משנה מעילה פרק ו׳ משנה א׳

השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל כו': אמר לו הבא מן החלון או מגלוסקמא והביא לו כו': אף על פי שעיקר בידינו אין שליח לדבר עבירה אבל במעילה אם שגג בעל הבית וצוה השליח להטפל בנכסי ההקדש ונטפל השליח כמו שצוה והוא לא ידע גם כן ולא שינה שום דבר מכל מה שנצטווה הרי בעל הבית מעל הואיל והוא צוהו סמך זה [עי' מה שתמה התוי"ט על זה] למה שנאמר ואשמה הנפש ההיא רומז אל מי ששגג תחלה ודמה שזה חולין וצוה להטפל בו: ומה שאמר והוא אומר טלו שתים על מנת שיאמר השליח טלו מדעתי שתים שיעלה על הדעת שאמרו מדעתי עקר השליחות מכל וכל ולא ימעול בעל הבית למדנו שהוא מועל הואיל ועשה מצותו יותר ואם לא אמר מדעתי לא מעל השליח לפי שהוא מוסף על שליחותו ולא גורע ממנה: ומה שאמר אף על פי שאמר בעל הבית רצה ללמדינו שהעיקר הידוע בידינו והוא דברים שבלב אינם דברים פשוטים גם כן לענין מעילה. וגלוסקמא שק קטן או הדומה לו:

בעל הבית מעל. לשון הר"ב. דבמעילה יש שליח לדבר עבירה. ולא אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. גמרא פ"ב דקדושין דף מ"ב. ומ"ש הר"ב ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה חוץ ממעילה. אע"ג דכתב חוץ לאו כללא הוא. דאף בשליחות יד יש שליח. כמ"ש בספ"ג דב"מ. ועוד טביחה דגנב ילפינן לה דאפי' ע"י שליח מתחייב. וכולהו בגמרא פ"ב דקדושין. ומ"ש הר"ב משום דכתיב בה. ואשמה הנפש ההיא מי ששגג תחלה. וכ"כ הרמב"ם [בפירושו] וההיא הוא דדייק. ותמיהני דבפרק ב' דקדושין אמרינן דילפינן חטא חטא מתרומה. מה תרומה משוי שליח [להרמתה] אף מעילה משוי שליח. והתוס' תמהו שם [דף מ"ב] דלמאי צריך קרא כלל למעילה דבשוגג. הא לא שייך למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ותירצו דהכא מיירי. אפי' דנזכר השליח קאמר דמעל בה"ב. וכדמוכח ממתני' דלקמן שלח ביד פקח ונזכר כו' ובנזכרו שניהם [כדפי' הר"ב] משמע הא אם נזכר השליח לבד בעה"ב מעל. ע"כ.

אמר לו תן בשר כו' השליח מעל. אפילו לר"ע דרפ"ז דנדרים [דפסקו הפוסקים כמותו כמ"ש שם] דס"ל דכל דממליך השליח מקרי מינו. הכא מש"ה השליח מעל. כיון דלא אמליך דהא בעי אמלוכי. גמרא:

אמר לו תן להם חתיכה חתיכה כו'. לשון הרמב"ם בפ"ז מה"מ. בד"א כשהיו החתיכות מקדשי ב"ה. אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו. לא מעל אלא האוכל בלבד. שהרי הוא חייב באיסור יתר על המעילה דאוכל בשר העולה לוקה כמ"ש לעיל פ"ד משנה ב'. ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה. שלא יתערב עמה איסור אחר. ע"כ. וקלסוהו. הראב"ד:

והם נטלו שלש שלש כולן מעלו. ולא עקרי דברי השליח ולא ימעול. דדוקא שליח בעינן דלימא מדעתו שלא יסברו האורחים כשיאמר סתם שלדעת בעה"ב אומר כן. אבל מה שהן לוקחים יותר ממה שאמר שליח יודעין הן שעושין מדעתן. ולא מדעת שליח. תוס' פי"א דכתובות [סוף] דף צ"ח:

כולן מעלו. ובמסכת תרומות פ"ד משנה ד' תנן האומר לשלוחו צא ותרום כו'. אם נתכוין להוסיף אין תרומתו תרומה. כתב שם הר"ש דבירושלמי בעי לה ומשני דגבי מעילה משנטלו חתיכה ראשונה נעשה שליחותו של בעה"ב אבל בתרומה על כל חטה וחטה נסתיימה שליחותו של בעה"ב בתמיהה. והלא כשהוא פוחת או מוסיף הפרשתו בבת אחת עשוים. וה"ל מעביר. ע"כ: [*מן החלון. העשוי להשתמש ולהניח בו חפציו. ואינו אלא חלל מה בעובי הכותל. אבל אינו פתוח מעבר לעבר ומפולש כחלון העשוי לאורה. וכן חמצא בעדיות פ"ה [משנה ו'] ובבכורות פ"ג [משנה ד'] ובתמיד פ"ה משנה ג' ובמסכת פרה פי"ב משנה ד' לפי' מהר"ם ז"ל ובמסכת טהרות פ"ז משנה ז']:

אף ע"פ שאמר בעה"ב לא היה בלבי כו'. כתב הר"ב דדברים שבלב אינם דברים. גמרא. ופי' הרמב"ם דקא משמע לן שזה ג"כ לענין מעילה:

השליח שעשה שליחותו שהמשלח נתן להשליח את ההקדש או מעות ההקדש בתורת חולין להוציאן, ועשה השליח שליחותו:

בעל הבית מעל אפילו כשקודם שהוציאו לחולין נזכר השליח, שהחפץ הוא הקדש, והרי אין מעילה במזיד, אפ"ה מעל בעה"ב, מדהוא היה עכ"פ שוגג באותה שעה שהוציאו השליח. ואף דבכל התורה כולה, מי ששלח אדם לעשות עבירה, לא נתחייב המשלח, ולא חילק הכתוב לענין זה בשום דוכתא בין שהיה השליח שוגג או מזיד, בכל גוונא המשלח פטור, אף דרק בהזיד השליח י"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין [כשיטה מקובצת ב"מ ד"י ע"א בשם הריטב"א]. אפ"ה בג' דברים יש שליח לדבר עבירה בשליחות יד בפקדון, ובמעילה, ובטבח גנב ע"י אחר [וסי' שמט]:

אמר לו תן בשר של הקדש:

השליח מעל אע"ג דכבד נמי הוה מין בשר, דהרי בנדר מבשר אסור בכבד [כי"ד רי"ז ס"ח]. אפ"ה היה השליח צריך להמלך במשלח אם יתן מין בשר זה. ודוקא שהקדיש הבשר לקדשי בדק הבית. אבל בבשר עולה וכדומה, לא מעל רק האוכל לבד, משעה שהגביה לאכלו, [ועי' רמל"מ פ"ז ממעילה. אמנם לראב"ד שם לא מעל עד שאכלו]:

אמר לו תן להם חתיכה חתיכה ר"ל תן חתיכה א' לכל א' מהן:

כולן מעלו וכ"ש בשנתן להם השליח בידים ב', והם לקחו גם החתיכה השלישית, ודאי כולן מעלו, אלא דרבותא קמ"ל שהן נטלו בעצמן כל הג', דאע"ג דהשליח לא עביד כלום, רק אמר להם שיטלו, ועוד שהם לקחו כל הג' ביחד, אפ"ה לא אמרינן שע"י שלקחו יותר ממה שאמר להם השליח, עי"ז עקרו כל שליחות הבעה"ב והשליח, ולא למעלו אלא הן, קמ"ל:

אמר לו הבא מן החלון הוא חלול מרובע שבעובי החומה בכותל הבית, ואינו מפולש לחוץ, ועשוי להניח שם חפצים שבבית:

או מגלוסקמא קאסטען:

אף על פי שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה שטעיתי בדיבורי, שאמרתי שתביא מהחלון, ורציתי לומר שתביא מהגלוסקמא. או איפכא:

בעל הבית מעל דדברים שבלב אינן דברים כשסותרין לדבריו שהוציא בשפתיו [י"ד ר"י רט"ז שם סק"ג, וכך כתבו תוס' שבועות דכ"ו ב' ד"ה גמר]:

השליח מעל ולא המשלח. ונ"ל דקמ"ל דאף בשאומר המשלח שטעה בדיבורו, דומיא דרישא:

ועי' תוס' ב"מ ד"י ע"א, ותוס' ב"ק דע"ט א', ובקידושין דמ"ב ב', שכתבו דבשאר דוכתי כשהשליח שוגג לא אמרי' דברי הרב וכו'. וכן כתב ג"כ הסמ"ע ח"מ רסי' קפ"ב. א"כ לכאורה ק' לפ"ז למה צריך במעילה ג"ש דחטא חטא מתרומה [ור"ל אף שבתרומה נמי אפשר שהיה שליח לעבירה, כגון להקדים מעשר לתרומה, ודו"ק], דכמו בתרומה מהני שליחות אפי' לעבירה, כ"כ במעילה יש שליח לדבר עבירה, ול"ל, והרי בל"ז לא גרע מעילה משאר דוכתא, דבכל ששגג השליח וא"א לומר גביה דברי הרב וכו' אמרי' יש שליח לד"ע. עי' מה שתרצו על זה תוס' קידושין [דמ"ב ב' ד"ה אמאי]. ול"מ נ"ל דהרי ידוע דגם שוגג צריך כפרה, והיינו מדהיה לו לדקדק שמא עושה דבר עבירה. א"כ בשליח דמעילה נמי, אף ששוגג היה גם הוא גם משלחו, עכ"פ היה לו לדקדק במעשיו, שמא יעשה דבר נגד רצון שמים משא"כ בשגג בשכחה [עי' מכות ד"ט ב']. [אב"י עוד נ"ל, די"ל דצריך הג"ש מתרומה שיצטרך הנאה ופגם כאחת, וכמ"ש ע"ר נ"י לעיל פ"ה סי' ט"ו]:

ובש"ס אמרי' אהך בבא, ש"מ מוסיף על דבריו הוה. ר"ל דבש"ס כתובות [דצ"ח ב'] מסתפקינן באמר לשליח שימכור א' משדותיו. והלך השליח ומכר יותר ממה שצוהו, מי אמרינן שהשליח שמכר יותר ממה שנצטווה. מוסיף על דברי משלחו הוה, ולהכי אף שאותן שמכר יותר ממה שנצטוה אינן מכורין, עכ"פ האחת שהרשהו הב"ב למכור, מכור הוא, אם ירצה הלוקח. או נימא דמעביר על דבריו של בעה"ב הוה, וה"ל כאילו עקר כל השליחות, ואפי' אותו א' שמכר כפי רצון המצווה, נמי אינו מכור, אם ירצה המצווה. וקאמר הכא, דבשלמא אי נימא דכשהוסיף השליח בין במתנה בין במכר, מוסיף על דברי המצוה הוה. שפיר י"ל במתני' דגם בעה"ב מעל, דהרי נתקיים גם שליחותיה. אלא אי נימא. דכל שהוסיף השליח יותר ממה שנצטווה, אז הוה כמעביר על דברי בעה"ב, אמאי אמרי' במתני' דבה"ב נמי מעל, ואמאי, הרי נעקר שליחותי' לגמרי. ונ"ל דרק אמאי דאמרי' במתני' דגם בה"ב מעל מקשי. אבל שליח, וודאי אפי' נימא דכל שהוסיף בשליחותי' מעביר ע"ד הוה, והרי האורחין נמי הוסיפו על דברי השליח, אפ"ה מעל שליח ג"כ. דבשלמא בבעה"ב, כשהוסיף שליח אמרי' דנעקר שליחותי' דב"ב לגמרי, ולא מעל. משום שהאורחין המוציאין לחולין סבורין שעושה השליח הכל מדעת הב"ב, והרי באמת זה טעות. דהרי בשהוסיף יותר ממה שנצטוו. עקר דעת בה"ב לגמרי. לפיכך כל שנימא מעביר על דבריו הוה. לא מעל הבה"ב. אבל שליח, וודאי מעל. אף שגם הם הוסיפו על דברי השליח. עכ"פ הם המוציאין לחולין. יודעין שב' לוקחין ע"ד השליח וא' לדעתן, ולא עקרו שוב שליחותי' דשליח. ומתרץ הש"ס. א"ר ששת, הכא במאי עסקינן. דא"ל השליח עלו א' מדעת בה"ב. וא' מדעתי. כלומר, לעולם כל המוסיף על שליחותי'. עקר שליחות המשלח לגמרי. ואפ"ה תנא הכא דמעל בעה"ב. מדפירש בהדיא שיטלו א' לדעתו של בעה"ב, וגלי דעתי' שאינו רוצה לעקור השליחות לגמרי, רק להוסיף עליו. והא דנקט הש"ס שאמר השליח וא' לדעתי. וודאי לאו דוקא, דאפי' לא אמר על הא' שהוסיף מלת לדעתי, וכגון שאמר טלו א' מדעת ב"ב. ועוד א', או טלו ב', ורק א' מהן לדעת ב"ב, וודאי שליח מעל, שהרי הוא בעצמו יודע שהוא הוסיף הא'. אלא איידי דנקט א' לדעת ב"ב, וודאי משתמע שהשנית הוא לדעת השליח. וכך כתב נמי תוספ' הכא ובסוגיא דכתובות [שם]. דאבל האורחין א"צ שיאמרו הרי אנו נוטלין א' יתירה מדעתינו, דדוקא שליח צריך שיאמר כן שלא יסברו אורחין שלדעת בה"ב עושה, ולא יחזיקו כלל טובה לשליח, דאל"כ למה ימעל השליח, הרי לא יהנה. אבל האורחין הרי יודעין שלוקחין א' יותר ממה שאמר השליח, עד כאן הצעת הש"ס ופירושו. והנה למאי דקיי"ל [רמב"ם פ"א משליחות. וח"מ קפ"ב ס"ח] לעניין מכר דמוסיף על דבריו הוה. ואותו א' שמכר כפי שצווהו הבע"ב, עכ"פ הוה מכור אם ירצה הלוקח. א"כ ה"נ במתני' לעניין מעילה א"צ לאוקמא שפירש השליח בדבריו שיקחו א' על דעת ב"ב וא' מדעתו, אלא אפי' בסתמא, שאמר להאורחין שיטלו ב', אפ"ה מעל בה"ב, דהרי גם בלא פירש, אמר הש"ס דבדאמרי' מוסיף ע"ד הוה. שפיר מעל בעה"ב. ולפיכך יש לתמוה על הרמב"ם [פ"ז ממעילה] שכ' דבאמר שליח סתם טלו שתים, לא מעל שליח. ורק באמר טלו שתים מדעתי, והן לקחו ג', אז כולן מעלו. עכת"ד. וזה תמוה בתרתי. חדא, בסתמא אמאי לא מעל שליח. הרי מתני' סתמא קתני, ואפ"ה קאמר הש"ס דאי נימא מוסיף על דבריו הוה, שפיר קאמר במתני' דמעלו כולן. ותו דקאמר הרמב"ם עוד, דבשאמר שליח טלו ב' מדעתי אז מעלו כולן. ואמאי, הרי אופן זה לא נזכר כלל בש"ס. לא למ"ד מוסיף ולא למ"ד מעביר, והסברא נותנת דכמו דלמ"ד מעביר על דבריו הוה. אפ"ה בשגלה דעתו שנותן הא' לדעת בעה"ב. הו"ל כאילו קיים השליחות באותו א', כ"כ יש לנו לומר למ"ד מוסיף על דבריו הוה. היינו דוקא בשאומר סתם טלו שתים. אבל בשפירש ואמר טלו שתים לדעתי, הרי אומר בפירוש שעוקר שליחות המשלח לגמרי, ורק לדעתו הוא נותן להן הב'. ומעביר על דברי בה"ב הוה. ואמאי מעל בעה"ב. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דבקאמר שליח סתמא טלו שתים, בין למ"ד מוסיף בין למ"ד מעביר על דבריו, וודאי לא מעל השליח, דאמאי ימעל, הרי לא יחזיקו לו טובה, שיסברו שכך צוהו המשלח, וכמ"ש לעיל בשם התוס'. וכן מוכח קצת מלישנא דש"ס דקאמר אפי' למ"ד מעביר על דבריו, דקאמר להו השליח טלו א' לדעתי. והרי למ"ד מעביר על דבריו. א"צ לתרוצי רק למה ימעל הבה"ב. והוה א"כ סגי בשיאמר, הכא במה עסקינן בשאמר טלו א' מדעת בעה"ב. אלא לאו ש"מ דלכ"ע לא אפשר שימעול השליח רק בשיאמר להם עכ"פ שיקחו א' על דעתו. ויחזיקו לו טובה עי"ז. ובוודאי בהכי איירי מתני' דקאמר שמעל שליח, וזה לא תלוי כלל בפלוגתא דמוסיף או מעביר ע"ד. אלא דס"ד דמקשה, דמדתני מתני' סתמא, וודאי כולה משמע בחדא גוונא. ומדאותה שהוסיף השליח וודאי מיירי בשאמר השליח שיטלוהו על דעתו של שליח. וכדאמרן, א"כ ה"נ אותה האחרת שנתן כדעת בה"ב נמי מיירי בשא"ל השליח שיטלוה על דעתי' דשליח, ואפ"ה מעל בה"ב. ואע"ג דגלי שליח דעתי' שעוקר גם באותה חתיכה שליחותי' אין זה בכחו של שליח, דדוקא למ"ד מעביר על דבריו הוה אמרי' דבשפירש ואמר קחו (א') [ב'] מדעתי, גלי דעתי' (דלקיים) [דלא לקיים] שליחות המשלח קבעי, משא"כ למ"ד מוסיף על דבריו כל מה שעושה כפי מה שצווהו המשלח, אעפ"י שאומר בפירוש שעושה כן לדעת עצמו, לא מהני, שעל כרחו מחשב כמקיים בזה שליחות המשלח. וה"נ אמרינן [ב"ק דק"ב ב'] דבנתן לשלוחו מעות לקנות חיטין וקנה חיטין, דלכ"ע שליחותי' קעביד, וכבעה"ב דמי. ופסקו הרי"ף והרמב"ם שם, וה"נ בח"מ [קפ"ג ס"ג] דבחיטין וקנה חיטין, אפי' אמר בפני עדים שקונה לעצמו, אפ"ה אמרי' כיון שעשה כפי שצווהו שליחותי' קעבד, וקנה המשלח [ודלא כי"א שם]. ואילה"ק לדבריהם מרואה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי, והגבהו חבירו, ואפ"ה דוקא בשהגביה סתם לא מצ"ל לעצמי הגבהתיה, אבל בשאמר בפירוש קודם הגבהה שלעצמו מגביה אותה, קנה השליח. [כח"מ רס"ט ס"ז]. נ"ל דזה דוקא במציאה, שהיא של הפקר. אבל בחיטין וחיטין הנ"ל, כיון שקנה ממעות המשלח וכפי שצוהו, אפי' אמר בפירוש מקודם שעושה לדעת עצמו לא מהני. ולהכי ה"נ הכא לענין מעילה, כיון שהחתיכות ביד המשלח והוא שלחו ליתן א' מהן לאורחין. אע"ג שאומר השליח שגם אותה חתיכה נותן רק לדעת השליח. אפ"ה לא עקר בזה שליחותי' ושפיר קאמר במתני' שמעל הבעה"ב עבור אותה חתיכה שנתן. מיהו הא תינח למ"ד שכל המוסיף על שליחות המשלח מוסיף על דברי המשלח הוה, ולא עקר בזה בהדבר ששלחו, שפיר מצינן למימר דאע"ג שאמר שנותן שניהן ע"ד השליח, לא חיישי' לדבוריה. אלא כל מה שעשה כפי ששלחו המשלח. שליחותי' קעביד, ולהכי שפיר אמרי' במתני' דמעל גם המשלח. אלא אי נימא דמעביר על דבריו הוה, הרי אפי' עושה סתם, כל שהוסיף על מה שצוהו, נעקר כל השליחות ממקומו, א"כ כ"ש בשאמר השליח בפירוש שגם אותה חתיכה שצוהו הבה"ב ג"כ אינו נותן אלא לדעת השליח, ק' שפיר אמאי קתני במתני' שגם הבע"ב מעל. ומשני רב ששת דמתני' לצדדין קתני, דהיינו שאמר שליח טלו א' מדעתו וא' מדעתי, ולהכי אף למ"ד מעביר, כיון דגלי דעתי' שאינו רוצה בזה לעבור על דעתי', מהני, ומעל גם הבה"ב. וא"כ לדידן דקיי"ל מוסיף על דבריו הוה, א"צ לאוקמי מתני' לצדדין, אלא אפי' אמר טלו ב' מדעתי, מעלו שניהן וכדאוקימנא למתני' תחלה, וצדקו דברי הרמב"ם [וערכ"מ שפי' בשם הר"י קורקס באופן אחר]. עוד נ"ל דאע"ג דבאמת יש בכאן ד' אופנים למ"ד מוסיף על דבריו, דהיינו (א) בשאמר השליח סתמא טלו ב': (ב) בשפירש שיקחו ב' לדעת בעה"ב. (ג) בשפירש שיקחו ב' לדעת שליח. (ד) בשפירש שיקחו א' לדעת בעה"ב וא' לדעת שליח. אפ"ה לא נקט הרמב"ם רק ב' אופנים, דהיינו, סתמא, ושיקחו ב' לדעת שליח. ה"ט מדבעי למנקט בכל חד רבותא. ברישא נקט רבותא, דאפי' באמר סתם אמרי' דרק בעה"ב מעל. וכ"ש בשפירש שיקחו שניהן לדעת הבעה"ב. ובסיפא נקט נמי רבותא. דאפי' בשפירש שיקחו שניהן לדעת שליח, אפ"ה מעל בעה"ב. וכ"ש בשאמר שיקחו א' לדעת בעה"ב וא' לדעת שליח. וכ"ה שחנני לברר כל העניין הזה בטוב טעם ודעת להצדיק צדיק מעיקרא רבינו הרמב"ם זצוק"ל וזיולו"א.

כך פירשתי בס"ד ע"פ דעת הרמב"ם [בפ"ז דמעילה] . מיהו תוספת כתבו דמיירי שהיה שם הרבה חלונות בכותל. ואמר שהתכוון על חלון אחר. וגם בכה"ג אמרי' דברים שבלב אינן דברים. וכן משמע נמי מרש"י. ותמהני הרי כל שאין הכוונה שבלב סותר לדבריו שבפה, רק (שהפה) [שהלב] מפרש יותר הכוונה (שבלב) [שבפה] אז קיי"ל דאפי' הוציא בשפתיו סתם, אמרי' דדברים שבלב הוו דברים [כי"ד שם]. ודוחק לומר דלרש"י ותוס' מיירי הכא שבכוונה אמר חלון סתם כי היכא דלשתמע מיני' ששוה בעיניו גם אם יביא מחלון האחר שלא התכוון אליו דבכה"ג קיי"ל דדברים שבלב לא הוה דברים רק לגבי אנס [וכש"ך ר"י סק"ב, וסי' רל"ב]. אב"י ולדעתי הצעירה, י"ל דדוקא בנדרים אמרי' דהיכא דאין מחשבתו שבלב סותרת דבריו שבפיו. אמרי' דדברים שבלב הוו דברים, כיון דרק לעצמו ועל עצמו נדר. אבל הכא במעילה, וודאי באמר לשליח דבריו סתם איך יהי' השליח נביא לידע מה שבלבו של משלח, אלא וודאי הכוונה על כל חלון שירצה השליח. תדע דאל"כ א"כ היה צריך שליח לאמלוכי בי' לאיזה חלון מתכוון, וא"כ לא היה המשלח מעל כלל, וכדאמרינן בנדרים [דנ"ד ע"א] על רישא דמתני', באמר תן בשר לאורחים ונתן כבד, דלא מעל משלח אפי' לר"ע דאמר דכל מידי דממלך עלי' שליח, מקרי מינו לעניין נדרים, אבל הכא רק השליח ולא המשלח מעל מדעכ"פ בעי לאמלוכי ולא אמלך. והשבתי לבני הגאב"ד שליט"א, ברוך אתה וברוך טעמך, ושלימה משנתך ונואמך. דנ"ל ראי' לדבריך מהאי דזבין ארעא אדעתא למיסק לא"י, ולא סליק [קידושין דמ"ט ב']. דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. והרי גם התם אין מחשבה זאת שבלבו סותר דבריו שאמר בשעת מכירה הנני מוכר לך חפץ זה, אלא שבלבו חשב העניין מבורר יפה, ואפ"ה אמרי' גבי' דברים שבלב אינן דברים. ואת"ל התם מדהו"ל תנאי, וכל תנאי מלתא אחריתא הוא נגד דבור סתם. וה"ל שפיר כסוחר דבריו. תדע, דא"כ מאי ראיה מייתי התם מקרבן דאמרי' דכופין אותו להביאו ויאמר רוצה אני, אעפ"י שאינו מרוצה בלב. ומה זו ראיה, התם ודאי מיאון שבלבו סותר רצוי שבפיו, משא"כ הכא אין מחשבתו שבלב סותר לדבריו שבפה. אע"כ דמדהוי בלבו תנאי, הו"ל נגד סתם דיבורו כסותר זא"ז. עכ"פ הרי לעיל מנה שם בקידושין אמרי' במקדש אשה ואמר ע"מ שאני גבור, אין אומרים כיואב ואבנר, אלא כל שחביריו מתיראין מגבורתו. הרי דאף דבאמר כוונתי היה כיואב לא היה סותר למאי שהוציא בפיו כלל, ורק שבלבו בירר הדבר טפי, אפ"ה מדעכ"פ בלשון בנ"א אין סתימת לשונו משמע כפירושו דוקא, והוא מדבר עם האשה שתתרצה להתקדש לו. אמרי' וכי חולדה נביאה היא לידע מה שבלבו יותר מהמובן בלשון בנ"א. ואילו בנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, הרי עצמי קרבן אם אוכל לך, ואמר לא התכוונתי אלא לעצם שיש לי בביתי, מהימן (כנדרים די"ח ב). והרי גם זה פשטות לשון בנ"א לא משמע חרם ים או עצם מעצמיו, אפ"ה אמרי' דבריו שבלב הוה דברים. דאע"ג דבנדרים הולכין אחר לשון בנ"א. היינו בנדר סתם, ואומר שהתכוון כפי שיפרשו חכמים לשונו. אבל באומר שהתכוון שלא כפשטות לשון בנ"א מהני [ודו"ק בלשון הש"ך י"ד סי' ר"ח סק"ה]. וא"כ ק' מ"ש קידושין מנדר, ולמה לא נימא נמי בקידושין, דבאמר שלכך נתכוון אף שהוא נגד פשטות לשון בנ"א, עכ"פ כל שאינו סותר להדיא מחשבתו לדבור פיו מהני. אע"כ כסברתך בני שליט"א, דשאני קידושין מנדר, שנדר לעצמו ועל עצמו, כל שאינו סותר לדבור פיו, מצ"ל לכך נתכוונתי. משא"כ בקידושין הרי הוא עם האשה מדבר שתתרצה להתקדש לו ע"פ מה שתבין מדבריו, אין לה להבין מדבריו רק כפי המובן בפשטות לשון בנ"א:

השליח שעשה שליחותו פ"ק דחגיגה דף י' ובפרק אלמנה נזונת (כתובות דף צ"ח) ובר"פ הנודר מן הירק ובפרק האיש מקדש דף מ"ב: וביד כוליה פירקין פרק ז' דהלכות מעילה:

כבד ונתן להם בשר השליח מעל. בגמרא בעי מתניתין דקתני השליח מעל דמשמע דכבד ובשר תרי מילי נינהו דאי חדא מילתא היא שליח אמאי מעל מני אמר רב חסדא דלא כר"ע דאיהו סבר חד מינא הויא דתנן ברפ"ז דמסכת נדרים הנודר מן הירק מותר בדלועין ור"ע אוסר אלמא דס"ל דדלועין בכלל ירק הן ואע"ג דמימליך עלייהו שליחא וכדתנן בסיפא דמתניתין דהתם ואביי אמר אפילו תימא ר"ע היינו טעמא דכי נתן להם כבד מעל מפני שנתן להם מדעתו דמי לא מודה ר"ע דבעי לאימלוכי בבעל הבית אם יתן להם כבד וכיון דלא אימליך מש"ה מעל השליח דכמו שנתן להם מדעתו דמי ולאו משום דתרי מיני נינהו אלא חדא מילתא נינהו. ואתאמרא מילתא דאביי קמיה דרבא ואמר להו שפיר אמר נחמני:

והוא אומר טולו שתים שתים וכו' ובלבד שיאמר השליח טולו שתים אחת מדעתי ואחת מדעתו של ב"ה אז ב"ה מעל דלא וכו' הכי מפרש בגמרא. ורעז"ל העתיק מלשון הרמב"ם ז"ל: אבל שם בכסף משנה הביא לשון הגמרא כאשר כתבתיה:

אמר לו הבא מן החלון וכו' פרק התקבל (גיטין דף ס"ה) ובפרק האיש מקדש (קידושין דף נ') ותוספות ר"פ אמרו לו:

או מגלוסקמא ולא פירש לו איזה חלון ואיזה גלוסקמא ולשם הי' הרבה חלונות או הרבה דלוסקמאות:

אע"פ שאמר ב"ה לא היה בלבי על זה אלא על זה. פירוש לא היה דעתי על אותו חלון כי אם על החלון האחר מ"מ בעל הבית מעל שהרי נעשה שליחותו דדברים שבלב אינם דברים:

אבל אם אמר לו הבא מן החלון והביא לו מדלוסקמא וכו' שליח מעל. פירוש לכשיוציא ב"ה שהוא מסתמא גזבר שהרי עדיין לא יצאו מרשות הקדש עד שיוציאם תוספות ז"ל. וכתב הרמב"ם ז"ל שם פ"ז בד"א כשהיו החתיכה מקדשי בדק הבית אבל אם הי' בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר ע"כ והיא תוספתא. וקלסהו הראב"ד ז"ל: