משנה מעילה פרק ב׳ משנה ט׳

הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים וכו': כל אלו שמנה הם לאישים והם בעצמו הם המתירין לזולתן ויש מהם שאין לו מתירין ולפיכך מועלין בהם משקדשו בכלי שרת עד שיצאו לבית הדשן כמו שבאר בהקומץ ולא יתחייב עליהן בדין פגול לפי העקרים שבארנו ופירשנו ברביעי מזבחים כשתעיין אותו שמה אבל דין טמא ונותר חייב שנאמר כל איש אשר יקריב מכם ואמרו בכל הקדשים הכתוב מדבר וכבר נתבאר בי"ג מזבחים שאין חייב כרת אלא טמא שאכל את הקדש. ומה שאמר כאן אשר יקרב ר"ל שכל זמן שאכל בטומאה הדבר [ע' בגמ' מעילה דף י' ע"ב] שאינו ראוי ליקרב והוא משיקדיש בכלי אז יתחייב וכבר נתבאר בסוף חגיגה שמחוסר כפורים צריך טבילה לקדש כל קדש:

ומנחת נסכים. פי' הר"ב הבאה עם הזבח כו' וכן פירש"י. וכרבנן דמשנה ג' פ"ד דזבחים. ועיין מ"ש שם. דלהתוס' הכא אף בבאה בפני עצמה ואתיא ככ"ע דהתם. וכתבו התוס' דבבאה בפני עצמה. מוכח בתמורה פ' יש בקרבנות דקריבה אפי' בלילה [וכמ"ש הר"ב שם] ועמוד השחר פוסלתו. וא"כ נצטרך לפרש לינה עמוד השחר. ע"כ. כלומר לינת כל הלילה:

קדשו בכלי. לא נקט קדשו בכלי משום קומץ. דמעיקרא נמי קודם שנתן הקומץ בכלי לקדשו. הוכשר ליפסל בטבול יום. *)מקודש בכלי ראשון עם כל המנחה כולה קודם שקמץ [אלא אגב הנך דנקט בהו קדשו בכלי נקט ליה]. תוס' [דף ח' ע"א ד"ה קדש]:

כל שיש לו מתירים. מ"ש הר"ב. כגון עולת העוף ופרים הנשרפין שדמן מתיר למזבח בלבד. לאו למזבח בלבד דפרים הנשרפין עד שיתוך הבשר בבית הדשן מועלין בהן. וא"כ ניתר בשרן ועורן לבית הדשן נמי. ול' רש"י עולת העוף. ועולת הבהמה שדמן וכו':

וכל שאין לו מתירין. פי' הר"ב. כי הני הקומץ והלבונה. עמ"ש במשנה ג' פ"ד דזבחים. והא דכתב הר"ב וטמא יליף כו'. שם בפי' הר"ב במשנה ה':

משום נותר. ומשום טמא. כתב הר"ב. משום טמא. מרבינן להו. מדכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו'. וכי יש נוגע שהוא מחייב. אלא בכל הקדשים הראוי לקרב. והוא משקדש בכלי שאכל בטומאה. הוא מדבר. גמ':

ומנחת נסכין ר"ל מנחה שמביאין עם הקרבן. וכל הנזכרים כאן כולן כליל למזבח, ואין בהם שיריים לכהנים:

מועלין בהן משהוקדשו בפה:

קדשו בכלי לא קאי אקומץ, דהרי גם בלא הוקדש הקומץ בכלי, כבר הוקדש המנחה כולה בכלי, דהרי כל מנחה צריכה מתן כלי קודם קמיצה:

ופיגול אין בהן דאין פגול נוהג רק בקרבנות שיש להן מתירין, משא"כ הנהו אין להם מתיר אחר:

זה הכלל כל שיש לו מתירין כגון חטאת, אשם, שלמים, שדמן מתיר אימוריהן למזבח ובשר לכהנים. וכ"כ עולת בהמה ועוף ופרים הנשרפין ושעירים הנשרפין, דמן מתיר עכ"פ בשרן או אימוריהן למזבח. וב' הלחם, דם הכבשים שעמן מתירן לכהנים. ולחה"פ, הקטרת הבזיכין מתירן לכהנים. וכל המנחות, קומץ מתיר שריים לכהנים:

וכל שאין לו מתירין ככל הני דחשיב ברישא דמתניתין:

כך כתבו תוס' (שבועות די"א א' ד"ה אלא), וכך כ' רתוי"ט הכא. אמנם ל"מ נלפע"ד, אף לבתר דאמרי' (מנחות ע"ה א') דכל מנחה צריך לקדשה בכלי קודם קמיצה. וכ"כ הרמב"ם (בפי"ג מקרבנות ה"ה) עכ"פ אם לא קדשה לא מפסלה הקמיצה שאח"כ בהכי. תדע מדאמרינן (מנחות ד"ט א') דבבללה בחוץ לר' יוחנן פסולה, משום דבלילה בכלי, נהי דכהונה לא בעי פנים מיהו בעי, עכלה"ג. והרי כשבללה בחוץ, וודאי בלל בכלי חול, דהרי לא הוציאו כלי שרת לחוץ משום גנאי (כתוס' מנחות צ"ה ב' ד"ה לישתו). ודוחק לומר דמיירי שהוציא הכלי שרת, דכיון שאינו רשאי היה צריך להזכיר דמיירי בהכי, וזה כל קו' הש"ס במנחות בסוגיא הנ"ל (דצ"ה ב'). וא"כ אי נימא דכשנעשת בכלי חול נפסלה המנחה, למה נקט ר' יוחנן שנעשת בחוץ, הרי אפילו נבללה בפנים בכלי חול נפסלה. אלא ש"מ דאין צריך לקדש המנחה בכלי שרת רק לכתחילה. וכן נראה מדאמרינן (מנחות נ"ז ב'), בשלמא ביסא לא אמר רחמנא דלעביד בביסא, כי לש ע"ג קטבלא לית לן בה, אלא עשרון, דאמרה רחמנא שימדדו בעשרון, שביק עשרון דקודש וכייל בעשרון דחול בתמיה. מכל זה מוכח להדיא, דביסא וודאי לא צריך להמנחה, וגם מדת העשרון א"צ שיהיה קודש רק לכתחילה, רק דמסתמא לוקח כלי שרת. א"כ מצי שפיר קאי האי קדשו בכלי דנקט תנא, גם אקומץ, וכגון שלא הוקדשה כל מנתה בכלי שרת, רק הקומץ. [אב"י כדברי ע"ר שליט"א משמע נמי מרש"י (יומא דכ"ט ב')]:

הקומץ והלבונה וכו' פ"ק דשבועות דף י"א. ותוספות פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ"א.) ורש"י ז"ל פ' הוציאו לו (יומא דף מ"ח.) וע"ש בתוספות שנתנו טעמים לשבח אמאי לא פשיט ומוכיח התם ממתניתין דהכא דקתני בהדיא דקטרת דיום הכפורים נפסלת בלינה וחלקו ותרצו כמה תירוצים חד מינייהו דאיכא למימר דהכא מיירי בקטרת דכל השנה דחשיבא קדוש כלי דידה לאפסולי בט"י ובמחוסר כפורים ובלינה מדקתני קדשן בכלי אלמא דאיירי בההיא שהיא צריכה כלי כדי לקדשה קדוש גמור אבל קטרת דיום הכפורים דלא חשיבא קדוש כלי דידה דמן הדין הוה לן למימר שלא תהא בכלי אלא ניעייל בחפניו אלא משום דלא אפשר כדאיתא התם וכתבתיו שם ראש אותו פרק אימא דלא תפסל בלינה בקדושת כלי דידה דאדרבה טפי הוה עדיף בלא כלי אלא משום דלא אפשר אבל מההיא דהוסיף ר"ע על הסלת והקטרת וכו' דתנן בר"פ בתרא דעדויות מייתי ראיה שפיר דמדקתני קטרת סתמא משמע בכל מיני קטרת מיירי ע"כ. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' ל"א:

ומנחת נסכים אי מיירי בבאה בפני עצמה כדאמרינן התם ס"פ ב"ש דזבחים מביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן עד עשרה ימים אתיא ככולי עלמא דאין לה מתירין ואי בבאה עם הזבח פלוגתא דר"מ ורבנן בס"פ ב"ש ר"מ סבר פגול ורבנן סברי לא פגול ואתיא מתניתין כרבנן. ובלינה דקתני אי מיירי בבא עם הזבח ר"ל שקיעת החמה ובתמורה חשיב ליה דברים שדרכן ליקרב ביום ואי בבאה בפני עצמה מוכח בתמורה פ' יש בקרבנות דקריבה אפילו בלילה ועמוד השחר פוסלתו וא"כ נצטרך לפרש לינה עמוד השחר תוס' ז"ל:

קדשו בכלי הוכשרו ליפסל וכו' לא נקט קדשו בכלי משום קומץ דמעיקרא נמי קודם שנתן הקומץ בכלי לקדשו הוכשר ליפסל בט"י שכבר הוקדש בכלי ראשון עם כל המנחה כולה קודם שקמץ ותנן לעיל בסמוך המנחות מועלין בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בט"י אלא אגב אינך דנקט קדשו בכלי נקט ליה. ושם בשבועות כתבו עוד והא דתנא קומץ בהדי הנך משום סיפא דקתני וחייבין משום נותר וטמא דקאי אכולהו ע"כ. עוד כתבו שם דהא פשיטא לן שאין קטרת נפסלת בלינה משעת נתינה במכתשת שהרי היו עושין אותה בתחלת השנה לצורך כל השנה וקדשו בכלי דהכא דאקטרת היינו כלי דבשעת הקטרה דומיא דקומץ ולבונה ושאר השנויים כאן עמה. ואי לאו מתניתין דהכא ה"א דאין שייך בקטרת פיסול לינה כלל ע"כ. והתם נראה דמסיק דאפילו תימא דמכתשת קדשה קדושת הגוף ובלינה היינו טעמא דלא מיפסלא לפי שאינה משנה את מראיתה ומיהו משקדשה בכלי ליקרב גזור בה רבנן פיסול דילמא אתי לאכשורי בשאר המתקדשים בכלי ע"ש:

ופיגול אין בהן. דכולן אין להם מתירין וכל דבר שאין לו מתירין אין חייבין עליו משום פיגול תוס' ז"ל וכמו שפירש רעז"ל וצ"ע לע"ד מה מחדשין על לשון המשנה:

זה הכלל כל שיש לו מתירין עי' בתוי"ט ד"ה כל שיש וכו' ולשון רש"י ז"ל וכו' אכן בתלמוד המוגה כתוב בפירש"י ז"ל כגון עולת העוף ועולת בהמה ופרים ושעירים הנשרפים דדמן מתירן למזבח ע"כ אלא שמנוקד על מלות ועולת בהמה:

וכל שאין לו מתירין כיון שקדש בכלי וכו' עד ופיגול אין בו פירוש דבעינן דומיא דשלמים מה שלמים דיש להם מתירין חייבין עליהם משום פיגול דעיקור פיגול בשלמים כתיב אף [כל] דיש להם מתירין לאפוקי אלו דהן מתירין עצמן תוס' הר"ף ז"ל:

וכל שאין לו מתירין וכו' עד ומשום טמא יליף לה בברייתא בגמ' מקרא דכתיב אל הקדשים אשר יקדישו וטומאתו לרבות כל הני יכול יהו חייבין על דבר שיש לו מתירין משום טומאה נזיד קודם שיקרבו מתיריו ואותם שאין להם מתירין יהו חייבין עליהם ג"כ משום טומאה מיד קודם שיקדשו בכלי ת"ל אשר יקרב ויקרב היינו נוגע דכי יגע מתרגמינן ארי יקרב וא"ר אליעזר וכי יש נוגע שהוא חייב כרת אלא מאי יקרב משיוכשר ליקרב הא כיצד כל דבר שיש לו מתירין אין חייבין עליו עד שיקרבו מתיריו וכל דבר שאין לו מתירין אין חייבין עליו עד שיקדש בכלי שאז הוכשרו ליקרב. וביד פי"א דהלכות פסולי המוקדשין סימן י"ב ט"ז י"ז: