משנה מקוואות פרק ב׳ משנה ו׳

מסנק ומסלק שוים הם בכוונה ואמר שמי שגרף הטיט מקרקעית המקוה ושמהו לצדדים ואחר נטפח מזה הטיט שלשה לוגין מים ושבו אל המקוה לא פסלוהו לפי שאינם מים שאובים כאשר לא הסיר הטיט ולא הזיזו מן המקוה ואם סלק הטיט והבדילו מן המקוה והוציא על פני המקוה והוא אמרו היה תלוש הנה המים אשר יטפחו ממנו מים שאובין וכל עוד שיגר מהם ג' לוגין לתוך המקוה פסלוהו כי הוא מעת שהגביה הטיט בידו והוציאו מן המקוה שבו המים אשר בו שאובין ואין הלכה כרבי שמעון:

המסנק כו'. פירש הר"ב כמו המסלק. מל' סונקין אותו בצדי המזבח. בפ"ב דתמיד הר"ש:

פסול. כתב הר"ב ודוקא כשאין במקוה ארבעים סאה כו' אבל אם היה בו ארבעים סאה אין כל מים שאובים שבעולם פוסלים אותו. אפי' לדסברי דכולו שאוב פסול מן התורה. אפ"ה סברא הוא דהא בהשקה נעשו זרועין ליטהר מטומאתן [כדתנן במ"ו דפרק בתרא] וה"ה להטביל בהן. הר"ש. ועיין מ"ש במ"ח פ"ו [ד"ה מביא]:

המסנק את הטיט לצדדין שהי' כאן מקוה ממים כשירים פחות ממ' סאה. והיה טיט מעורב בהמים. ובא א' וגירף הטיט מתוך המים. וצבר הטיט בצד המים. אבל לא תלש הטיט לגמרי מהארץ:

כשר דמדלא תלש הטיט לגמרי. רק גרפו לצדדין. לא נעשו מים הבלועים בו שאובין:

היה תולש שהגביה הטיט ועקרו לגמרי מהקרקע בידו או בכלי:

ומשכו ממנו שלשה לוגין ר"ל בשעה שעקר הטיט. נמשכו ממנו באויר ג' לוגין. ונפלו להמקוה החסירה. א"נ דמיירי שנמשכו ממנו הג' לוגין אחר שהניח הטיט בצד המקוה. אבל לא היה ריוח בין הטיט להמקוה שיעור ג' טפחים. דזהו שיעור המשכה להכשיר שאובין:

פסול וקמ"ל דאף שלא היו המים בכלי. רק מובלעים בהטיט. אפ"ה מחשבו שאובין. ונ"ל דלא מבעי בטיט עב דאע"ג דכשנפל הטיט להמקוה. והיו בלועי' בהטיט ג' לוגין שאובין לא פסלו המקוה. דלא גרע טיט מספוג [פ"ו מ"ד]. אפ"ה השתא שנמשכו ממנו המי' נעשו שאובין. אלא אפי' תלש טיט הנירוק דאפי' כשהוא שאובין משלים לשיעור מקוה. ואינו פוסלה. ה"מ בעודו טיט הנירוק. אבל כשנמשכו המים מהטיט. באותה שעה נעשו שאובין ופוסלין:

מפני שלא נתכוין לשאוב רק לסלק הטיט. וס"ל דכמו לענין הכשר. אם נתלש שלא לרצון לא מחשב תלוש [כמכשירין פ"ד מ"ז ורמב"ם פי"ב מאוכלין ה"ג] כ"כ לא מחשב תלוש לפסול המקוה. והלכה כת"ק: [אמר העבד ישראל הנה פה מקום אתי בהררי לבנון אשר בו תעיתי כשה עובד. פניתי לשמאל ואין מחזיק בידי. ואהי' כפרה רועה בין הכרמים אילך ואילך. אשר בין כל ענבי אשכולות גפנים הנטועים באצבע אלקי' מרבותינו נוטרי כרם ד"צ. לא מצאה נפשי העיפה די הפק רעבונה. דראו נא משניות החמורות ז' ח' ט'. והרבה יש לדקדק בהן. ורבותינו נ"ע נותני לחמנו טמנו לשדן מלפנינו. קצרו בדבריהם המזוקקים. וצמצמו רוח קדשם בין ב' בדי הארון. ולכן כאן הבעה"ב עומד בפנים והעני בחוץ ושואל מה טעם יש בזה או בזה. ואין אומר השב. ולכן דלו עיני ולבי למרום. כי משם רואה אבן ישראל. ומשם יבקיע לי אורה. ומעוז צור ישועתי יהי' נא למשען לי. דאפתח אנא פתחא לנפשאי העלובה. ויהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל חבובה. למעלה חנן ולמטה חן דבובה. ותהלת ד' ידבר פי ליוצר המאורות לרוחי עבובה]:

כך פירשתי ע"ד הרא"ש הכא. וכך פי' הרמב"ם (פ"ה ממקואות) דדוקא בעקר הטיט לגמרי מהקרקע. מחשבו מים שבתוכו תלושין. ודלא כמשמע לכאור' מהר"ש והר"ב דסגי כשתלשו מהמים אף שלא נתלש מהקרקע. וליתא דוכי גרע ממים עצמן. שכשזלפן וגררם בידו ע"ג קרקע ממקום למקום. דלא מחשבו שאובין עי"ז (כתוספתא ועי' ש"ך י"ד ר"א סק"נ):

המסנק. כמו המסלק דאותיות דטלנ"ת מתחלפות שהן אותיות הלשון ודכוותה תנן ר"פ שני דתמיד סונקים אותו לצדדי המזבח פי' מסלקים. ועיין במה שכתבתי שם. ובערוך פי' המסנק הממלא. ועיין על משנה זו בבית יוסף יו"ד סי' ר"א דף ר"מ ע"א:

בפי' ר"ע ז"ל. היה צריך להיות שאם תלשו מן המים ושמו על שפת המקוה נחשב כשאוב ואם משכו וכו':

ור' שמעון מכשיר מפני שלא נתכוון לשאוב. גרסי':