משנה מנחות פרק ז׳ משנה ו׳

מנין להאומר הרי עלי תודה לא יביא אלא מן החולין כו': ענין הפסח שאינו בא אלא מן החולין למדו אותו מפסח מצרים שהיה חולין בלי ספק שלא היה באותו הזמן הקדש לפי שלא קדמה לו התורה ואמרו ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהו כל עבודות של חדש זה כזה מה פסח האמור במצרים אינו בא אלא מן החולין אף פסח האמור לדורות אינו בא אלא מן החולין וכבר ידעת שהאומר הרי עלי חייב באותו דבר מצד נדר וחייב באחריותו: ומה שאמר והנסכים בכל מקום ואפי' באותן המצות שזכרנו שהתרנו לו במקצתן שיביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכים של אותה תודה מן המעשר לפי שהנסכים משמעות הפסוקים נוטה בהן שיהיו מאשר תשיג יד בעל הקרבן ובכך נבדל [בדפוס נאפולי: וכן בדל] שנא' והקריב המקריב קרבנו לה':

אלא להקיש כל הבא מן הבקר ומן הצאן לפסח. תימה תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן. ולמאן דיליף בגמ' מחטאת ניחא. תוס'. דבגמ' דף פ"ג יליף לה ר"ע מדכתיב (ויקרא ז׳:ל״ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים ומצריך לכולהו ודריש לחטאת מה חטאת אינה באה אלא מן החולין דאמר קרא (שם ט"ז) והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו. לו משלו ולא משל מעשר. אף כל אינה באה אלא מן החולין. ויראה לי דלחמי תודה הוו בכלל ולזבח השלמים. דתודה נמי שלמים הם כדכתיב (שם ז) וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו וגו' אבל בכלל למנחה ליתנהו לחמי תודה כמ"ש לעיל רפ"ה:

מה הפסח שהוא בא בחובה כו'. פי' הר"ב דפסח מצרים. אינו בא אלא מן החולין כו' אף פסח דורות כו' ופסח מצרים ופסח דורות בכללא נינהו דשם פסח אחד הוא. ולא הוה דבר הלמד בהיקש דקי"ל דאינו חוזר ומלמד בהיקש. כמ"ש במשנה ה' פרק ה' דזבחים דהכא דיליף תודה מפסח דורות כמאן דיליף מפסח מצרים. דשם פסח אחד הוא. גמ':

לפיכך האומר הרי עלי תודה כו'. משנה שאינה צריכה היא. דהא תנינן לה לעיל אי לא משום סיפא דצריכה דקתני נסכים בכ"מ. רש"י:

והנסכים בכל מקום כו'. פי' הר"ב דכליל הם. ודרשו בספרי ומייתי להו בתוס' דממעטינן לה. מדכתיב (דברים י״ד:כ״ג) ואכלת מעשר דגנך ושמחת אכילה שיש בה שמחה:

מה הפסח שהוא בא בחובה אינו בא אלא מן החולין דפסח מצרים וודאי הקריבוהו מחולין. מדלא היה להן עדיין מעשר שני שאינו נוהג רק בא"י:

הואיל והם באים חובה מדקאמר הרי עלי. אף דבלא נדרו לא היה חייב:

לא יבואו אלא מן החולין וכ"ש בנתחייב עולה וחטאת. דעולה כולה כליל. והרי במעשר שני כתיב ואכלת ושמחת. וחטאת נמי בהדיא כתיב ביה את פר החטאת אשר לו. משלו. ובאשם נמי כתיב אשר לו. משלו [כתוס' פ"ג א' ד"ה מה אשם]:

והנסכים בכל מקום לא יבואו אלא מן החולין להכי נקט בכל מקום. דבתודה ושלמים. אם אמר הרי עלי להביאן ממעשר. רשאי. משא"כ בנסכים. אפילו אמר כך. יביאן מחולין. וטעמא משום דאינן בני אכילה כלל. וה"ה עולה מה"ט:

להקיש דבר הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח. תימא תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן ולמאן דיליף בגמרא מחטאת ניחא תוס' ז"ל ונראה לע"ד משום דבקרא דזאת התורה דכתיב ביה חטאת להקיש כמו שנכתוב בסמוך כתוב שם מנחה וזבח השלמים וגם דעופות ומנחות איקרו חטאת:

מה הפסח שהוא בא חובה אינו בא אלא מן החולין כצ"ל. ומתני' ר' אליעזר היא דיליף לה מהאי קרא וכדפי' רעז"ל מהקישא דועבדת את העבודה הזאת וכו' אבל ר' עקיבא יליף לה מקרא דזאת התורה לעולה למנחה ולחטאת והקשא דלחטאת דכתיב בהאי קרא דריש ליה ר' עקיבא הכי מה חטאת אינה באה אלא מן החולין כדכתיב גבי פרו של אהרן והקריב את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל צבור אף כל בין פסח בין תודה אינו בא אלא מן החולין ור' אליעזר האי הקשא איצטריך ליה לאשמועינן דמה חטאת מקדשא בבלוע פי' אם בלע בשר שלמים מבשר חטאת צריך לאכלו ליום ולילה כדין חטאת ואם פסולה היא נפסל גם הוא ונפקא לן מקרא דכתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה אם פסולה יפסל ואם כשרה יאכל כחומר שבה אף כל הקרבנות מקדשין בבלוע ור' עקיבא תרתי שמעת מינה. וקרא דוזבחת פסח וגו' מיבעי ליה לר"ע לאשמועינן דמותר פסח קרב שלמים והכי דריש ליה מותר הפסח דהיינו כגון אם הפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון יהא שלמים דהיינו דבר הבא מן הצאן ומן הבקר ור' אליעזר יליף להא מקרא אחרינא כדאיתא בגמרא:

לפיכך האומר הרי עלי תודה וכו' כצ"ל. ופי' המפרש ז"ל משנה שאינה צריכה היא דהא תנינן לה לעיל אי לאו משום סיפא דצריכה דקתני נסכים מכל מקום ואפילו היכא דאמר הרי עלי זבח ולא אמר ונסכים א"נ דאמר זבח ונסכים ואפילו לא אמר עלי אלא אמר הרי זו לא יביא אלא מן החולין ע"כ:

והנסכים מכל מקום. כך צ"ל:

לא יביאו אלא מן החולין. דכל דבר דכולו למזבח אינו בא מן המעשר כדתניא בספרי וכו' תוס' ז"ל: בפי' רעז"ל דכי שרא רחמנא לאתויי שלמים ממעשר ה"מ וכו' ע"כ. אמר המלקט פי' כדגמרינן שם שם הני מילי וכו' אבל נסכים דתודה ושלמים דכליל הם וכו':