משנה מעילה פרק ג׳ משנה ד׳

דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא כו' ר"ש אומר תורים שלא הגיע זמגן מועלין כו' כבר ידעת שדישון הוא האפר ודישון המנורה קצות הפתילות השרוף שנשרף מהם ואר"ש תורים שלא הגיע זמנן הואיל והם ראוים ליקרב לאחר זמן מועלין בהם וחכמים אומרים הואיל ואינם ראוים עכשיו ליקרב לא מועלין ולא נהנין ואין הלכה כר' שמעון:

דישון מזבח הפנימי והמנורה. כתב הר"ב היה מוציאן ומניחן אצל מזבח החיצון מקום שמניח שם תרומת הדשן של מזבח החיצון. דכתיב (ויקרא א׳:ט״ז) והסיר את מוראתו בנוצתה וגו'. אל מקום הדשן. ואי למקבע ליה מקום למוראות לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח קדמה. ותו לא. וממילא ידענא דהיינו מקום הדשן דיליף אצל אצל מושמו אצל המזבח. מאי הדשן דאפילו מזבח פנימי שם מקומו. מנורה מנלן. דשן הדשן ה"א יתירא. גמרא:

לא נהנין ולא מועלין. כתב הר"ב דבהני לא כתיב ושמו כו'. עיין בפירושו דסוף תמורה. ומ"ש שם:

המקדיש דישון בתחלה. פירש הר"ב ה"ק. המקדיש דמי דישון בתחלה קודם שהוציאו כו' דאי אפר כירתו מאי בתחלה. והתוס' [ד"ה והמקדיש] כתבו דאפר כירתו פשיטא דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דלקמן דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית. אבל מה שכתב הר"ב שוב ליכא לשער כו' קשיא לי דא"כ כל הני דאין מועלין בהן משעה שנעשית מצותו. דתנן גם בפרק דלעיל [נמי]. ומאי איריא דשמעינן לה בדישון דוקא. והתוס' כתבו דמיירי באדם [שנטל] *) מתרומת הדשן לאחר שהורמה. והקדישה. מועלין בה מן [התורה]. ע"כ. ודעת הרמב"ם נ"ל שמפרש במקדיש אפר כירתו דבריש פ"ה מהל' מעילה כתב המקדיש תרנגולת כו' אפילו הקדיש אשפה מלא זבל או עפר. או אפר. מועלין בכולן. ויראה לי דאפר דנקט. ממשנתינו זאת הוא שהעתיק כן. ואם אין אתה אומר כן. לא העתיקה כלל. [*ומ"ש הר"ב כשנתערך זה. נ"ל דלא דקשה ל"ל כשנדר זה וכן הא דדקדק לכתוב מועל בו לאלתר. לא ידעתי למה הוצרך לכתוב לאלתר]:

תורין שלא הגיע זמנן כו'. כדתנן במ"ה פ"ק דחולין:

לא נהנין כו'. כתב הר"ב ולא דמו למחוסר זמן כו' וכן בני יונה שעבר זמנן, ולא דמי לחטאת שעברה שנתה דאמר לעיל [בריש פרקין] דמועלין בה קודם כפרה. דהתם משום דאזיל לרעייה ואין לה פדיון. אבל הכא אין לעופות פדיון ולא אקרו קדשי ה'. תוס'. ומ"ש הר"ב שהרי אין המום פוסל בעופות. דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות [*כמו שכתב הר"ב במשנה ד' פ"ו דתמורה]:

דשון מזבח הפנימי של קטורת:

והמנורה של שירי הפתילות, דשניהן מוציא ומניחן אצל מזבח החיצון:

ולא מועלין אחר שהניחן שם, מדכבר נעשית מצותו [ולרש"י אף. קודם שהניחן שם אין מועלין בהן, דאין גוזרין גזירה במקדש]. אבל תרומת הדשן של מזבח החיצון שתרמו בכל יום ומניחו במקום הנ"ל, מועל בו, מדכתיב גביה ושמו אצל המזבח, ומדלא כתיב וישימו, משמע שיהיה בהוויית קדושתו גם אחר ששמו שם, שימעול בו אף אחר שנעשת מצותו:

מועלים בו ה"ק המקדיש דמי דישון בתחלה קודם שהוציאוהו מעזרה, אמר מה ששוה הדישון הזה, עלי, ואח"כ הוציאו, ובא אחר ונהנה מהדישון קודם ששמוהו כמה שוה, אעפ"י שנהנה אחר שנעשת מצותו מועלין בה, משום דכשנהנה והחסיר הדשן א"א תו לשער כמה היה שוה האפר בשעה שנדר, ונמצא הפסיד להקדש:

תורים שלא הגיע זמנן שזמן הקדשן הוא רק משיזהבו נוצותם כראוי. וזה הקדישן מקודם:

ובני יונה שעבר זמנן שזמן הקדשן היא משנולדו רק עד כל זמן שכשיעקר נוצה מהכנף יתמלא מקום עיקורו בדם. וזה הקדישן אח"כ:

ולא מועלים ואע"ג דבהקדיש בהמה מחוסרת זמן, אף שפסולה עדיין להקרבה, קדשה. בהמה שאני, דכמו מום שפוסל בה, ואפ"ה אתו מעותיה לכלל קדושה כשיפדוה כשתומם, כ"כ מחוסר זמן שלה, אף שפוסל בה, אפ"ה תפס בה קדושה. משא"כ עוף אי אפשר לדמות בו מחוסר זמן למום, מדאין מום פוסל בעוף [כתמורה פ"ו מ"ד]. ואפילו מחוסר אבר שפוסל בעוף, עכ"פ לא מהני בו פדיון שיבואו מעותיו לכלל קדושה, דאין פדיון רק בבהמה שהוממה. וכן בני יונה שעבר זמנן, לא דמי לחטאת שעברה שנתה דאין לה פדיון, ואפ"ה מועלין בה קודם כפרה. די"ל הכא שאני שהקדישה כשכבר לא היתה ראוייה להקדש, דמי למקדיש בעל מום למזבח דלא קדש [כתמורה ספ"ה]. ותו דהתם שאני דאזל לרעיא, וסופו שיבואו מעותיו לכלל קדושה:

מועלין בהן מדסופן לבוא לכלל קדושה:

ותפתח הארץ את פיה, כך פירשתי ע"פ דעת הר"ב. אמנם הרואה יראה במת"כ רבינו, כמה דחיק לן עלמא בשנפרש משנתינו כן, דהרי במשנתינו לא נזכר שהקדיש דמי דשן, ושהנהנה החסיר מהאפר, ושהחסירו קודם ששמוהו כמה שוה, ושלא ידעינן כמה החסיר, והרי לפי דברי הר"ב ע"כ בכל הני גוונא איירי מתני'. [עי' לקמן רפ"ה] וכולן חסרי' במשנתינו. ותו דלמה צריך לאשמעינן הך דינא בדישון, בכל מילי נמי בהקדיש דמיו ובא אחר והחסירו קודם ששמוהו ימעול בו מה"ט. ותו לפי דברי הר"ב למה צריך שהקדישו בתחלה קודם שהוציאו, הרי גם בהוציאו ואח"כ הקדישו או הקדיש דמיו, ובא זה ונהנה ולא ידעינן כמה החסיר, מעל, מדא"א לשער כמה שוה. ותו ק"ל דכפי הנראה נדחק הר"ב לפרש דמיירי שאמר דמי דישון עלי, דאי בדישון גופי', וקודם שהוציאו, הרי קדוש ועומד, גם אינו שלו, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ועכ"פ ק' לפי שיטתו. דשפיר הוה מצי למימר שהקדיש הדישון גופי' וקודם שהוציאו, ואפ"ה בהקדישו קדש הקדש עלוי, דלא גרע מהקדיש קדשי מזבח, דקיי"ל דקדשי הקדש עלוי [כתמורה פ"ז מ"ג ורמב"ם פ"ו מערכין ה"ח]. ואת"ל דהכא דלא שייך לא חיוב אחריות ולא דורן. לא שייך נמי למימר שהקדישו הקדש עלוי כמה שוה. עכ"פ ק"ל האיך יכול להקדיש דמיו קודם שהוציאו, הרי אז אסור בהנאה ואינו שוה כלום, דמדאסור בהנאה אינו בר דמים, ודמי למקדיש דמי חמץ בפסח דלא קדיש [כפסחים דכ"ט]. ואע"ג דבנהנה מקדושת הגוף אף שאסור בהנאה חייב קרבן מעילה. כתוס' ישנים [כריתות די"ג ב ד"ה ואשם אחד] והכי מסתבר דאל"כ מעילה היכא משכח"ל. עכ"פ הכא שאמר דמי דישון זה עלי, וודאי פטור, דהרי אינו בר דמים כלל, ולא הקדיש כלום. והרי אפי' המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, (כפסחים פ"ט ב). ואת"ל דכוונת הר"ב שהקדישו בתחלה שלכשיוציאו יתן דמיו כמה שוה אז, וקמ"ל לפ"ז שפיר רבותא אף שהקדישו בתחלה כשעדיין קדוש, לא אמרי' דמדאינו אז בר דמים, הו"ל כמקדיש דבר שלבלע"ו בשעת נדרו, דאפ"ה עכ"פ חייב משום נדר (כרמב"ם פ"ו מערכין הל"א). וקמ"ל נמי דאף דגם אח"כ יהיה עכ"פ אסור ליהנות מהאפר מדרבנן, אפ"ה כיק מדאורייתא לכשיוציאו יהיה בר דמים, לשיכך יכול להקדיש דמיו ששוה אז. עכ"פ ק"ל האיך יתחייב קרבן מעילה מדהפסיד להקדש, מדאי אפשר תו לשער דמיו, הרי אינו רק כדבר הגורם לממון, דלאו כממון דמי [כרמב"ם רפ"ב מגניבה], וא"כ האיך יביא המועל חולין בעזרה. ואת"ל דהא דקיי"ל דהגורם לממון לאו כממון דמי, היינו דלא מחשב מה"ט כשלו, ומשו"ה. בגנב קדשים שחייבים באחריותן פטור מד' וה' [כב"ק דע"א א]. אבל דלחשב ממון. דבר הגורם לממון כממון דמי, דהרי השורף שטרותיו של חבירו קיי"ל דחייב לשלם [כרמב"ם פייז מחובל] וע"כ מדה"ל כשורף ממון ממש. עכ"פ הכא מה שהפסיד הוא רק מדא"א לשומו ובוודאי רק גרמא בעלמא הוא, דקיי"ל דפטור עלה [כח"מ שפ"ו]. ויהי' איך שיהיה אינו רק מזיק את ההקדש ולא נהנה מההקדש שאינו חייב קרבן מעילה, ופטור גם מקרן [כמעילה די"ט א, ורמב"ם פ"ח מנזקי ממון ה"א]. ודוחק לומר כיון שנהנה מהנזק אף שלא נהנה מגוף ההקדש, יהיה חייב מעילה. ליתא, דהרי איש כי יאכל כתיב, וזה לא נהנה מהקודש. ואף את"ל דאע"ג דלא מעל מדאורייתא, עכ"פ מעל מדרבנן. אי אפשר לומר כן, דמדקאמר ברישא ולא מועלין דהיינו מדאוריי' ש"מ דמועלין דסיפא היינו נמי מדאורייתא. ולרתוי"ט חזיתי לדעתי' דר"ל דלרמב"ם משנתינו מיירי שהקדיש אפר כירה בעלמא. ולפע"ד אחמכ"ר גם זה דוחק מאוד, דחדא מה בתחלה דקאמר מתני'. ואת"ל דקמ"ל אף שהקדישו להאפר בעודו עץ לא הוה כמקדיש דבשלבלע"ו, דשאני הכא דהו"ל כמקדיש דקל לפירותיו, דמדעבידי דאתי קדיש [כב"מ ל"ג ב]. והו"ל נמי כמקדיש מעשה ידי אשתו דקדיש, משום דידים איתנהו בעולם [ככתובות נ"ח ב' ורמב"ם פ"ו מערכין]. עכ"פ ק' קושית התוס' הכא, דמאי קמ"ל הך דינא באפר, הרי אפי' הקדיש זבל אשפתו נמי [כמ"ו] ותו ק"ל דלא מצינו בשום מקום גם במקרא גם בש"ס שיהי' נקרא אפר בעלמא בשם דשן, ורק אפר הקרבנות שהוקרבו במזבח נקראו כך. והנה לתוס' יומא (דנ"ט ב' ד"ה והרי), מיירי הכא שהקדיש הדשן אחר שהוציאו חוץ לג' מחנות, ע"ש. ונ"ל דכוונתם דהיא גופא קמ"ל דאחר שהוציא הדשן לשם אף דעדיין אסור מדרבנן, יכול להקדישו. אמנם לא ידענא עכ"פ מה בתחלה דקאמר מתני'. אולם ל"מ מרבותינו היה נלפע"ד ע"פ מ"ש תוס' והרא"ש [נדרים ל"ד ב] דאע"ג דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, אפ"ה אם היה מונח דבר הפקר, ואין אדם סמוך לו רק הזוכה, יכול אותו אדם להקדישו אף קודם שבא לידו. וא"כ אפשר לומר נמי דמיירי הכא בהקדיש דישון מזבח פנימי ומנורה, ולרבותא נקט שהקדישו בתחלה דהיינו שהקדישן קודם שהוציאן מההיכל. וקמ"ל מתני' תרתי. חדא, אף דגם אחר שיוציא הדשן יהיה אסור ליהנות ממנו, אפ"ה משום דמדאורייתא מותר ליהנות ממנו אז, דאין לך דבר שנעשת מצותו ומועלין בה [כפסחים כ"ו א], ורק מדרבנן אסור גם אז בהנאה. משו"ה יכול להקדישו. ותו קמ"ל, אף דהשתא שעדיין הדשן בהיכל, וודאי אינו ברשותו ואיך יקדישו, עכ"פ כיון שבידו להוציאו, וגם לכשיוציאנו יהיה כל אדם אסור ליהנות מהאפר עכ"פ מדרבנן, לפיכך כל אדם מרוחק מהאפר ההוא מלזכות בו, ורק אותו המקדיש הוא שרצה לזכות בהאפר כדי להקדישו, דסבור מצוה קעביד, להכי אף שאינו ברשותו, הו"ל כאלו בא ברשותו, וכתוס' ורא"ש הנ"ל. או נ"ל דהאי בתחלה דקאמר מתני' דוקא הוא, ור"ל דווקא שהקדיש האפר בעודו עצים וקטורת ופתילות, קודם שהקדישו לעבודתו. ואמר שלכשיעשו דשן יוקדשו, דהוו"ל כמקדיש דבר שברשותו שכשימכור ויחזור ויקנה תקדש, דקדשה. ומה"ט נמי לא הזכיר הרמב"ם בהלכותיו הך בבא דמתני' מדכבר הזכיר הך דינא במקום אחר [בפ"ו דערכין] אבל בהקדיש הדשן בשכבר נעשה דשן, לא קדש, משום דאז אסור עכ"פ מדרבנן, ליהנות מהדשן, הו"ל כמקדיש דבר שאינו שלו, וכמקדש אשה בחמץ דרבנן או בשעות דרבנן [כפסחים ד"ז א]. והקב"ה ברוב רחמיו יראינו מתורתו נפלאות:

דישון מזבח הפנימי וכו' תוס' פ' הוציאו לו (יומא דף נ"ט) ודפ' ב"ש דזבחים דף מ"ו ודפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס"ד) ודס"פ כל הבשר. וביד שם פ' שני סימן ט"ו. בפירוש רעז"ל דהכא לא כתיב ושמו אצל המזבח כמו בדישון מזבח העולה. אמר המלקט פירוש דמדכתיב ושמו ילפינן שטעון גניזה שהיה נבלע במקומו כדי שלא ימעלו בו ובגמרא יליף מקראי שהיה מניח דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה במקום שהיה תרומת מזבח החיצון:

המקדיש דישון בתחלה יש מפרשים במקדיש אפר כירתו ואין נראה דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דקאמר בסמוך דמועלין וא"כ מאי קמ"ל הכא דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית לכך נראה לפרש דמיירי באדם שזכה בתרומת הדשן לאחר שהורמה והקדישה ומועלין בהן מן התורה תוס' ז"ל. ורעז"ל תפס פירוש הר"ר אליקים ז"ל אלא שצריך להגיה בלשונו כמה היו דמיו כשמתנדב זה ונמצא זה מפסיד וכו'. [הגה"ה וכתב עליו הר"ס ז"ל צ"ע מה לי קודם שהוציאו מה לי לאחר שהוציאו כבר נעשית מצותו ורש"י ז"ל לא פירש כן ע"כ]. ונראה שהוא קרוב לפירוש תוס' ז"ל והוא פירוש אחרון שאכתוב בס"ד בשם פירוש לא נודע למי. והרמב"ם ז"ל לא פירש בו דבר ונם ביד לא הביאו רק שם ברפ"ה כתב אפילו הקדיש אשפה מלאה זבל או עפר או אפר מועלין בכולן ע"כ. ורש"י ז"ל משמע דמפרש דישון בתחלה מועלין בו כלומר שאחר שהניח דישון מזבח הפנימי והמנורה במקום שמניח תרומת הדשן של מזבח החיצון מועלין בכולו דכמו שמועלין בדישון מזבח החיצון דהא כתיב ביה ושמו ה"נ מועלין בשל מזבח הפנימי והמנורה דאי אפשר דלא נתערב בו מה שהוא משל חיצון על של פנימי הלכך מועלין בכולו אבל קודם שהניחו שם במקום שהוא מניח דישון מזבח החיצון קתני רישא דלא נהנין ולא מועלין דהא לא כתיב ביה ושמו כמו שכתוב בדישון מזבח החיצון כך נראה שפירש רש"י ז"ל אלא שהרחבתי דבריו ז"ל. ומ"מ מלת המקדיש ומלת בתחלה לא נתיישבו לפירושו ז"ל לע"ד והפירוש ראשון שאכתוב בשם שלא נודע למי קרוב לפירוש זה וז"ל דישון מזבח הפנימי והמנורה היו נותנין אבית הדשן מקום שהיה נותן תרומת הדשן של מזבח החיצון כדתנן במס' תמיד וצבר את הגחלים ע"ג הרצפה רחוק מן הכבש ג' טפחים מקום שנותנין שם מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה. והשתא תרומת הדשן דכתיב והרים את הדשן אית בה מעילה בין קודם הרמה בין לאחר הרמה אבל דישון מזבח הפנימי לא אשכחן ביה קרא לדשנו והא דכתיב ודשנו את המזבח בשעת סילוק מסעות כתיב ואנן בעינן דישון שלא בשעת מסעות דומיא דתרומת הדשן דמזבח התיצון והלכך קודם שהוציאוהו והניחוהו אבית הדשן לא נהנין ולא מועלין עד שהניחו על בית הדשן דלאחר שהניחו על בית הדשן היה מעורב עם תרומת הדשן ומתוך שאינו יודע איזוהי תרומת הדשן ואיזוהי דשן מזבח הפנימי מועלין בו והיינו דקתני דישון בתחלה מועלין בו כלומר מועלין באותו שמניחו על בית הדשן שהיה מתחלה שבתחלה כשהיה נכנס בעזרה היה מרים תרומת הדשן מעל מזבח החיצון ואח"כ היה נכנס לפנים ומדשן מזבח הפנימי והמנורה ע"כ: עוד כתוב שם. ענין אחר פירשה מורט למתניתין דישון של קטרת דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין וכו' דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו אבל של מזבח החיצון עדיין לא נעשית מצותו כדאמרינן לעיל בפרק שני דצריכין בגדי כהונה:

המקדיש דישון של קטרת דלאחר שהיציאו הדשן בין ממזבח הפנימי בין ממזבח החיצון והמנורה בא אדם אחד ואמר הרי דשן זה הקדש כלומר הרי עלי ליתן דמי הדשן ואתא איניש אחרינא ונהנה ממנו חייב מעילה דהא קמפסיד להקדש דהמקדיש לא יהיב כולי האי ולהכי קתני מתניתין בתחלה כלומר כתחלה דכי היכי דקודם שהוציאו מעל המזבח היו מועלין בו השתא דהאיך קבל עליו ליתן דמי הדשן נמי מועלין ע"כ מה שמצאתי ומובן הענין שהלשון קשה. והמחוור שבפירושים נראה שהוא מה שפירש הר"ר אליקים ז"ל והוא קרוב הרבה לפירוש האחרון שלא נודע למי כדכתיבנא. ועל הפירוש שהביא רעז"ל המקדיש וכו' עד ונמצא זה מפסיד להקדש כתב הר"ר יהוסף ז"ל פירוש זה אינו נראה כלל כי המזיק את ההקדש אינו חייב קרבן מעילה וכ"ש הגורם היזק להקדש וכל זה הדרך שפירש אינו נזכר במשנה אפילו אות א' ממנו ונראה לפרש שהוא מדבר במי שמקדיש דישון משלו והתוספות פירשו שהקדיש דישון של המזבח והמנורה כגון שבא אחד ולקח אותו וחזר והקדישו אז הוי כאילו הקדיש דישון מביתו ומועלין בו כי כבר זכה בו והרי הוא שלו ויפה פירשו אך קצת קשה כי היה לו לתנא לפרש דבריו עכ"ל ז"ל:

תורין שלא הגיע זמנם וכו' לא נהנין ולא מועלין וכו' פירוש לא מועלין כלל ואפילו מדרבנן ולא משלם כלל ועל כרחך ה"פ דאין לפרש דאין מועלין מן התורה קאמר אבל מדרבנן איכא מעילה דהא לעיל גבי דם דקאמר אין מועלין ע"כ ר"ל אין מועלין כלל דאי מן התורה דוקא קאמר מאי קאמר יצא לנחל קדרון מועלין וכי נמי יצא לנחל קדרון אין מועלין אלא מדרבנן וכדפרישית לעיל וכן גבי חטאות המתות דקאמר אין מועלין ר"ל אף מדרבנן כדמשמע לעיל ברפ"ק וא"כ ש"מ דכל היכא דקתני אין מועלין ר"ל אף מדרבנן תוספות ז"ל. ועיין במ"ש לקמן רפ"ה:

רש"א תורין שלא הגיע זמנם מועלין בהן ר"ש לטעמיה דאמר בפ' בתרא. דזבחים כל הראוי לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ואין בו כרת ובני חורין נמי שהקדישן קודם זמנם הואיל ויהיו ראויין לאחר מכאן השתא נמי אית בהן מעילה:

ובני יונה שעבר זמנם לא נהנין ולא מועלין. ל"ד לחטאת שעברה שנתה דאמרינן לעיל דמועלין בה קודם כפרה דהתם היינו משום דאזיל לרעייה כדפרישית לעיל ואין לה פדיון עד לאחר שיהיה בו מום ועוד שמן המעות קונים עולת קיץ למזבח וא"כ שפיר איקרו קדשי ה'. אבל הכא אין לעופות פדיון ולא איקרו קדשי ה'. אבל ליכא למימר דשאני חטאת שעברה שנתה משום שהיא קדושה קודם שעברה שנתה אבל העופות הם מקודשין מיד (בהגיע זמנם פירוש שאינו מקדישן עד אחר שיגיע זמנם דזה לא יתכן) דהא קפסיק ותני הכא אפילו היכא שקדשו הבני יונה קודם אלא ודאי צ"ל כדפרישית תוס' ז"ל שבכתיבת יד: