משנה מנחות פרק ד׳ משנה ג׳

הפר והאילים והכבשים והשעיר אינן מעכבין כו': הפר הזה והשני האילים והז' כבשים הם החלק השני שמקריבין בגלל הלחם ביום עצרת וכולן הן עולות ושעיר חטאת: ומה שאמר אח"כ הלחם והכבשים ר"ל שני כבשים שלמים שמביאין עמהן שתי הלחם בשעת התנופה כמו שיתבאר במסכת הזאת: ומה שאמר והכבשים אינן מעכבים את הלחם ר"ל שאם לא יהיו שם שני כבשים מביאין שתי הלחם ודינם שיאכלו אותן כאילו הביאום עם הכבשים: ומה שאמר בן ננס יקריבו כבשים בלא לחם לפי שלא היה במדבר לחם זולתי המן. וחולק ר"ש על זה ואומר שלא הקריבו במדבר לא לחם ולא כבשים ולא שאר קרבנות הבאים בגלל הלחם ועל זה נאמר בת"כ ר"ל ספר ויקרא וכל מה שזכר בויקרא לא הקריבו אותו במדבר וזה קבלה בידינו שלא הקריבו במדבר אלא הקרבנות הנזכרים בחומש הפקודים ובכל המוספים והלכה כר' (עקיבא) [שמעון]:

הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין את הלחם דברי ר"ע אר"ש בן ננס לא כי כו'. מפרשים בגמרא דכתיב בלחם וב' כבשים והניף הכהן וגו' קודש יהיו לה' לכהן ולא ידעינן אהייא קאי הויה דמשמע עיכובא או אלחם או אכבשים ר"ע סבר לכהן איזהו דבר שכולו לכהן הוי אומר זה לחם ובן ננס מי כתיב קדש יהיו לכהן קדש יהיו לה' לכהן כתיב איזהו דבר שמקצתו לה' ומקצתו לכהן הוי אומר אלו כבשים ור"ע מי כתיב קודש יהיו לה' ולכהן לה' לכהן כתיב כדרב הונא דא"ר הונא קנאו השם ונתנו לכהן:

הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין כו'. ואפ"ה כי אתיין כהדדי הכבשים עיקר והלחם טפל משום דכבשים מתירין את הלחם כשבאים ביחד ולא פליג ר"ע אסתמא דמתניתין ג' פ"ב והכריחני לזה שראיתי להרמב"ם דפסק בפ"ח מהלכות תמידין כר"ע דהכא ובפי"ז מהלכות פסולי המוקדשין פסק הא דלעיל נמי. ואע"ג דהר"ב לא פסק כר"ע אפ"ה הואיל ולרמב"ם מוכרחים לומר דל"פ אף אנו נאמר דלהר"ב נמי ל"פ דלמעט במחלוקת עדיפא ועיין לקמן בסמוך:

והכבשים אין מעכבין את הלחם. כתב הר"ב שאם הביאו שתי הלחם כו' קדושים עיין במשנה ב' פ"ו מאי עבדינן בהו:

אמר ר' שמעון הלכה כדברי בן ננס וכו'. וכ' הר"ב שהלכה כר"ש וכ"כ הכ"מ בפ"ח מה"ת בשם הראב"ד דלא כהרמב"ם שפוסק כר"ע כמ"ש לעיל בסמוך וכ"כ הכ"מ משום דר"ש ור"ש בן ננס רבים נינהו ועוד דיהבי טעמא למלתייהו ע"כ ונדחק למצוא טעם לפסק הרמב"ם. ולי ראיה גדולה להרמב"ם מסתמא דמתניתין ב' פ"ו. בזה יפה כח הכהנים כו' דלאתויי לחם הבאים בפני עצמן כמ"ש שם הר"ב והיינו כר"ע. והוי מחלוקת ואח"כ סתם ותיובתא להראב"ד והר"ב שפסקו כר"ש:

וכל האמור בת"כ לא קרב במדבר. וזה קבלה בידו. הרמב"ם:

הפר והאילים והכבשים והשעיר הבאין עם הלחם בעצרת. וכולן עולות חוץ מהשעיר שהוא חטאת:

ולא הלחם מעכבן שיוכלו להביא זה בלא זה:

הלחם מעכב את הכבשים הן שני כבשים שהן שלמי צבור שמניפן עם ב' הלחם:

והכבשים אינן מעכבין את הלחם שכשלא נמצאו כבשים יביאו לחם לבד משא"כ איפכא:

והלחם אינו מעכב את הכבשים שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבי כבשים בלא לחם דאין ב' לחם באים רק מהארץ [כלקמן רפ"ח]:

אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם אמר רבי שמעון הלכה כדברי בן ננס דכבשים מעכבין לחם:

אבל אין הטעם כדבריו דטעמו משום דבמדבר קרבו ב' כבשי שלמים של עצרת בלי לחם. אף שכתובים הכבשים בספר ויקרא. אבל אני אומר. שכל וכו':

שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר וכל האמור בתורת כהנים ספר ויקרא:

לא קרב במדבר דהרי הנך ב' כבשי עצרת כתובים בויקרא בפרשת אמור [פכ"ג פ"כ]. ובתחלת אותה פרשה [פ"י] כתיב ביאת הארץ. [והרמב"ם כתב. דכך היתה קבלה בידם דלא קרבו במדבר. וכך העתיק רתוי"ט דבריו. וכפי הנראה במח"כ נשמט מרבותינו הפסוק שזכרנו. ודוחק לומר דהאי כי תבואו ומושבות דכתיב שם [בפי"ד] לא קאי על הב' כבשים]:

ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם שהכבשים מתירין את עצמן בלא לחם לחם בלא כבשים אין לי מי יתירנו שאין ב' הלחם מותרים לכהנים. עד שיקרבו הכבשים:

הפר והאילים והכבשים והשעיר וכו'. כצ"ל דתרתי אילים הוו:

הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינם מעכבין את הלחם דברי ר' עקיבא. גמרא מ"ט דר' עקיבא ומעיקרא משני דכל חד ג"ש דידיה יהיו מיהיו או מתהיינה וכו' ומסיק איבעית אימא בקרא גופיה קמיפלגי דכתיב גבי לחם ושני כבשים וגו' קדש יהיו לה' לכהן. והויה עכובא הוא ולא ידעינן אהייא קיימא הויה אי הלחם אי אכבשים ר"ע סבר כו' ובן ננס כו' [כמו שהעתיק התוי"ט] והקשו תוס' חיצוניות וא"ת והלא בן ננס פי' טעמיה במתני' וי"ל דבמתני' לאו עיקרי הטעם אלא ה"ק לדבריך היה לך להודות לג"ש ולדרשא דידי משום דאשכחנא דבמדבר קרבו כבשים בלא לחם ע"כ:

קרבו כבשים בלא לחם. דכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה למעוטי ח"ל ומשמע נמי משיכנסו לארץ ולא קודם. הרגמ"ה ז"ל. וכתב החכם הר"ר סולימאן ז"ל על מה שפירש הרמב"ם ז"ל ור"ע ז"ל קרבו בכבשים בלא לחם שהרי לא היה במדבר לחם זולתי המן. כתב צ"ע שהרי היו מקריבין לחם הפנים במדבר דכתיב ויערוך עליו ערך לחם ובקרבן הנשיאים היה סלת למנחה וכן בקרבן אהרן ובניו. והטעם שקרבו כבשים בלא לחם לפי שצריך להקריב שתי הלחם מן החדש של ארץ ישראל והם עדין לא נכנסו לארץ ע"כ:

שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר וכל האמור בת"כ לא קרב במדבר. דכתיב והקרבתם על הלחם מלמד שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם דהיינו כל זמן שהיו במדבר דהא אינם באים אלא בגלל לחם אבל האמור בחומש הפקודים דבאין בגלל עצמן דהא מוספים הם ואינם טעונים לחם קרבו במדבר. וכתב החכם הר"ס ז"ל שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר פי' משל לוים שלא עבדו את העגל והיו מוסרין לצבור אבל משל צבור עצמן לא קרבו כלום חגיגה פ"ק דף ו' ע"כ:

שהכבשים מתירין את עצמן. בשחיטתן:

והלחם בלא כבשים אין לי מי יתירנו. אית דגרסי אין לו מי יתירנו. ופי' הרמב"ם ז"ל וחלק ר"ש ואמר שלא הקריבו במדבר לא לחם ולא כבשים ולא שאר קרבנות הבאים בגלל הלחם. בתורת כהנים ר"ל ספר ויקרא וכל מה שזכר בויקרא לא הקריבו אותו במדבר וזה קבלה בידנו שלא הקריבו אלא הקרבנות הנזכרים בחומש הפקודים ובכל המוספין והלכה כר' עקיבא ע"כ. גמרא א"ר יוחנן הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה בשעת שחיטה שהיו לפנינו הכבשים והלחם ואחר שחיטה נאבד אחד מהם מעכבים זה את זה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באבוד חבירו. וביד פ"ח דהלכות תמידין ומוספין סי' ט"ו י"ו. ועיין בספר קרבן אהרן פרק י"ג דפ' אמור: