משנה מקוואות פרק ב׳ משנה ג׳

כבר קדם בד' מטהרות שמכלל הספקות שטהרו חכמים ספק מים שאובין ועוד יתבאר לך בזאת המסכת שמקוה שיש בו מ' סאה לא יפסלוהו מים שאובין אם נפלו בו ואפי' נפלו בו אלף סאה מים שאובין ואמנם יפסלו מים שאובין למקוה שאין בו מ' סאה ואחר השלים המ' סאה במים שאובין ושמור זה העיקר. ואמרו שיש לו במה יתלה כי אנחנו נאמר אולי אלו המים שאובין למקוה שיש לו מ' סאה נפלו אשר לא יפסלוהו כמו שהקדמנו:

אפילו נפלו. שראינו שנפלו בו כו' ל' הר"ב שם בפי' מ"ז:

ספק יש בהם מ' סאה. כתב הר"ב דשוב אין השאובים פוסלים אותו. עיין מ"ש במ"ו [ד"ה פסול]:

שיש לו במה יתלה. כ' הר"ב דשאובין דרבנן והא דתניא בת"כ אך מעין כו'. אסמכתא בעלמא היא. כלומר דמדאורייתא אפילו כולו שאוב כשר. ואם תאמר ואי כולו שאוב דאוריי' כשר. אמאי פסלו חכמים שאיבה כלל. [אי אמרת בשלמא דכולו שאוב מדאוריי'. גזרו רבנן ג' לוגין שאובין דפסלו אטו כולו שאוב. הרא"ש] וי"ל דגזור אטו בכלי. ובכלי עצמו לא שרי לטבול. דבעינן מקוה דומיא דמעין שהוא בקרקע. והא דדייקינן [בזבחים דף כה] מדכתיב מקוה מים יהיה טהור. הוייתן ע"י טהרה תהא. כמ"ש הר"ב לקמן במ"ה פ"ה ומ"ד פ"ו דפרה. משכחת לה ע"י כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה. דפסלי מקוה [*מדרבנן] [כדתנן לקמן רפ"ד] כ"כ הר"ש. ובהכי אזלא לה תמיהת הרא"ש שמנעוריו ע"ז הפסק כמ"ש בתשובותיו כלל ל"א סי' ז'. ודעת הרמב"ם ג"כ דמדאורייתא אפי' כולו שאוב כשר. וכמ"ש בחבורו ר"פ ד' מה"מ. ועיין מ"ש לקמן מ"ה:

ספק מים שאובין שטהרו חכמי' [כלעיל פ"ד דטהרות מ"ז]:

ספק נפלו ספק לא נפלו ג' לוגין מים שאובין למקוה החסירה ממ' סאה:

אפילו נפלו ר"ל או אפילו ודאי נפלו לשם. אבל ספק וכו':

ספק יש בהם בהמי מקוה הכשרים שנפלו לתוכן הג' לוגין:

ארבעים סאה דביש בהמים כשירים שבמקוה מ' סאה. לא נפסלו אפילו נפלו לתוכן כל מים שאובין שבעולם [יו"ד ר"א סט"ו]:

שני מקואות או ב' מקואות וכו':

מפני שיש לו במה יתלה משום דג' לוגין שנפלו למקוה שיפסלוה הוא רק מד"ס. לפיכך היכא דאיכא למתלי שלא יפסיל אף א' מהן. אמרי' שאני אומר [כפסחים דף י' ע"א]. ומה"ט במסופק אם היו ג' לוגין ואפילו ודאי נפלו ה"ל כספק נפלו ג' לוגין. ותלינן לקולא:

ספיקו טמא שאין לו במה יתלה דאע"ג דבכל א' לבדה יש ספק נפילה. עכ"פ כיון דודאי נפל לא' מהן. וחד מנייהו ודאי פסול. הי מנייהו מפקת [יו"ד ר"א סס"ח]. ונ"ל דעכ"פ בבאו לשאל זא"ז שניהם כשרים. וכב' שבילין [טהרות פ"ה מ"ה ועי' יו"ד סימן קי"א ש"ך סקי"ט]. ומיירי שב' מקואות החסירות אין ידוע כמה חסר מזה וכמה מזה למ' סאה. וכ"כ ברישא שהי' א' מהן שלימה וא' חסירה אינו ידוע כמה חסר מזו ממ' סאה. וכמה יתירה זו ממ' סאה. דאל"כ הרי ע"י שימדדן ידע לאין נפלו. ואע"ג דהשתא עדיין שתיהן פסולין מדאין בזו ובזו כשיעור עכ"פ נ"מ בהושלמו שניהן אח"כ במי גשמים וכדומה שכשרים. ואפ"ה אותה שנפלו לתוכה הג' לוגין ונפסלה. נשארת בפסולה. עד שתושק למקוה שלימה או למעין [כיו"ד ר"א סכ"ה]:

מיהו נ"ל דבהושקה א' מהן למקוה כשירה. גם שניה הוכשרה. דהרי יש לתלות שלאותה שהושקה נפלו. ואפשר דבהושלמה א' מהן במים כשירים שלא בהשקה. ג"כ היא כשירה. דכיון שיש לזו מעלה טפי מחברתה. תלינן שלחברתה נפל. ואם הושלמה אח"כ גם השניה. או חוזרת הראשונה לפסולה. הא למה זה דומה. לג' נשים ששכבו במטה אחת. ונמצא דם במטה. דבבדקה אחת מהן ומצאה את עצמה טהורה. היא טהורה וחברותיה טמאות. וכשחזרו ובדקו את עצמן כולן ומצאו טהורות כולן טמאות (כנדה פ"ט מ"ה). ועוד נ"ל דהא דקאמר הכא פסולות. היינו לכתחלה. אבל בטבל בא' מהן ועשה טהרות. טהורות. דהרי יש לו במה לתלות שלאותה שלא טבל בה נפלו. הא בלא עשה טהרות. הרי יש לו חזקת טומאה. ומקואות שכיחי. וכ"ש בטבלו שנים. זה בזו והאחר באחרת. אפי' עשו שניהן טהרות. כולן תלויות. ולא מחלקינן הכא בין שנשאלו כאחת או בזה אחר זה. כבב' ככרות (טהרות פ"ה מ"ו). דהכא שאני שיש לכל א' חזקת טומאה:

ואפילו נפלו. לא מיבעיא ספק אם נפלו שם כלל אלא אפי' אם נפלו בודאי. וכתוב בכל בו סי' פ"ו והר"ף ז"ל כתב ואפי' נפלו ספק אם יש בו מ' סאה עכשיו בשעת נפילה שלשה לוגין מים שאובין ולעולם נמדד מתחלתו והיה בו מ' סאה ע"כ:

בסוף פי' ר"ע ז"ל אף מקוה בידי שמים. אמר המלקט כלומר פרט למים שאובין. ועיין בפי' הר"ש ז"ל שהאריך בויכוח אי שאובה כולה דאורייתא או דרבנן דמן התוספתא וגם מפ"ק דפסחים משמע דאפי' כולו שאוב דרבנן ע"ש. וגם בהר"ן ז"ל שעל הלכות נדה להרי"ף ז"ל דבפ' שני דשבועות דף ש"ו ודעת רבינו שמשון ז"ל דאם נשאב בדבר המקבל טומאה כגון ההיא דבפ' ששי דמסכת פרה נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשרים זה הכלל דבר המקבל טומאה פסולים ודבר שאינו מקבל טומאה כשרים וילפי' לה ממקוה מים יהיה טהור דמשמע כל מה שאתה מהווה בין למקוה בין לקדוש ע"י טהרה תהא ולא ע"י דבר המקבל טומאה אלמא דלכל הפחות כולו שאוב בדבר המקבל טומאה דאורייתא אבל שאובה ע"י כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דפסילה כדמוכח בפ"ק דשבת משמע שאפילו כולו שאוב אינו מדאורייתא אלא מדרבנן דהא הווייתם ע"י טהרה הוו דאין מקבלין טומאה ועוד הביא ראיה מן התוספתא וכו' ע"ש ולדעתו ז"ל הא דתנן דטהרו חכמים ספק מים שאובים היינו מרובו ואילך דכיון דתנן בין הכא בין התם בפ"ד דטהרות למקוה משמע שכבר יש בו מים ודעת הראב"ד ז"ל דשאובה ע"י כלים מאליהן כגון צנור שחקקו ולבסוף קבעו דבפ' המוכר את הבית שאין בהן תפיסת ידי אדם אלא מאליהן באו ולא נשאבו אינה אלא מדרבנן אבל מילא בכתף פסול מדאורייתא. אבל דעת רוב הפוסקים ז"ל אפי' שאובה כולה אינה אלא מדרבנן וראייתם מדתנן דטהרו חכמים ספק מים שאובים ואי הוי מדאורייתא ספיקו לחומרא ועוד הביאו ראיה מדתנן בתוספתא דמקואות פ' שני מקוה שהניחו ריקם ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובים למקוה ומדקתני ריקן ומצאו מלא ולא קתני חסר ומצאו שלם משמע דריקן היה לגמרי מתחלה ואפ"ה ספיקו טהור אלמא אפי' כולו שאוב הוא מדרבנן דאי מדאורייתא הו"ל ספיקו דאורייתא ולחומרא ועוד הביאו ראיה ממשקה בית המטבחיים דבפ"ק דפסחים די"ז כמו שכתבתי בפ' בתרא דעדויות סי' ד' וכי תימא ואי ליכא פיסול שאובים מדאורייתא למה גזרו בה חכמים וי"ל דגזרו אטו טובל בכלי שהוא פסול מדאורייתא דטבילה בקרקע בעינן דומיא דמעין ובור וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל ברפ"ד דה"מ ודעת רבותיו הרב הלוי אבן מאגאש ז"ל והרי"ף ז"ל וכן דעת הגאונים ובסמוך אכתוב דעת ר"ת ז"ל. אכן הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל ל"א סימן ז' הקשה וא"ת אי כולו שאוב מדאורייתא כשר אמאי פסלו חכמים שאובה כלל אי אמרת בשלמא דכולו שאוב מדאורייתא גזרו רבנן ג' לוגין שאובין דפסלי אטו כולו שאוב ע"כ וכבר תירץ ה"ר שמשון ז"ל כדכתיבנא: