משנה מנחות פרק י״א משנה ז׳

שני שולחנות היו באולם מבפנים על פתח כו': כבר ידעת שסדור הלחם יהיה ביום השבת שנא' ביום השבת ביום השבת יערכנו הכהן וגו' ויום השבת יאכל אם לא ימנע הצום ומחלקים לחם הפנים בין משמרה הנכנסת ומשמרה היוצאת כמו שבארנו בסוף סוכה וכשתעיין כל קרבנות יוה"כ לא תמצא בהן מה שיאכל זולתי שעיר חטאת הנעשה בחוץ כבר נתבאר בחמשה מזבחים שהחטאת תאכל ליום ולילה עד חצות ואם חל יוה"כ בששי בשבת אי אפשר לאכול שעיר חטאת ליל שבת מבושל לפי שאין מותר לבשלו לא ביוה"כ ולא ביום השבת: ואמר שהבבליים היו אוכלין אותו חי בלי בשול מפני שאיסטומכתם חזקה זהו מה שאמר מפני שדעתן יפה וזה דוחה טענת מי שכופר ומאמין שיום הכיפור לא היה מעולם לא ביום ו' ולא ביום ראשון אע"פ שכל מה שאמר מזה במשנה על דרך התנאי שאם חל כבר אמרה המשנה הלכה למעשה שבבליים היו אוכלים חי ולפיכך אין ראוי להיות בכאן מחלוקת וא"א ג"כ לומר שזה הענין שלא נהיה כמוהו והרבה דברים יש בגמ' שמחזיקים זה וסוף הענין מסור בראיה בזמן שיש שם ב"ד כמו שבארנו בראש השנה ודע זה:

על של שיש נותנים לחם הפנים בכניסתו. פי' הר"ב להראות שמעלין בקדש דעכשיו מניחין על של שיש ומיד נושאן להיכל כו' וכן לשון רש"י. ואכתי תקשה למה של שיש ולא של כסף. דודאי דמכסף לזהב הוה נמי מעלין בקדש. שכן פירש הר"ב במשנה ד' פ"ו דשקלים. דאין מורידין מזהב לכסף. הלכך הנכון כמ"ש הר"ב שם ואחר שנאפה הניחהו על של שיש עד שיסדרהו והשתא עשאו של שיש שלא יתעפש. כיון ששהה זמן רב וכמ"ש שם בס"ד. ושוב מצאתי כך בגמ דתמיד פ"ד. דאמרינן אמתני' דהני שלחנות מכדי אין עניות במקום עשירות אמאי עבדי דשיש [ניעבדו דכסף] עבדו דזהב. אמר רב חיננא בשם ר' *)אסי ור' אסי בשם ר' שמואל בר רב יצחק. מפני שהוא מרתיח. וא"ת השתא מ"ט קאמרינן במתניתין שמעלין בקדש ל"ק דאסיפא קאי דלהכי הוה של זהב לפי שמעלין ואין מורידין. וכ"פ הר"ב שם בשקלים:

המכניסים עומדים בצפון. כתב הר"ב דהכי עדיף טפי וכו'. מסיים רש"י דקדושת צפון חמירא. כלומר דקדשי קדשים שחיטתן בצפון:

רבי יוסי אומר אפילו אלו נוטלים וכו'. וכוותיה סתם לן תנא בסוף פ"ב דמגילה. כמ"ש שם. ואפ"ה פסק הרמב"ם בפ"ה מתמידין כת"ק ונ"ל משום דהכא עיקר דמלתא והתם אגב גררא. וכיון דהכא עיקר דמלתא אית לן למפסק כת"ק דהכא:

והחלות מתחלקות לכהנים. פי' הר"ב משמר היוצא חולק עם משמר הנכנס. כלומר שוה בשוה כת"ק דסוף מס' סוכה:

חל להיות ע"ש. וא"ת דהא פרישית במשנה ה' פ"ה דסוכה דכי מקלע יה"כ סמוך לשבת דחינן ליה. ואיכא למימר דמתני' אחרים היא. דס"ל דאין כאן דחייה כלל וכדמשנינן התם בגמרא [דף נ"ד] אמתניתין דספט"ו דשבת דחלבי שבת קריבין ביה"כ. וכמ"ש שם. אלא דקשיא אמאי לא מייתי נמי גמ' [שם] הך דהכא. וראיתי להרמב"ם שכתב בפירושו דמתני' דהכא וז"ל וזה דוחה טענת מי שכופר ומאמין שי"כ לא היה מעולם לא ביום הששי ולא ביום ראשון. אע"פ [שיוכל לתרץ] [שכל] מה שאמר מזה במשנה על דרך התנאי שאם חל [הוא] כבר אמרה המשנה הלכה [למעשה] שבבליים היו אוכלים חי. ולפיכך אין ראוי להיות בכאן מחלוקת. וא"א ג"כ לומר שזה הענין שלא נהיה כמוהו והרבה דברים יש בגמרא שמחזיקים זה. וסוף הענין מסור בראיה בזמן שיש שם ב"ד כמו שביארנו בראש השנה ודע זה עכ"ל. ודבריו אלו מחזיקים הקושיא יותר דכיון דהכא ממעשה רב ליכא למימר דע"פ מחלוקת שנויה וגם א"א לדחותה. א"כ כ"ש דכי פריך גמרא. ומי דחינן לה והא תנן חלבי שבת קריבין ביה"כ כו' דה"ל לפרוך ממתני' דהכא דליכא לדחויה מהלכה ולשנויי אחרים היא כדשני אמתני' דחלבים. ומה שנראה מדברי הרמב"ם בחבורו הל' קידוש החדש ספ"ז שאלו הדחיות נאמרו כשקובעים ע"פ. החשבון לא ע"פ הראייה. אלא שלפעמים יקרה ג"כ בזמן שקובעים ע"פ הראיה שיצטרך לקבוע ע"פ החשבון כשיקרה שלא תראה הירח מפני כמה סבות. כמ"ש שם פי"ח. והזכרתי זה בר"ה פ"ב משנה ו' שאז עושין ג"כ דחיות הללו שטעמי הדחיות מצד החשבון הם לפי דעת הרמב"ם. ונמצא עכשיו דכשמקדשין על פי הראייה והיא נראית דאין דחייה כלל והיא היא משנתינו וקשיא איפכא מאי פריך גמרא ממתני' דחלבים דהא בקידוש ע"פ הראייה ונראית אין דחיה כלל וכדמתני' דהכא. וצ"ע. ועיין עוד בסוף פירקין:

שעיר של יה"כ. שכשתעיין כל קרבנות יה"כ לא תמצא בהן מה שיאכל. זולתי שעיר חטאת הנעשה בחוץ. הרמב"ם:

נאכל לערב הבבליים אוכלים אותו. ה"ק נאכל לערב ומי הם האוכלים וכו':

הבבליים אוכלים אותו כו'. כתב הר"ב כהנים כו'. ובגמרא מפרש דלא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו וע"ש ששונאים ת"ח שבארץ ישראל את הבבליים כו'. כדאשכחן בפ"ק דיומא [דף ט']. דאמר א"ל ר"ש בן לקיש לר"א באלקא דישראל סנינא לכו. לפי שלא עלו בימי עזרא. ומה שמזכירין אותם לגנאי על שאוכלים את השעירים חיים. אע"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר. לפי שהרגילו עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים דמחזי כרעבתנותא. תוספות:

אוכלין אותו כשהוא חי. ואין בו משום דם האברים שהוא בל"ת ולוקין עליו. כמ"ש הר"ב רפ"ה דכריתות. דהתם בגמ' [דף כ"ב] מוקמינן לה דוקא בדפריש. ולפיכך שרי אף בלא מליחה כמ"ש התו' פ"ק דחולין דף י"ד. ואפי' להרמב"ם דבפ"ו מהמ"א אוסרו בלא מליחה יפה יפה. הכא אין איסור במליחה ביה"כ. ולא מיבעיא לדידיה שהוא פוסק כמ"ד אין עבוד באוכלים. כמ"ש בשמו במשנה ב' פי"ד דשבת אלא אף לרש"י והר"ב. דוקא לאורחא. אבל לביתיה לא. כמ"ש שם. ואע"ג דהתוס' פ"ז דשבת דף ע"ה. כתבו דמדרבנן אסור למלוח. אפילו למ"ד אין עבוד באוכלין. הכא בקדשים לא גזרו משום שבות כדאיתא בסוף עירובין דאין שבות במקדש. וכ"ש כשא"א לאכלו אלא ע"י כך ולא יתקיים מצות אכילתן ויבואו לבית הפסול:

על פתח הבית באולם אצל פתח ההיכל:

על של שיש נותנים לחם הפנים בכניסתו אחר שנאפו וקודם שיסדרום על השולחן. נותנן על של שיש. כדי שיתקררו מחום הטבעי של האפייה. ולא יתעפשו:

ועל של זהב ביציאתו כשיסלקום מהשולחן שבפנים בשבת. מניחן על השולחן זהב שבאולם. עד שיקטירו הבזיכין:

שמעלין בקדש ולא מורידין ולהכי מדהיו מונחים על של זהב בפנים. אינו בדין שיניחנו אח"כ על של שיש או של כסף:

ארבעה כהנים נכנסין בכל שבת:

המכניסים עומדים בצפון מפני שההכנסה היא עבודה. להכי מן הראוי שיהיו המכניסין בצד צפון. שחשוב טפי. לשחיטת קדשי קדשים:

אלו מושכין הלחם מהשולחן מעט מעט. ובתוך כך ואלו וכו':

ואלו מניחין מערכת הלחם החדשה מעט מעט על השולחן:

לפני תמיד לכן לא יסלקו המערכה. הישנה. עד שיונחו שם מיד אל יד המערכה החדשה:

אף זו היתה תמיד דתמיד. ר"ל שלא ילין השולחן ליל ח' בלי לחם. וקיי"ל כת"ק:

הקטירו הבזיכין והחלות מתחלקות לכהנים בין משמר היוצא והנכנס שוה בשוה:

חל יום הכפורים להיות בשבת החלות מתחלקות לערב שלחה"פ נאכלין רק ביום סלוקן ובלילה שלאחריו:

שעיר של יום הכפורים של מוסף יו"כ שהוא חטאת:

הבבליים כהנים שעלו לרגל מבבל:

אוכלין אותו בערב:

כשהוא חי מדאסור לבשלו בשבת:

מפני שדעתן יפה ואינן קצין מלאכול בשר חי. ושרי אחר שהדיחו הבשר ונקרו חוטי הדם. אף שלא מלחוהו [כי"ד סי' ס"ז ב'].:

ולרמב"ם דס"ל דאסור לאכל בשר בלי מליחה [פ"ו ממ"א]. י"ל דה"נ מלחוהו הכהנים. דס"ל אין עיבוד באוכלין. ואפילו לתוס' [שבת דע"ה] דס"ל יש עיבוד באוכלין. היינו רק מדרבנן. והכא לצורך מצוה לאכול בשר הקרבן. אין שבות במקדש. ובש"ס אמרינן דבאמת אלכסנדריים היו. ורק קרי להו בבליים דרך בזיון. מדהתנהגו בזה כבבליים שהיו רעבתנים וכדאשכחן [ביצה ט"ז א'] בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. דרך רעבתנות. ואף שע"י שעשו כן נעשת מצוה. שלא יבוא לידי נותר. אפ"ה ראויין להתבזות. מדהיו מורגלין באכילה כזו. דאל"כ לא היה מקיימין באכילה כזו מצוה כלל. דהרי אע"ג דרק במתנות כהונה נצטוו לאכלן כדרך שהמלכים אוכלין. דרך תענוג וכבוד [כחולין קל"ב ב']. משא"כ בשאר בשר קרבן שכולו לכהנים [כתוס' זבחים ע"ה ב' ד"ה בכור]. שיכלו לאכלו כמו שירצו. עכ"פ בשר חי לא שמה אכילה כלל. דהרי האוכל חלב חי פטור. מדאינו דרך הנאתו [כפסחים כ"ד ב']. ונל"פ דה"ה האוכל בשר נבילה חי פטור. דאף לבתר מה דאמרינן [חולין דט"ו ב'] דבשר חי חזי לכוס. היינו רק דמה"ט כשבשלו אח"כ לחולה בשבת שרי לבריא. מדהו"ל מעיקרא כאחזי ולא אחזי. לא הקצהו מדעתו [וכביצה כ"ו ב']. אבל שיהא שרי מה"ט לטלטל בשר חי בשבת מדחזי לכוס. אין לנו. ורק בעוף שרי מה"ט מדרכיך [כשבת קכ"ח א' ורמג"א ש"ח סקנ"ו]. אלמא דכל בשר בהמה חי אכילתו לא שמו אכילה כלל לעניין איסור. והרי לרמל"מ [פ"ה מיסודי התורה ד"ה יש] גם ידי מצוה לא יצא כשאכל שום דבר שלא כדרך אכילתו. א"כ מה מצוה קיימו אלה באכילת בשר חי מחטאת זו. רק מדהורגלו כך לא מיחו בידם חכמים. דלגבי דידהו שמה אכילה [ועי' שבועות דכ"ד א' תוס' ד"ה אלא ודו"ק]. ואילה"ק נימא בטלה דעתן אצל כל אדם [כפסחים מ"ד א ]. דמשמע התם אפילו מורגל בכך. י"ל דשאני הכא. מדלא אפשר שיאכל הבשר הזה באופן אחר. מיהו מדע"י מנהג רעבתנות הזה קיימו המצוה. אינו מהמובחר. ולא ישרה בעיני התנא. דכבר אמר רבי [כ"ב דאבות] איזה דרך ישרה שיבור לו האדם. כל שהיא תפארת לעושיה. וסתמא משמע אפילו בעניין קיים המצות]:

שני שלחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית אחד של כסף ואחד של זהב. ברוב ספרים גרסינן של שיש וכן מוכח במסכת שקלים פ' המתחיל שלשה עשר דתנן י"ג שלחנות היו במקדש ח' של שיש בבית המטבחים ושנים במערבו של כבש אחד של שיש ואחד של כסף ושנים באולם אחד של כסף ואחד של זהב מתוס' ז"ל והביאוה הם ז"ל למתני' בפ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ח) כאשר כתבתי שם בסי' ט'. ועיין במ"ש בפ' ששי דשקלים סי' ד'. וכן ביד שם בהלכות בית הבחירה פ"ג כתוב ג"כ אחד של שיש וכו': בפי' רעז"ל על פתח הבית אצל פתח ההיכל בכניסתם ולא היו מניחים שם אלא להראות שמעלין בקדש וכו'. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל במתני'. ובברייתא אשר בגמרא קודם מתניתין פי' בכניסתו כשמגיעין לפתח מניחין אותו עליו ועומדין לפוש ע"כ:

שמעלין בקדש וכו'. ספ"ד דהלכות כלי המקדש ושאר המשנה פ"ה דהלכות תמידין ומוספים סימן ג' ד' ה' וברפ"א דהלכות עבודת יום הכפורים:

ד' כהנים נכנסין שנים בידם שני סדרים של לחם המערכת ושנים בידם וכו'. כך צ"ל. ואיתה בפר"א דמילה דף קל"ג ובפ"ח דמכלתין דף ז':

וד' מקדימין לפניהם. להוציא את הישנים והתם בפ"ק פשטינן ממתני' דקומצין מכלי שע"ג קרקע דאי איתא דאין קומצין ליתני דכהן אחר נכנס להגביה השלחן בשעת סלוק הבזיכין דהא סלוק הבזיכין מתירין את הלחם כקומץ שמתיר את המנחה אלא מדלא מגביה ש"מ קומצין מכלי שע"ג קרקע ש"מ:

המכניסין עומדים בצפון. והגיה הר' יהוסף ז"ל הנכנסין וכתב כן מצאתי ונ"ל לפרש דה"ק אותן ארבעה שאמרנו שהיו נכנסין. ע"כ:

ופניהם לדרום. וסתמא כמ"ד שלחנות מזרח ומערב מונחין ורחבן צפון ודרום רש"י ז"ל:

אלו מושכין וכו'. ירושלמי רפ"ק דיומא:

וטפחו של זה בצד טפחו של זה כך צ"ל:

ר' יוסי אומר אפילו אלו נוטלין וכו'. וכן א"ר יוסי בברייתא אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום:

אף זו היתה תמיד הילכום ונתנום וכו'. כך צ"ל ופי' רש"י ז"ל הילכום כמו הוליכום.

חל יום הכפורים וכו'. ירושלמי דפסחים פ' מקום שנהגו דף ל"א:

חל להיות ע"ש. תוס' פ' שני שעירי (יומא דף ס"ו:)

הבבליים. כהנים שעלו מבבל ירושלמי פ' בתרא דמסכת פאה ובפ"ג דמסכת עירובין ובגמרא מפרש ר' יוסי בברייתא דלאו בבליים היו וכו' כדמפרש רעז"ל ואמר לו ר' יהודה שמשפחתו היתה מבבל תנוח דעתך. שהנחת דעתי: