משנה מנחות פרק י״ב משנה א׳

המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא כו': אמר רחמנא ואם כל בהמה [טמאה] אשר [לא] יקריבו ממנו קרבן וגו' וצוה לפדותה ואמר שהפסוק הזה אינו אלא בבעלי מומין שיפדו ראיה על זה מה שנא' לא יקריבו ממנו קרבן שאלמלי נתכוון לבהמה טמאה בידוע שאינה נקרבת וכבר בא הכתוב באותה פרשה ר"ל פרשת ערכין על פדיון בהמה טמאה שנא' ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ולפי שקרא השם בעל מום בפסוק הזה טמא והתיר פדיונו אפשר שיעלה בדעתנו שפודין ג"כ מה שנטמא מן המנחות והנסכים לפיכך הודיענו שאין מותר שלא נאמר פסוק זה אלא על הבהמה בלבד כשתהא בעלת מום כמו שאמרנו וממה שאמר שהיא נפדית אם נטמאה קודם שנתנה בכלי שרת תבין שאין מותר לפדותן כשאינן טמאין ואפי' קודם שיתקדשו בכלי שרת:

שנטמאו. פירש הר"ב אבל לא נטמאו לא שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם. ברייתא בגמרא:

משקדשו בכלי אין להן פדיון. גמרא [*פשיטא [קדושת הגוף נינהו] סד"א הואיל ובעל מום אקרי טמא [כדפירש הר"ב בד"ה העופות כו'] טמא נמי כבעל מום דמי דאפריק [ואע"ג דקדוש קדושת הגוף כי נפיל ביה מום מפריק] הכי נמי טמא לפרוק קמל"ן דלאו כי האי טמא קרייה רחמנא לבעל מום] דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמפריק. פירש רש"י לאחר שקדש בכלי שרת. ואפילו בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקדשה בכלי שרת כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון:

העופות. לשון התוס' כשקדם הקדישן למומן מיירי. אבל קדם מומן להקדישן נפדין. כדתניא בתוספתא וכו'. ע"כ. ובמקום משנתינו היא שנויה בתוספתא. והיינו דדייק הרמב"ם וכתב בפ"ו מאיסורי מזבח. הסלת וכו'. והעופות וכו'. שנפסלו או שנטמאו ואפשר דלענין טומאה נמי נשנו ולאחר מליקה. כגון עולה שאינה באה לכלי. שרת כלל. ולא הוה כבהמה שחוטה. שכתב רש"י לעיל. ולהכי איצטריך לאשמועינן:

והעצים והלבונה וכלי שרת. ואף על גב דלא קדושת הגוף נינהו. אלא מכשירי קרבן הם. אפ"ה הואיל ומנחות ונסכים טהורים אין להם פדיון הני אף על גב דנטמאו כטהורים דמיין עצים ולבונה לאו בני אשוויי [אוכלא] נינהו אלא הקדש משוי להו אוכלא. [ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ד דזבחים] דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי. לבונה נמי כמה דלא קדשה בכלי שרת לא מתכשרה. כלי שרת. נמי הואיל ואית להו טהרה במקוה. גמרא. והשתא לא משכחת להו טומאה. אלא לאחר דמתכשרו בכלי שרת. דמקודם לכן אינן ראויין לקבלת טומאה וכ"ש דאין להם פדיון דטהורים לגמרי הן. והיינו דלא עריב להו ותני בהדי מנחות ונסכים. אלא משום דהני לעולם אין להם פדיון. דמשום דקודם שקדשו בכלי שרת אין להם שייכות טומאה. והרמב"ם שבפ"ו מאיסורי מזבח. עריב ותני להו (ושלכולם אם) [וכתב שאם] נטמאו או נפסלו אין בהן פדיון אם הוא לאחר שנתקדשו בכלי שרת ואם קודם שנתקדשו נטמאו. או נפסלו. פודין. (ואף) [היינו משום דאף] על גב דנטמא לא שייך בהו קודם שיקדשו בכלי שרת. פסולה מיהא שייך בהו. והא כדאיתא והא כדאיתא:

שלא נאמר אלא בהמה. כתב הר"ב ואשמועינן במתניתין. דאף על גב דאשכחן בקדוש קדושת הגוף כו'. העופות והעצים כו' דקדשו קדושת הגוף כו'. [*וכן משמע מפירש"י] [ד"ה והעופות] ותמיהני דהא אמרינן דמכשירי קרבן לאו קדושת הגוף הן והרמב"ם [*לא פי' כלום בזה. וניחא דהוי כמשמעה שכל שאין בהמה אין בו פדיון. ובחבורו פ"ו מהלכות איסורי מזבח [ה"ד] כתב. שנאמר והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נערך. ואלו אינן בכלל העמדה. ע"כ וכ"כ עוד בפ"ה מהלכות ערכין [ה"ט] ובשום מקום לא הראה לנו מקום הכ"מ וגם לא העיר עליו למה נקט טעמא אחרינא ממשנתינו דנקטה על העופות וממאי דאתמר עלה בטעמא דאינך ואפשר לי לומר דניחא ליה למנקט דרשה ממקרא הכולל לכולם לעופות ואינך. וגם זה דוחק בעיני]:

המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשן בכלי רק הקדישן בפה:

יש להם פדיון מדלא קידשו עדיין קדושת הגוף רק קדושת דמים. מיהו כשלא נטמאו. כל הראוי למזבח אין לו פדיון:

אין להם פדיון ואם נסכים לחין נטמאו. עושין להם מערכה בפ"ע בראש המזבח ושורפן [רמב"ם פ"ו מאיסורי מזבח]:

העופות שהוממו לאחר שהוקדשו.:

והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו או נפסלו:

שלא נאמר אלא בהמה דרק בבהמה כתיב שכשתומם תפדה. אבל הנך דקדשי קדושת הגוף כבהמה. אין נפדין כשנפסלו:

ולרש"י [זבחים צ"ב א'] לא על המזבח רק בעזרה על הרצפה ישרפם. ותמהני בין לרש"י או לרמב"ם. הרי הש"ס יליף כן מקרא דבקודש באש תשרף. והך קרא בחטאת שהכניס דמה לפנים כתיב. וא"כ מ"ש נסכים. אפילו כל הקרבנות נמי. ואת"ל ע"פ מ"ש רש"י שם דלהכי לא ישרפום בבית הדשן. דמדהן לחין לא יהיה ניכר שריפתן שם. להכי להיכירא עושין להן מדורה מיוחדת. וא"כ ע"כ לרש"י הא דמייתי הש"ס הכתוב דבקודש באש תשרף. היינו רק לראיה שצריך שישרפום תוך העזרה [כפסחים כ"ד א']. אבל הא שישרפם על הרצפה במדורה מיוחדת להיכירא. סברא דנפשיה היא. א"כ לרמב"ם נמי משום היכירא ישרפם בראש המזבח. עכ"פ ק"ל מ"ש בנטמאו הנסכים משאר פסול שאירע בהן. בכל פסול שבהן מדטעון שריפה בקודש. נימא דנצטרך היכירא בשריפתן. ואת"ל באמת כך הדין רק הש"ס והרמב"ם. לרבותא נקטו נטמא. דלרמב"ם אפילו נטמאו יעלו למזבח לשרפן. ולרש"י יצטרכו מערכה בפ"ע בעזרה. עכ"פ ק"ל לרמב"ם. מדתנן [פ"ט דזבחים מ"א] דנסכים פסולים שעלו למזבח ירדו. בשלמא לרש"י י"ל שירדו כדי לשרפן למטה ברצפה. אלא לרמב"ם לעניין מה ירדו. ישרפו שם במערכה בפ"ע כדינן. ונ"ל דלרמב"ם מדהעלן כדי לנסכן. להכי ירדו להיכירא כדי שלא יטעו לנסכן באמת. אלא יורידן עד שיעשה להן מערכה בפ"ע. ואז יחזור להעלותן לשרפן שם:

ורתוי"ט כ' דמצי איירי אף בנטמאו ולאחר מליקה. ובעולת עוף מיירי אף שאינה באה לכלי שרת כלל. אפ"ה מדהוא עוף אינו נפדה. ונ"ל דלהכי נקט עולה. דאילו חטאת עוף אפשר שתבוא לכלי שרת כשתתבשל. אבל אין לדמות עוף לבהמה שנתקדשה בשחיטת הסכין [כמנחות ק"א א' רש"י ד"ה דמכלי]. ליתא דהרי במלק בסכין פסולה [כזבחים ס"ה א']. אמנם אעפ"כ אין להעמיד דברי רתוי"ט. דיפה עוררני בני הרב המאה"ג הגאבדק"ק לאנדסבערג שליט"א דעכ"פ הרי נתקדשה העולה ממזבח שמלקה שם [כרפ"ט דזבחים]. וא"כ אם מזבח מקדש שאם עלה לא ירד. מכ"ש שיקדשה המזבח לעניין שלא תפדה [ועי' רש"י זבחים דפ"ז א' ד"ה א"ל לכתחילה]. ואת"ל דמיירי שנמלקה למטה. דהרי מליקה כשרה בכל מקום [כזבחים דס"ז א']. עכ"פ הרי ע"כ נגע העוף במזבח בשעת מצוי הדם דמעכב. ונתקדש כדכתיב כל הנוגע במזבח יקדש. ואת"ל דכמו דאין כלי שרת מקדש אלא מדעת [כמנחות ד"ז א]. כ"כ מזבח. וא"כ י"ל דמיירי שהתכוון שלא יקדשה המזבח בשעה שנגע בו העוף בשעת מצוי. ליתא. דא"כ מה מקשי הש"ס [זבחים דפ"ז ב']. דאי אמרת אויר מזבח כמזבח לקדש. א"כ עולת עוף דפסל בה מחשבה היכא משכח"ל. ומאי קו' הרי שפיר משכח"ל בשהיה דעתו שלא יקדשו המזבח. דאי"ל אע"ג דלעניין שלא יפדה אין מזבח מקדש רק מדעת. עכ"פ לעניין שכשעלה שיקריבוה. אפילו עלה שלא לדעת שיתקדש אפ"ה נתקדש ליתא. דהרי כבר אמרנו דיותר נקל הוא שיתקדש לענין שלא יפדה. משנאמר שיתקדש לעניין שאם עלה לא ירד. א"כ אם אינו מתקדש לעניין פדיון מכ"ש שאינו מתקדש להקריבו כשעלה. אע"כ דמזבח חמיר מכלי שרת. ומקדש אף להקרבה אף שלא לדעת. וא"כ מכ"ש שיקדש אף שלא לדעת לעניין שלא יפדה. וא"כ ל"ל לתנא לומר דרק מדהוא עוף לא נפדה. דאין בכלל העמדה והערכה. הרי גם בהמה מדנגע במזבח אינו נפדה. ואת"ל דמיירי שנמלקה למטה. ועדיין לא מיצה הדם למזבח. ונטמאה. עכ"פ תמוה מאד. הרי כיון דנמלקה. מתה היא ואין לה פדיון מדאינן בכלל העמדה והערכה. וגם נפדה רק לכלבים. ול"ל מדהוא עוף אפילו בהמה נמי מדמתה אין לה פדיון [כתמורה דל"ב ב'] וצ"ע:

המנחות והנסכים וכו'. תוס' ז"ל פ' המזבח מקדש (זבחים דף פ"ז) ודפ' התכלת (מנחות דף מ"ו.) ואיתה בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ל"א ול"ב ותקפ"ב:

העופות אין להם פדיון. בשקדם הקדישן למומן מיירי אבל קדם מומן להקדשן נפדין כדתניא הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו וכן תני לוי אפילו חיה ואפילו עופות. תוס' ז"ל: בסוף פי' רעז"ל והעופות והעצים והלבונה וכלי שרת דקדשי קדושת הגוף ונטמאו לא מפרקי. אמר המלקט תימה הוא דבגמרא פריך בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו דהן עצמן קריבין ומשום הכי אין להם פדיון שלא נאמר אלא בבהמה אלא עצים ולבונה שלא קדשו בכלי וכלי שרת כי נטמאו ליפרקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם ומשני משום דלא שכיחי ואי הוה מפיק להו לחולין תו לא משכחי גזברים מידי אחרינא לצורך העבודה דאפילו עצים לא שכיחי דכל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח ואע"פ שאלו הטעמים לא נאמרו בגמרא רק אליבא דשמואל דאמר דמנחות ונסכים אפילו טהורין נפדין ולית הלכתא כותיה מ"מ הטעמים הם נכונים לפירוש המשנה ואנן דקיימא לן כהנהו אמוראי דס"ל דמנחות ונסכים טהורים אין נפדים ה"נ עצים ולבונה וכלי שרת אע"ג דנטמאו כטהורים דמו ועצים ולבונה לא אשכחו להו טומאה בפירוש אלא דקא מרבינן להו מן והבשר לרבות עצים ולבונה משום חבת הקדש ועצים כמה דלא משפי להו לגיזרין דהיינו בקעיות יפות לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קדשה בכלי שרת לא מתכשרא כלי שרת נמי הואיל ואית להו טהרה במקוה כולהו כטהורים דמו ומשמע דאפילו אחר ששיפה העצים אין טומאתם אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ועיין בתוס' ז"ל שנראה מתוך פירושם ז"ל דאחר שפוי מקבלי טומאה מדאורייתא. וביד פ' ששי דהלכות איסורי מזבח סימן ד' ה'. ובפ"ג דהלכות פסולי המוקדשין סימן י"ח ובת"כ פרשה ד' דפרשת בחקותי: