משנה מקוואות פרק ה׳ משנה ג׳

נדל. הוא בעלי חיים רב רגלים דקים אם יהיה מעין מים ויפרדו ממנה גולות דקות ושפך מים שאובין בעיקר המעין עד שנתחזקו אלו הגולות וגדלה הגרתן הנה משפט אלה הגולות כמעין הואיל ומי מעין הולך בהן אמנם אם היה מי המעין שוקטין נחים ואחר שפך עליהם מים שאובין עד שגברו ויגרו מהם אפיקים הנה אלה אפיקים משותפין בדיניהם כמו המעיין בדבר וכמו המקוה כמו שביארנו בתחלת זאת המסכת וזאת היא מעלה ד' שבמקוה:

מעין שהוא משוך כנדל ריבה עליו והמשיכו. כתב הר"ב בפ"א שהרחיב הבריכות שהיו מושכות מים מן המעין. וזה לשון הר"ש ריבה עליו לא שריבה לו מים שאובים. דא"כ לא היה מטהר בזוחלין. כדתנן לעיל בסוף פ"ק. אלא ריבה עליו היינו שעשה בריכות לכל המקומות שהיה מוליך ונתמלא כל אחת מים. הרי הוא כמות שהיה. דבמקום שהיו מימיו זוחלים קודם שריבה עליהן והרחיבן וכו'. ופי' הראשון שכתב הר"ב הוא פי' הרמב"ם. ומפרש דסיפא היה עומד וכו' היא המעלה הרביעית [משש] שבמקוה דבפ"ק. ובב"י כתב בשם הרא"ש כמו שפירש הרמב"ם. [*שנתן טעם לדבר שכיון דבלאו הכי היו זוחלין באותן המקומות. אלא שעתה נתרבה זחילתן]. ודמסיים אסיפא דהיינו הא דתנן בפ"ק. למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין וכו':

כנדל. ל' הר"ב כשרץ זה שמרבה רגלים דקים. הרמב"ם:

מעין שהוא משוך כנדל נדל הוא שרץ שיש לו רגלים רבים דקין כל סביבו. אסטעל בל"א. כך מעין זה היו נמשכות מכל שפתותיו נחלים דקים סביבו. ונקט הכא נדל דהיינו שהי' נמשך קודם שריבה עליו שאובין. והיינו להיפך מסיפא שהי' מתחלה עומד וע"י ששפך לתוכו שאובין נמשך כנדל:

ריבה עליו והמשיכו שריבה מי המעין ע"י ששפך לתוכו שאובין. ועי"ז התפשטו רגלי הנדל טפי להלן:

הרי הוא המעין לאחר שהומשך להלן עם כל התפשטותיו סביב:

כמו שהיה ומטהר כולו גם בזוחלין. שהרי הוטהרו השאובין כשהושקו להמעין. וכ"ש בירדו מי גשמים לתוך המעין. ועי"ז הומשכו ענפיו להלן והתרחבו ג"כ כך דינן:

היה המעין:

עומד שלא הי' נמשך כנדל. ואילה"ק היאך אפשר שיהי' כן. והרי המעין משפיע והולך מים תמיד. ואיך לא יתפשטו בקצהו להלאה. ודוחק לומר דמיירי בבאר עמוק. דהרי קאמר והמשיכו. אין זה קושיא שיש הרב' אגמי' זעען בל"א. דאע"ג שיש להן מעיינו' רבות בקרקעיתו. ואעפ"כ לא יתפשט להלאה מגדותיו. דכמו דמעיילנא אית בהו בקרקעיתן. כן מפקנא אית להו שם וכמשחז"ל [בכורות נ"ה ב'] הנהו סולמי דפרת נינהו שממקום שבאו שם הן שבין ללכת:

לטהר באשבורן ולא בזוחלין מדהוזחל רק ע"י השאובין. ולהר"ן [נדרים מ"א א'] ה"ק משנתינו במקום שנתפשט מטהר בזוחלין ובכ"ש. ובמקום שעמד בתחלה גם השתא מטהר רק באשבורן ואין מטהר בכ"ש. ותני תנא ב' דינין במקוה ובמעין. ובכל חד מכלל חבריה משתמע:

להטביל בו כל שהוא אף שאין בו מ' סאה:

ואין להקשות הרי לעיל (פ"א מ"ז) אמרינן דבכה"ג שוה למקוה לטהר באשבורן. י"ל התם מיירי שמי המעין לא הי' נמשך כלל בתחלה. והיינו מימיו מועטין דקאמר התם. ר"ל עומדין. והיינו סיפא דהכא. אך קשה אדקאמר הכא דבריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמעין. והרי בנוטפין שרבו על הזוחלין אמרי' (שבת סה"ב) דמטהרין רק באשבורן. ויש מרבותינו תירצו דהא דקאמר התם דבשרבו הנוטפין על הזוחלין צריך אשבורן היינו בשירדו במקום שהתפשט זרם המעין. אז כולו דינו כנוטפין. והא דקאמר הכא דבריבה עליו והמשיכו דינו כמעין. היינו בשירדו הנוטפין במקום גומת המעין. ורצו רבותינו לכוון פי' זה בדברי הרמב"ם בפירושו כאן. ובחבורו (מקואות פ"ט הי"א). ולכאור' הי' נ"ל להוכיח כן ממשנתינו. מדקאמר ריבה עליו ולא קאמר ריבה עליהן משמע דמיירי דוקא בששפך השאובין על גוף המעין בעצמו. ששם הוא חשיבות המעין. ומבטלין לכל מים שבאו עליהן שם. אבל אם ריבה במקום רגלי הנדל. דהיינו במקום שהתפשטו זרמי המעין. אף דגם שאובין שהושקו למעין הוטהרו. עכ"פ כיון שרבו מים אחרים על הזוחלין נפסל כל מי המעין ואינן מטהרין רק באשבורן. אבל אחר הדיוק היטב אין כאן גם נצוץ ראיה. דאם נדייק כן. א"כ עכ"פ הול"ל והמשיכן. דהרי ודאי מהמשכת הענפים מיירי תנא אלא ודאי אין חילוק בין ששפך השאובין או שירדו הגשמים לתוך גומת המעין. ובין ששפכן במקום הענפים שבשפת הנחל. ואפ"ה נקט ריבה עליו והמשיכו הכל לשון יחיד. משום דרגלי הנדל דקים. ובטלו לגבי המעין וכולן נקראין על שמו. וכן לענין דינא. בין ששפך השאובין כאן או כאן עכ"פ כיון שגם מקודם כבר התפשטו והומשכו להלן רגלי הנדל. אע"ג שע"י ששפך לשם השאובין. התפשטו והתרחבו טפי. אפ"ה דין כולם כמעין. וכן רבינו כ"מ (מקואות פ"ט הי"א) מחי לה אמוחא לדברי האומרים שכוונת הרמב"ם לחלק בין בשירדו במקום עיקר המעין. או במקום התפשטות מי המעין. והקשה על זה. דמ"ש ממקוה מ' סאה ששפך לתוכה כל שאובין שבעולם. דכולן כשירים כהמקוה. אף שהתפשטו עי"ז טפי ממעיקרא. א"כ ה"נ נימא במעין. דכששפך בתוכו שאובין בכל מקום כולן כשירין כהמעין. ואני בעניי לא הבנתי דברי רבינו. דנהי דשאובין שמחוברין לכשירין. הוכשרו גם הם. היינו רק מטעם זריעה. והו"ל עי"ז כתלוש שנטעו דמחשב כמחובר. ה"נ נתבטל מהמים שם שאובין. והו"ל כאילו לא נשאבו מעולם. אבל מנ"ל לאסוקי להשאובין תרי דרגי דנימא דבהושקו שאובין למעין יהי' דינן כמי מעין ממש. והרי הנוטפין לא היו מי מעין מעולם. והרי ע"כ גם רבינו כ"מ צריך בעצמו לחלק כך כפי שהסביר הוא דברי הרמב"ם. וע"ש ודו"ק. אולם רבינו ב"י (בטור י"ד סי' ר"א ד' קע"ט ע"ג) כ' עוד בשם הר"ן לתרץ קושיא זו שממשנתינו אעובדא דשמואל בסוגיא דשבת הנ"ל. דהא דקאמר הכא הרי הוא כמו שהי'. היינו בלא התמשך זרם המעין טפי ממעיקרא ע"י ששפך השאובין לתוכו. אז דינו כמעין. והא דקאמר התם בשבת דברבו הנוטפין על הזוחלין צריך אשבורן. היינו במקום שנתרחב ונתמשך השתא ע"י הנוטפין. טפי ממעיקרא. והיינו נמי דקאמר לעיל (פ"א מ"ז) דשוה למעין ולמקוה. ר"ל יש בו מקום ששוה למעין. ויש בו מקום ששוה למקוה (ועמ"ש בס"ד פ"א סי' ל"ז). וגם בזה אני בער ולא אדע היאך אפשר לומר כן. והרי משנתינו בפירוש אמרה ריבה עליו והמשיכו. ואיך נקמוה דמיירי בשלא הומשך ע"י שריבהו. ותו לענין מה נקט תנא שהי' למעין זה רגלי נדל. וכי במעין שאין לו ענפים לא אפשר התפשטות או בלתי התפשטות. ותו בין לתירוץ קמא או בתרא שהבאנו. קשה כיון שנתערבו כל המים. ובהתערובות יש רוב שאובין. א"כ מה לי ששפך השאובין במקום מוצא המעין או במקום התפשטותו. ומה לי שטבל במקומו שבתחלה או במקום שהתרחב השתא טפי ממעיקרא. בין כך ובין כך ניזל בתר רובא. וטובל רק בנוטפין שצריך אשבורן. והגם שבתוספתא מחלק בין שטובל במקום זה או זה. אפשר דס"ל לתוספתא דאף בלח בלח אין בילה. אבל אנן הרי קיי"ל (ר"ה י"ג ב') דבלח בלח יש בילה. להכי סתם תנא באמת ולא חילק בכך. ולולא יראתי שירוצצו רבותינו הענקים את מוח ננס כמוני. הוה אמינא דהאי ריבה עליו והמשיכו דקאמר תנא. לא שהיו השאובין מרובין מהמעין. וכסוגיא דשבת הנ"ל. אלא ע"י שהרבה המים. הומשכו טפי להלאה. והיינו עדות דר' צדוק בפרקן (מ"ה). אחר כתבי כן. ששתי כמוצא שלל רב כאשר הראני ד' שגם רבינו מהרי"ק פי' כן משנתינו. אלא שרבינו ב"י (שם) דחה דבריו. וחס לאפטרוזא בר דנקא כמוני תולעת ולא איש. לפצות פה לענין דינא. מה שאינו מסכים עם דעת רבותינו נותני לחמנו ופת שחריתנו יום יום. ורק אני לפרש המשנה הקדושה עתה באתי. וכך דעת תלמיד תלמידם. אשר יסחבוהו צעירי הצאן. נוטה לומר דסתמא דמתני' משמע דאין שום חילוק בין בשפיכה ובין בטבילה בין מקום למקום. ומאן יהיב לן מעפרן של רבותינו הנ"ל ונמלא לעיינן:

שהוא מושך כנדל. כך מ"מ:

ריבה עליו והמשיכו וכו'. כך צ"ל:

הרי הוא כמות שהיה. שהרי אין כאן תוספת שנוי רק שמתחילה היו הנחלים דקים כרגלי הנדל ועתה הם נחלים זוחלים ברבוי ושפע אבל אם מתחלה לא היה המעין זוחל כלל והוא ע"י הבאת המים שאובים גרם לו להיות נמשך אינו מטהר במקום זחילתו וזו היא ששנינו בפ"ק במעלה רביעית מעין שמימיו מועטין וכו' והוא פי' הרמב"ם והרא"ש ז"ל והוא פירוש ראשון שהביא רעז"ל אבל פי' שני שהביא הוא ז"ל הוא פי' הר"ש ז"ל שסובר דלאו בריבה עליו מים שאובים מיירי מתני' דא"כ לא היה מטהר בזוחלין כדתנן בפ"ק ועי' בב"י יו"ד סי' ר"א דף רל"ט ע"ב שפירש שם פי' לפירוש הרמב"ם ז"ל דאמתני':

היה עומד וריבה עליו והמשיכו. כך צ"ל. ופי' ריבה עליו מים שאובין לדעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל שכתבתי וגם הר"ן ז"ל וז"ל הר"ן ז"ל בפ' במה אשה דף קכ"ח דה"פ מעי שהוא מושך מעט כנדל זהו שרץ קטן מרובה רגלים דקים ועכשיו המשיכו בשטף אבל אינו נמשך אלא במקום שהיה מהלך בו מתחלתו הרי הוא כמות שהוא וסיפא דקתני ואם היה עומד כלומר שלא היה נמשך כלל וריבה עליו והמשיכו שני דינים יש בו דבמקום שלא היה מהלך מתחלתו שוה למקוה שצריך אשבורן והה"נ שאין מטבילין בו בכל שהוא ובמקום שהיה עומד מתחלה שוה למעין להטביל בו בכל שהוא ומינה שהוא מטהר בזוחלין ע"כ וכך כתבתי בשמו ז"ל ג"כ לעיל ספ"ק: