמב"ם כולה שאובין כשר מדאורייתא (כי"ד ר"א ס"ג) אבל אנן קיי"ל כרוב הפוסקים שחולקין עליו. וא"כ ספיקא דאורייתא היא ולחומרא. אמנם כל זה לדברי רבותינו. דמצרכו שלא תופסק ההשקה. אבל מלבד שבכל זאת אין הדעת מתישבת בפירושינו הנ"ל במשנה. קשיא נמי בלא זה דמעיקרא דדינא פירכא. דהרי כולה מתני' רק בשאובין מ' סאה שהושקו לכשירים מיירי. דסגי גבייהו בהשקה כשערה. אבל בהשקה שבין חסר לשלם. הי' צריך השקה כשפופרת הנוד (כש"ך ר"א ס"ק קי"ד). וא"כ אם בהשקה שבין חסר למלא דחמיר דצריך כשפופרת הנוד. אפ"ה כשהושקו פעם א'. אף שאח"כ הופסק השקתו הי' ס"ד להכשיר שניהן לולא הטעם שהרי חסר לפניך השתא (כרבינו טו"ז וש"ך ר"א ס"ק קי"א). מכ"ש בשאובין מ' סאה שהושקו לכשירים. דקילא השקתן דסגי להו בהושקו כשערה. אף שהופסק ההישק אח"כ הו"ל להכשיר. וכן פסקינן באמת (י"ד ר"א סנ"ב). דשאובין אחר שהושקו. אף שהופסק השקתן נשארו בכשרותן. ואי"ל דרבותינו המפרשים הנ"ל פליגי אטור. וס"ל אדרבה דגם בשאובין שהושקו. די לן שנקל בהן שיהי' סגי בהשקה כשערה כל זמן שהן מושקין. אבל לא כשנפסק השקה הדקה כזו. ליתא דכיון שכבר נסתלק מהן שם שאובין כשהושקו. איך ע"י שיופסק ההשקה שלהן. יחזור לחול עליהן שם שאובין. הרי פנים חדשות באו לכאן. וכלא נשאבו מעולם נחשבו כשהושקו. גם אי"ל דבאמת כך כוונת רבותינו. דמה"ט אין חוששין שהופסקו. משום שגם אם באמת אירע כך שהופסקו. אפ"ה כשירים. ליתא דל"ל א"כ דנקט כלל רחוק וקרוב. דליכא רק ספק הופסק. טכי הו"ל למנקט דאפי' ודאי הופסק השקתן אפ"ה נשארו בכשרותן. ומטעמא דאמרן. ותו ק"ל למה נקט דמשיק רחוק מקרוב. דהיינו שהשאוב רחוק מאדם הטובל. איפכא הול"ל הקרוב מהרחוק. דהרי מסתמא טובל בהשאוב הקרוב לו. או טפי הול"ל שמשיק ב' מקואות שרחוקות זה מזה. והגם שלפי פירושינו הנ"ל במלת רחוק וקרוב מלעיל (פ"א מ"ד) הי' אפשר לישב קצת קושיא זו. אעפ"כ לא יצאנו מן הדוחק מכל וכל. ולכן אמרתי אעניד עטרות לי דברי עטרת ראשי אאמ"ו הגאון זצוק"ל. כפי שהבאתי בפנים. ועטרת בנים אבותם:

ויאמר הסריס הן אני עץ יבש. כי כל דברי רבותינו הר"ש והרא"ש והר"ב במשנה ח' בבבא זו הם כדברי ספר החתום לפני. וגם דברי מהר"ם שהביא רבינו תויו"ט. הם כולם לעני בדעת כמוני אפרוח שלא נפתחו עיניו כולם כאגרתא דלא מפרשא. ולמה לי להאריך למנותם א' לא' ולהראות כל הגמגומים שבהם באצבע. והם כולם דברים הנראים לעין לכל מאן דבעי סמא דחיי. דלא להוי משנתו בפומיה כגמרא גמור זמורתא תהא. ובפרט מ"ש רבינו תוי"ט בשם מהר"ם. הלשון משובש ומבולבל מאד עד שלא יובן כלל. וכפי הנראה ה"ק. משום דלפעמים ראש העליון של הסילון מונח נמוך מאד. דהיינו תוך מי המקוה העליון. ועי"ז ישטפו מי מקוה העליונה ממעל להסילון. ולא יושקו להמקוה התחתונה. לכן מיעצו התנא שיניח ידו תחת העליון של הסילון. כדי שלא יזובו מימי מקוה העליונה רק לתוך פה העליון של הסילון. ולא ממעל להסילון. עד כאן תוכן דבריו. ואין אלו אלא דברי תימה. דאם גם ישטפו המים ממעל לראש הסילון. א"כ יהי' ודאי פה הסילון מונח כנגד המים שבמקוה העליונה ממש. וודאי ישטפו ג"כ לתוך פה הסילון. וירדו ויושקעו במים התחתונים. ותו א"כ למה נקט מניח ידו. הול"ל מגביה ראש העליון של סילון. ויהי' הגבהה זו ע"י מה שירצה. ע"י אבן או בול עץ או גוש עפר וכדומה. ותו וכי פשוט כל כך שיהי' לעולם ראש העליון של סילון מונח נמוך מאד תוך המים. עד שצריך תנא ליעצו מסתמא האיך יעשה שלא ישטפו המים ממעל להסילון להלאה. וזה יהי' ע"י שיגביה פה העליון של הסילון ע"י שיניח ידו תחת ראש הסילון. והרי בלי לימוד התנא כל ערום יעשה בדעת פשוט לידע זה מעצמו. ומהר"ב בפירושו כאן נראה. דמה דקאמר תנא כאן מניח ידו תחתיו. ה"פ מניח ידו על פה התחתון של הסילון. עד שיתמלא כל הסילון מים מהשאובין. שבאין בתוכו ממקוה העליונה. ואח"כ מסיר ידו ויושקו. עד כאן תוכן דבריו. ומבואר כוונתו. דלהכי בעי הר"ב שיתמלא כל חלול הסילון מים קודם השקה. מדמצריך שיושקו כשפופרת הנוד. וכן כתב הרא"ש כאן בפירושו בפירוש. ואני בער ולא אדע א"כ במה נפרנס מה דמסיים במשנתינו ומשיקו כשערה ודיו. והן אמת דלכאורה נראה מפי' הרא"ש. דבתחלה צריך שיושקו כשפופרת הנוד. ואח"כ סגי כשנשארו מושקים יחד כשערה. אבל פשטות לישנא דמתני' לא משמע כן. וכן בשולחן הטהור (ר"א סנ"ג) אמרינן בפירוש דסגי בשיושקו בתחלה כשערה. אף שיופסק אח"כ לגמרי סגי. ולכאורה הי' נ"ל דה"פ. דאע"ג דמתני' ודאי איירי שהעליונה שירצה להכשירה היא מקוה של מ' סאה שאובין. דאילו היתה חסירה. היאך אפשר שתוכשר העליונה כשתושק כשערה. וכדמסיק. הרי צריכה השקה כשפופרת הנוד. אע"כ שהעליונה מ' סאה שאובין. ולהכי סגי לה בהשקה כשערה. דבשאובין שהן רק מדרבנן (כב"ב ד' ס"ו א') הקילו. מה שלא הקילו כן בצירוף חסירה. ואפ"ה לענין קטפרוס שאינו חיבור בין לקולא בין לחומרא בכל מילי (כספ"ח דטהרות). להכי גם בשאובין ראו חכמים להחמיר שלא תועיל השקה בקטפרוס. והשתא הרי הכא שמקוה א' למטה וא' למעלה. ורצה להשיקן ע"י הסילון. ע"כ שיהי' ההשקה בקטפרוס. להכי קאמר התנא שיניח ידו תחת ראש התחתון של הסילון. אי סגי בהכי שלא יזובו עוד המים בקטפרוס. וכגון שאין מדרון ההר שבין מקוה העליונה להתחתונה. בשפוע מאד. וע"י הנחת היד תחת ראש התחתון של הסילון. ישתווה המדרון. וה"ה אם המדרון שבין מקוה העליונה להתחתונה רב. עד שלא יהי' די בהנחת היד תחת ראש התחתון של הסילון עד כדי להשוות השפוע. יגביה ראש התחתון של הסילון ע"י אבן או בול עץ גבוה. עד שיהי' עי"ז הנחת הסילון בשוה. רק נקט מניח ידו. דקמ"ל דאם סגי להשוות הנחת הסילון. ע"י שיגביה ראש התחתון של הסילון כשיניח ידו תחתיה. נמי שרי. אף שגוף האדם מקבל טומאה. לא אמרינן הוויית מקוה ע"י טהרה בעינן (כזבחים כ"ה ב'). דהכא בהשקה. לא חיישינן בהכי. ועוד דהכא שאני. דאינו אלא מונע פסולו שלא ירדו בקטפרוס (ועי' מ"ש בס"ד לעיל פ"ה מ"ה). אלא דק"ל הרי בב' מקואות הללו. יהי' פני העליון של מי מקוה התחתונה. על כרחך הם נמוכים מפני העליון של מי מקוה העליונה. וא"כ מה יועיל שיגביה ראש התחתון של הסילון כדי שיהא הסילון מונח בשוה. הרי עי"ז יגביה פה התחתון של הסילון. וירחיקנה מפני העליון של מי מקוה התחתונה. ועל כרחך סוף כל סוף יזובו המים מפה התחתון של הסילון לתוך מי מקוה התחתונה ע"י ניצוק דאינו חיבור. וגרע טפי וטפי מקטפרוס (כתוס' גיטין ט"ז א' ד"ה הניצוק). ולכן פירשתי בפנים כפי אשר חנני ד' בחסדיו הרבים:

ואע"ג שרבינו ב"י (ר"א סמ"ד) הביא בשם הרא"ש במזחיל מים למקוה ע"י דף. צריך להסיר ידו מהדף בשעה שזוחלין המים עליו למקוה. ומ"ש הכא באוחז הסילון מהתם באוחז הדף. י"ל התם הרי כבר כתב הש"ך שם דמיירי באי אפשר שירדו המים למקוה. אם לא ע"י הדף. אז אסור שיהי' ע"י דבר המקבל טומאה. אבל הכא שב' המקואות במדרון ההר. שגם בלי הסילון וגם בלי הנחת ידו תחת קצה התחתון שלו. ירדו המים למטה. כשיזחילו ע"ג קרקע. רק שירא שעי"ז ירדו בשפע למטה. ויחסרו שיעור מ' סאה בהעליונה. ואם יזחיל ע"ג קרקע רק כשערה. יבלע בקרקע ולא יגיעו למטה בהשקה. לכן הוצרך ליקח סילון ממין שלא יבלע בו ההשקה. ומדהוצרך ליקח סילון צריך נמי לתומכו בידו שלא יטה למן הצד. ויהי' עי"ז תקנתו בסילון קלקלתו. להכי כל כה"ג לא מחשב תמיכת ידו כמכשיר בה המקוה [אף אם לא נחלק בין השקה להשלמת המקוה]. כיון דגם בלי הסילון ותמיכת ידיו תחתיה היה אפשר שיוכשרו המים השאובין שבמקוה העליונה. רק שהיו נחסרים אז מכשיעור. כל כה"ג לא גרע מגודר מים שבחרדלית לעיל (ספ"ה) דשרינן מה"ט. מדאינו רק מעכב הזחילה. ומינה למדנו שם במשנה ה'. דגם הזב וזבה מותרים לסתום הנקב במקל. שלא יהיו הנוטפין זוחלין. אע"ג דבהנך תרתי דיני מעכב הפסול שרי. מכ"ש הכא שגם הפסול אינו מעכב. שהרי גם בלא זה הי' יורד למטה. והי' העליונה כשירה. ובזה מתורץ קושיית רבינו ב"י בפירושו על הטור (ר"א ד' קפ"ט ב'). שהקשה דברי הטור אהדדי. דהכא כתב כדעת הרא"ש שלא יאחז הדף בידו בשעה שמזחיל עליו למקוה. ולעיל (ד' קפ"ג א') כ' כדעת הרמב"ם. בדין נוטפין שעשאן זוחלין ע"י קנה או מקל שיעמיד כדי שיזחילו ולא יטפו. והרי מזחילן ע"י דבר המקבל טומאה. ולפע"ד לא קשה מידי. דהרי בלא זה היו נוטפין למטה והיו כשירים. רק שע"י המקל יהיו זוחלין. ויהיו כשרים טפי. ולהכי לא הו"ל כהוויית המקוה ע"י דבר המקבל טומאה. א"נ נ"ל דמ"ש המשנה ומניח ידו תחתיו. אין הכוונה שיאחז הסילון. אלא ר"ל משום דלפעמים אף שיניח ראש סילון א' על פני העליונה. וראשה השני על פני מים התחתונים. אעפ"כ לא יושקו תחתונים מהעליונים. והיינו משום שלא ירדו המים מהעליונים לתוך הסילון בהשפעה. ויצאו רק טיף טיף. והרי אנן השקה ע"י קלוח בעינן. להכי קאמר מניח ידו תחתיו. ר"ל מניח ידו על פה תחתון של הסילון עד שיתכנסו בתוך הסילון מים הרבה כשיעור שיתחברו ויושקו יחד עליונים ותחתונים בקלוח. ואפשר לדחוק דזה כוונת הר"ב:

ולפ"ז גם קטפרוס אינו חיבור בין מקוה חסירה לשלימה. כשהחסירה למעלה מדהוא פסול דאורייתא. וכן מוכח מלקמן (פ"ז מ"ו) דקיי"ל כחכמים התם (ר"א סס"ב). ואע"ג דיש לחלק. דדוקא ב' מקואות חסירות לא מהני בהו קטפרוס לצרף. אבל מ"מ מהני בין שלימה לחסירה. והיינו משום דא"צ לצרפן רק לחברן. אפ"ה נ"ל כיון דמ' סאה דמקוה דאורייתא היא. אין לחלק בהכי (ועי' לעיל פ"ג מ"ב ורבינו תוי"ט שם). ונ"ל עוד דהא דנקט תנא הנך ב' מלות עד שיתמלאו ו ד י ו. לא קאי מלת דיו אשיעור ההשקה. ולומר שא"צ שתהי' ההשקה רחבה יותר מכשערה. ליתא. דהרי זה מפורש יוצא מפי התנא דסגי בכשערה אלא אתא לאשמעינן במלת ודיו אהמשך זמן ההשקה. דא"צ שישארו בהשקתן לעולם. רק אחר שהושקו רגע כשערה דיו. ואפי' יסיר אח"כ הסילון ותופסק ההשקה. כבר הוכשר'. וחילי דאם בהשקה שבין חסר למלא שהוא דאורייתא. אפ"ה ס"ד דמהני ההשקה אפי' הופסק אח"כ. לולא הטעם שהרי חסר לפניך. והו"ל מקוה שלימה שנחסרה (כרבינו ט"ז וש"ך ס"ק ק"ל). א"כ כ"ש הכא שהשאובין מ' סאה כבר הוכשרו ע"י השקה. והרי נתבטל מהמים שם פסול. ולפיכך אפי' הופסק ההשקה אח"כ. מהיכא נייתי להן השתא שם פסול שאובין בעולם:

ונ"ל דמהכא מוכח דלא כדעת חכמי מערב שהביא הרמב"ם דבריהם (פ"ד דמקואות ה"ט). דמקוה שהיא מ' סאה שהומשכו כולן כשירים. ואם כדבריהם ל"ל הכא המקוה שלמעלה שפותק לשם השאובין. הרי בלא זה יכול להמשיך המ' סאה שאובין כשישפכם למעלה ע"ג מדרון ההר עד שירדו למקוה התחתונה ודוחק לומר דמיירי שהקרקע שבכל מדרון ההר היא אבניית. וס"ל כי"א שהביא הרמ"א (ר"א סמ"ו). דהמשכה צריכה שתהי' ע"ג קרקע שראוי לבלוע. דמה יענו רבותינו ביום שידובר בם (פ"ד מ"ד). והרי סתם חצר הוא קרקע הראוי לבלוע. ואפ"ה בהרוב מהפסול פסול. אלא ודאי דוקא כשיש רוב כשירים מותר להשלים השיעור ע"י המשכת שאובין (כי"ד ר"א סמ"ד). והא דקאמר ר' יוחנן (תמורה י"ב ב') שאובה שהמשיכוה כולה כשירה. נ"ל דמלת כולה. ר"ל דוקא כשהשאובין עשוה להמקוה כולה. דהיינו שהשאובין השלימו השיעור לבסוף. שכבר היו רוב כשירים בבור. הא בירדו רוב הכשירים לבסוף לתוך מיעוט השאובין שקדמו בבור. אפי' הומשכו השאובין נפסל' המקוה (כרמ"א ר"א סמ"ד). מיהו ראייתי הנ"ל יש לדחות קצת. די"ל דלהכי נקט שהי' מקוה למעלה. לאשמעינן דאפ"ה גם המקוה העליונה כשירה. ולא אמרינן שמים האחרונים דחו את הראשונים. ונמצא שהעליונה כולה שאובין (כי"ד ר"א סכ"ב):

מטהרין את המקואות העליון וכו'. כך מ"מ:

מביא סלון של חרס או של אבר. מדברי הרא"ש ז"ל משמע דבסלון תלוש מיירי אבל הרשב"א ז"ל וגם בתשובות להרמב"ן ז"ל מפורש דכשהסלון מחובר לקרקע דוקא מיירי:

ומניח ידיו תחתיו. פי' הרמב"ם ז"ל אם הושם קצה הסלון במקוה התחתון הכשר וילחוץ המים בידיו עד שיגיע קצהו האחרון למקוה השני הנה מעת שיפגוש קצה הסלון במים אשר בו למים אשר במקוה העליון נתחברו המים במים ונשלם השיעור. ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל העליון מן התחתון כגון שני מקואות שעומדין בשפוע ההר מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו האחד בתחתון ובצד העליון יהיה תחתית הסלון בתוך המים ושפוע הסלון יהיה כשיעור זה שכשימלא למטה יגיע תחתיתו מצד העליון במים שבעליון וכשמתחילין המים לרדת מן העליון לתחתון יניח ידו בפי הסילון שלמטה עד שיתמלא הסילון גם למעלה וכשיסיר ידו נמצאו שני המקואות מחוברין במים ברוחב שפופרת הנוד רגע אחד וכשירדו המים למטה ישיארו משקים כשערה ודיו ע"כ:

כשערה. צריך להיות בכא"ף. וכתוב בספר הלבוש כמפרש עוד דברי ב"י בסי' ר"א סעיף מ"ט וז"ל ואע"ג דגבי ממשיך מים מן המעין לכלי קיי"ל דנפסלו המים בכלי ואפילו כשיוצאים מן הכלי עדיין פסולין הן ולא מהני להו חבורן למעין ל"ד לזה דשאני התם דהוו כלי שיש לו בית קבול ונפסלו משום שאובים וכיון שנפסלו משום שאובים אין שייך לומר שוב חוזרין להכשרן ליחשב אינם שאובין ע"י חבורן למקוה דמה ענין זה לזה היאך יעשו המים שאינם שאובים שבמקוה את השאובין לשאינם שאובין אבל הכא מיירי בכלי שאין לו בית קבול אלא שהוא כלי המקבל טומאה ואין בו אלא משום שיהא הוייתו ע"י טהרה וכיון שהן מחוברין למקוה אמרי' דנשארו טהורים ע"י השקה דטהרה דהשקה ילפי' לה בת"כ מקראי לענין טבילת משקים ה"נ מועלת ההשקה שישארו המים היוצאין בטהרתן ולא נימא שהיתה הוייתו ע"י טומאה נ"ל עכ"ל ז"ל: