משנה מקוואות פרק ו׳ משנה ג׳

כבר הודעתיך שמים שאובין לא יפסלו מקוה שיש בו מ' סאה ולכן אם היה השאוב מן הצד בעת בואם אל ג' המימות וגברו המים ונתערבו הב' מקואות אשר כל אחד מהם כ' סאה כשרין ושב מקוה ממ' סאה ונתערב עמו הכ' סאה מים שאובין ושב הכל מקוה טהור ולכן הטובלין טהורין והמקואות טהורין אמנם אם היה השאוב באמצע הנה ישוב תגבורת המים אשר נתערבו במקוה אשר בו כ' סאה עם מים שאובין אשר בצדו והפסיד הכל וכן המקוה אשר בצד האחר ולכן הטובלין כמו שהיו ר"ל טמאין:

בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה. והר"ב העתיק בזה כ' ובזה כ' כו' וכן הל' במשנה שבגמ' דפוס ישן:

המקואות טהורין. פי' הר"ב ואפי' השאוב שהרי שני הכשרים מתערבים יחד ואפי' נתחבר האמצעי לשאוב קודם שנתחבר לכשר לא הוי כג' לוגים מים שאובים שפוסלים את המקוה חסר. דהכא נתחבר לכשר קודם שבאו השאובים לתוכו [כלומר הג' לוגים]. ועוד דאפילו שאוב באמצע אין נפסל בכך. כדלקמן. הר"ש. [*ושנתבטלו ברוב נראה לפי שהשאוב עם שנים מתערב. ומסתמא נעשה התערובות עם שניהן בבת אחת ולשונו של הר"ב שכתב ומה שירדו ממנו לכל א' הנה לשונו של הר"ש נ"ל מתוקן יותר שכתב ומה שנתערב ממנו עם כל א']:

המקואות כמות שהיו. פי' הר"ב שהכשרים כשרים להקוות עליהם וכו' ואע"פ וכו' לא מיפסלי כו' נתבטל ברוב קודם שירדו למקוה. ומים שאובין המתבטלים חוץ למקוה אין פוסלין אותו כדתנן לעיל פ"ד [מ"ד] גבי מים שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקה. הר"ש:

שלשה מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה מים כשרים:

ונתערבו דע"י שטבלו צפו המים והשיקו זה לזה:

המקואות טהורין אפי' השאוב דהרי הושקו ב' הכשירות הסמוכות ונתהווה יחד מ' סאה. ונמצא שכשהושקו השאובין להן. הושקו למ' סאה והוכשרו גם הם. ולפיכך כשהושלמו השאובין הללו ע"י גשמים שירדו עליהן ונתהוו מ' סאה מותר לטבול גם בהן. ואי"ל דלמא נתערב השאוב להאמצעי קודם שנתחברו יחד הכשירים ונפסל האמצעי. וכשהושק אח"כ האמצעי להמקוה החסירה שמן הצד נפסלה גם היא. י"ל דאפי' הי' כן אפ"ה מדירדו השאובין להאמצעית דרך המשכה. והרי הכשרים שבהאמצעי הן הרוב נגד מעט השאובין שהומשכו לשם. והו"ל להשאובין שנתערבו בהאמצעי. רבוי והמשכה דכשר [כפ"ד מ"ד]. ולפענ"ד בלא זה לא קשה מידי. דהרי אינו אלא ספק אם נפלו השאובין למ' או לכ' סאה. והרי כל ספק מים שאובין כשר [כפ"ב מ"ג]. וכיון שלא נפסלו הכשרים. גם השאובין שהושקו להכשירים ממילא הוכשרו:

והטובלים טהורים דהרי מדהושקו טבלו כל א' במקוה מחזקת מ' סאה כשרים:

המקואות כמות שהיו דמדלא יכלו המים הכשרים להתערב כולן רק דרך השאובין שבאמצען. א"כ לא הושקו השאובין למ' סאה מכונסין. ונשארו בפסולן. ואפ"ה לא נפסלו הכשרות מהשאובין שנתערבו בהן. מדהי' להן רביי' והמשכה וכלעיל:

והטובלים כמות שהיו ר"ל שלכולן לא עלתה להן טבילה:

כך כתב רבא"ו זצוק"ל. אבל מה יענה רבינו. הרי לא נזכר במשנתינו שהי' בין השאובין להכשרים ג' טפחים שהוא שיעור המשכה (כי"ד ר"א סמ"ה). ולפע"ד פירושינו לא קשה מידי:

וכתב הש"ך (ר"א ס"ק ק"כ) בשם הריב"ש. דהא דהטובלין טהורין. מיירי דבשעה שטבל כל א'. המים שיצאו מכל מקוה לחבירתה. כבר חזרו למקומן. דאל"כ הרי הו"ל זוחלין. ואם המקואות מי גשמים לא עלתה להן טבילה. ולקטין חריך שקא אין דברים הללו מובנים. דאי בשחזרו המים למקומן. הרי חסר בשעת טבילה שיעור מ' סאה בכל מקוה. דהרי באין בכל א' רק כ' סאה מיירי. ואין לומר דהטופח ע"מ להטפיח שנשאר בין מקוה לחבירתה אחר שחזר הקלוח. הוא מצרפן. ליתא דכבר בארנו לעיל (פ"ה מ"ה סי' נ"ד) דטופח וכו' לא מהני רק לטהר שאובין. ולא לצרף ב' מקואות חסירות. ותו קשה הרי אפי' נתחברו המים שבאו מזה לזה בקלוח ממש לא היו נפסלין רק בשעה שמקלחין ובמקום שמקלחין. אבל אחר שנתחבר יחד. אף שמעמד המים ארוך מאוד. עכ"פ כיון שעומדין בלי שטף לא מקרי זוחלין. תדע דוכי ס"ד שכשהנוטפין מגשמים נתכנסו הרבה מהן בשיח ארוך או בבור שפיה רחב הרבה לא יחשב עי"ז כאשבורן. והרי בפירוש אמרינן לעיל דטובלין בחריצין ובנעיצין (כספ"ה). ול"מ הי' נ"ל דהא דנוטפין שהזחילן פסולין היינו רק בשעה שמזחילין והולכין בזרם למקום שלא היו שם בתחלה. כגון חרדלית ששוטף ויורד מההר לשפולי ההר שלא היו שם המים תחלה כסוף פרקן דלעיל. אבל אחר שנח ועומד במקומו מותר לטבול בו. ומסתבר שגם כשינשב הרוח ויתנענעו המים הנה והנה. גם זה לא מחשב זוחלין ומותר לטבול בהן באותה שעה. דאל"כ טבילה בנוטפין היכי משכחת לה. דהרי כשירד אדם לתוך המים ויטבול בהן ודאי ע"י תנועותיו יתנענעו המים ויחשבו זוחלין. והרי בפירוש אמרינן (ספ"ז) דמוליך ומביא המים שבמקוה. כדי להטביל בו המחט שמונחת על מעלות המקוה. ולא אמרינן שע"י תנועת המים הללו יחשב כמטביל בזוחלין. אלמא אף בשעה שזוחלין והולכין מותר לטבול בהן. והיינו מדכבר היו מים על מעלות המערה אלא שהיו רדודים ולא נתכסה בהן המחט. להכי אין תנועת המים שמצד לצד עושה אותן זוחלין. ואפשר עוד דהא דנוטפין אסורין בזוחלין. היינו בזוחלין מעצמן. והא דאמרינן לעיל (פ"ה מ"ה) נוטפין שעשאן זוחלין. היינו שעשה נקב בכותל המקוה. ועי"ז זוחלין מעצמן. אבל כשאדם בכח דוחה המים הנה והנה זה לא מחשב זוחלין. ויהי' איך שיהי'. עכ"פ אפי' בשעה שמזחיל והולך הזרם. רשאי לטבול במקום שנח. וכדתנינן בפירוש (ספ"ה) ושוין שגודר בכלים וכו'. וא"כ במשנתינו פשיטא שמותר לטבול בהמקוה אפי' בשעה שמשיקין המקואות זה לזה. דהרי אינו טובל במקום ההשקה. וגם שם דוקא בשעה שהושקו זה לזה אסור לטבול שם. אבל כיון דרגע אחר שהומשכו. המים עומדין בלי שטף זרם. הוטהרו כולן. ולמה הצריכו רבותינו שיחזרו המים למקומן וצ"ע:

בזה כ' סאה ובזה כ' סאה ובזה עשרים סאה מים שאובין. כצ"ל:

והטובלים כמו שהיו. טמאים: