משנה מנחות פרק ה׳ משנה א׳

כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה כו': דבר תורה במנחות שקרבים על גבי המזבח שיהיו מצה שנא' כל המנחה אשר תקריבו לה' ונאמר קרבן ראשית תקריבו אותם לה' רומז אל שתי הלחם שנא' עליהן סולת תהיינה חמץ תאפינה ואלו הבכורים ג"כ שמביאים מן התמרים והוא הדבש האמור בתורה באמרו ארץ חטה ושעורה וגו' ר"ל דבש תמרים כמו שבאר' במסכת בכורים וכן נאמר בלחם תודה על חלות לחם חמץ יקריב והוא אחד מהארבעה מינים כמו שזכרנו ועוד יתבאר זה: ומה שאמר חסירה או יתירה מפני שלפעמים יהא השאור קשה ומחזיק מן המדה מקום קטן ופעמים יהא נפוח ורך ומחזיק מקום גדול אע"פ שהשיעור שיש בו מקמח הוא אחד בשוה ואין הלכה כרבי יהודה:

כל המנחות באות מצה. עיין במשנה דלקמן:

חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. שתי הלחם ניחא דכייל בהדי שאר מנחות דאקרו מנחה. כדקאמר בפ' התכלת [שנאמר (במדבר כ״ח:כ״ו) בהקריבכם מנחה חדשה לה'] אבל לחמי תודה לא אשכחן [ובהדיא אמרינן התם [מ"ו ע"ב] לחמי תודה לא אקרו מנחה] ומ"מ ניחא לאשמעי' דינא. תוס'. [*ועמ"ש במ"ג]:

בודה. בדל"ת גרסי' בערוך ופי' ל' הוצאה כמו החדש אשר בדא מלבו (מלכים א י״ב:ל״ג) כי מלבך אתה בודאם (נחמיה ו׳:ח׳) תו':

כל המנחות אף לחם הפנים וב' הלחם נקראים מנחות:

ושתי הלחם של עצרת:

רבי מאיר אומר שאור בודה להן מתוכן ומחמצן ר"ל מוציא ולוקח מעט קמח מתוך העשר עשרונות שנצרכים לי' חלות (מצה) [חמץ] שבתודה [כרפ"ז]. או מתוך ב' העשרונות שנצרכות לב' הלחם שבעצרת. ולש אותו קמח. שיהיה שאור. וממנו יחמץ העיסה שיעשה מהקמח הנשאר מהעשרונים הנ"ל. אבל לא יביא שאור ממקום אחר להחמיץ העשרונות הנ"ל. דא"כ תהיה מנחה יתירה [ולשון בודה הוא לשון הוצאה כמו אשר בדא מלבו [תוס'] ול"מ נ"ל שהוא מלשון בד בבד יהיה. ור"ל ייחדו להשאור מהעשרונות הנ"ל לחמצו לבד]:

רבי יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר שמתוך שנתחמץ השאור מחדש לא יחמץ העיסה של העשרונות יפה:

אלא מביא את השאור מתוך ביתו. שנתחמץ מימים רבים:

וממלא את המדה עם הסולת. כדי למדוד העשרונות הנ"ל:

אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה שאם היה השאור גיבול עב עם מעט מים. נדחק הקמח יחד ביותר. ויהיה הכל יתר מעשרון. ואם היה גיבולו רך. הרי המים שרבו בו מחסרין מדת הקמח. ור"י לא חש להך קושיא. דאפשר שימדוד הקמח שעושה ממנו השאור. וכאותו שיעור יחסיר אח"כ מהעשרונות. ונמצא שכשיתן אחר כך השאור להעיסה שיעשה מהעשרונות לא יעדיף ולא יחסיר מדתן. מיהו רבנן גזרו דלמא ישכח לחזור וליטול מהעשרונות כשיעור שיעשה ממנו השאור:

ולכאורה ק' ל"ל בודה לר"מ. ילוש עשרון שלם ויניחנו כך עד שיתחמץ כקרני חגבים. או עד שיתערבו סדקין זב"ז. דהיינו לר"מ ולר"י כל חד כדאית ליה [בפסחים דמ"ח ב']. ואת"ל כשהיה עיסה גדולה. לא יתחמץ יפה. ליתא. דאדרבה הרי בפסחים [דל"ז א' ובא"ח תנ"ו] חזינן דכל שהעיסה יותר גדולה מתחמץ מהר טפי. ונ"ל דאע"ג דזה פשוט שכשילוש כל העישרון ויניחנו כך. אפשר שיתחמץ ביומו עד שיהיה חייב על חימוצו כרת. עכ"פ גם לר"מ למצוה צריך חימוץ יפה. ואי אפשר לשום עיסה שיתחמץ יפה ביומו. עד שיניחנו איזה ימים משנילוש. וא"כ בשלמא כשיהיה בודה שאור מתוך העישרון. אפשר שילוש אותו מעט השאור איזה ימים קודם ההקרבה. וביום ההקרבה יחמיץ עם שאור הזה העיסה שילוש אז מהקמח הנשאר מהעשרון. דאע"ג דכבר מדד הקמח בעשרון איזה ימים קודם ההקרבה. לא נפסל הקמח בלינה. דהרי מדת היבש לא נתקדש [כפ"ט מ"ה]. אבל אם ילוש כל העשרון איזה ימים קודם ההקרבה. הרי כל המנחות לישתן ועריכתן בפנים בכלי שרת [כמנחות צ"ו א' ורש"י שם ד"ה מעשה]. והרי משנתקדש בכלי א"א שילינו. שהרי יפסול בלינה. לכן קאמר דבודה שאור עדיף. ולר"י גם זה אינו מהמובחר. דמדמסתמא לא בדה השאור הזה ממדת העשרון רק מתמול שלשום. ולא מימים רבים. מדחושש שביני ביני יבא לידי תקלה בהנשאר מהעשרון שכבר הקדישו. אף שלא נתקדש עדיין בכלי. לכן עדיף טפי שיביא ביום ההקרבה שאור מביתו שנתחמץ יפה מימים רבים. ועל זה מקשה בש"ס [דנ"ג ב'] לר"י. דאפ"ה הו"ל לעשות כר"מ ואי משום שלא יתחמץ יפה. יניחנו להשאור שבדה תוך שאור ישן או במקום מחומם מאד כדי שיתחמץ יפה. ועי' רש"י ותוס' שם:

כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. בתשובות הרשב"א ז"ל סי' של"ג:

אמרו לו אף היא וכו'. בירושלמי דפ' שני דתרומות דף מ"א מייתי לה:

חסרה או יתירה. מכאן פי' הרב רבינו חיים דכשמודדין בפסח לצורך חלה צריך להניח הקמח בנחת ואין להכביד על הסלת דא"כ נמצאת יתירה כמו לענין מנחות ועוד אמרינן לקמן גודשא תילתא הוו ע"כ תוס' ז"ל. ובגמ' ילפי' דכל המנחות באות מצה דבמנחת מאפה ומנחת מחבת בהדיא כתיב בהו מצה ודלא כתיב בהו אתו מהאי קרא דכייל לכל המנחות דכתיב בצו את אהרן זאת תורת המנחה וכתיב בתריה מצות יאכל והיינו למצוה ולעכובא כדתניא מצה יכול מצוה ת"ל תהיה הכתוב קבעה חובה. ובגמ' פריך אף היא היתה חסרה או יתירה ולישקול פורתא מינה וליחמציה מאבראי ולייתייה ולילשייה ונהדריה בהדיה פי' לר"מ אמאי בודה מתוכו דאינו מן המובחר ולר' יהודה אמאי מביאו שאור מביתו דאיכא למימר חסרה או יתירה נישקול פורתא מינה לאחר שמדד עשרון סלת ונחמציה מאבראי במקום חמימות או יטמיננו בעיסה מחומצת עד שיתחמץ יפה וניהדר ונלשייה במקומו עם השאר ומשני גזירה דילמא אתי לאתויי מעלמא אי שרית ליה לחמצו מבחוץ ולהחזירו כאן הרואה שהוא מביאו מן החוץ ולשו כאן ואינו מודד עכשיו העשרון סבור שהוא מוסיף על העשרון ואתי לאתויי שאור מעלמא לבד העשרון הלכך לר"מ בודה מתוכו עדיף ולר' יהודה מביאו מביתו קודם מדידה עדיף. עוד פריך בגמרא לר"מ סוף סוף כי קא כייל עשרון קא כייל ומאי איכפת לן למימר אלו הוה קמח הוה חסר או יתר הא בשעת מדה לאו קמח הוא ומשני רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לכמות שהן מתחלה כשהיה קמח משערינן ליה לר"מ. ולר' יהודה כמות שהן עכשיו משערינן. וכתבו תוס' ז"ל דטעמא דר"מ משום דעשרון סלת אמר רחמנא ולא עשרון עיסה ור' יהודה סבר דעשרון סלת קרינן בהן כלומר ולא הויא פלוגתייהו בסברא כי ההיא דבשר עגל שנתפח וכו' שכתבתי בפ' שני דמסכת עוקצין בסי' ח'. ועיין בספר קרבן אהרן פרק י"ג דפרשת אמור. וביד פ"ט דהלכות מעשה הקרבנות סי' י"ח ובפי"ב סי' י"ד ובפ"ח דהלכות תמידין ומוספין סי' ט':