משנה מגילה פרק ד׳ משנה ב׳

בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה כו': אמרו זה הכלל סימן בעלמא לפי שאין לנו יום שיש בו מוסף ואינו י"ט אלא מה שנזכר וכל זה מבואר ואמת. ובכ"מ שיאמר מברך לפניה ולאחריה רוצה לומר על דרך החיוב כמו שבארנו:

קורין ארבעה. ולפי שלא יפחות לכל אחד מג' פסוקים כדתנן לקמן מש"ה מתחיל מפרשת צו דגם היא סדרה של יום שהרי מקריבין תמידין בר"ח. ואין מדלגין וביום השבת [*כמו שמדלגין בתענית בויחל] שהרי לפעמים שהוא בא בר"ח. הר"ן:

ואין מוסיפין עליהם. כתב הר"ב דבר"ח ובחולו של מועד איכא ביטול מלאכה דמלאכת דבר האבוד מותר. וכן לשון רש"י [*ומסיים ואין מפטירין בנביא מהאי טעמא גופיה] והא דמשמע מלשונם דבר"ח אינו מותר אלא דבר האבוד. בגמרא מפרש רש"י דהנשים אינן עושות מלאכה בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל בפרק מ"ה מפרקי ר"א ומכח סברא כתב דלא חמיר מחולו של מועד דאסור במלאכה לכל. והר"ן כתב פירש"י ז"ל דר"ח אין בהם איסור מלאכה ע"כ. וכ"כ עוד בסוף מועד קטן. וגמרא ערוך הוא בפרק ב' דחגיגה דף י"ח. ונ"ל שמפני כן כתב רש"י ז"ל בפירושו דר"ה פרק ב'. כמ"ש שם בשמו במשנה ב' דמפרש בטול מלאכה לשני ימים דהיינו ר"ה ואילו לפירושו דהכא כמו שהוא בספרים שלנו ה"ל לפרש על כל ר"ח. וכמ"ש שם התוספות. *) ועוד כתב רש"י דדרכן היה שלא לעשות מלאכה בר"ח. ומסמיכין הדבר למקרא אשר נסתרת שם ביום המעשה דגבי דוד ויונתן ות"י ביומא דחולא וגבי ר"ח הוא דקאמר הכי כדכתיב מחר חדש מדקאמר ביום המעשה [בערב ר"ח] מכלל דר"ח לאו יום המעשה הוא:

הפותח והחותם כו'. מש"ה הדר תני לה הכא וכן עוד לקמן דהוה ס"ד דכל דטפי מלתא מחבריה מברך לפניה ולאחריה מש"ה אצטריך למתני לכולהו. תוס':

זה הכלל. לא אתא לאתויי. שאין לנו שיש בו מוסף ואינו י"ט. אלא מה שנזכר. וסימנא בעלמא יהיב דלא תימא יו"ט וחולו של מועד כי הדדי נינהו אלא נקוט האי כללא בידך כל דטפי ליה מלתא מחבריה טפי ליה גברא וכו'. גמרא:

אבל מוסיפין עליהן. אכולהו קאי דכיון שאסורין במלאכה מוסיפין עליהם דליכא למיחש משום בטול מלאכה. ואחרים מפרשים דנהי דאין פוחתין קאי אכולהו. אבל מוסיפין עליהן אשבת קאי בלחוד. אבל בשארא לא כדי שלא להשוותן לשבת שהוא עדיף מינייהו ובשבת דוקא דמוסיפין משום דליכא יומי דעדיף מיניה ויתיר ממנינא. הר"ן:

קורין ארבעה כדי שיהיה לסימן דבחוה"מ מותר רק מלאכת דבר האבוד. וכמו כן בר"ח נשים נזהרות ממלאכה [תי"ז]:

ולאחריה אף שהוסיפו א':

ביום טוב חמשה לסימן דמותר רק צורך אוכל נפש:

ביום הכפורים ששה לסימן דאסור בו כל מלאכה בכרת:

בשבת שבעה לסימן ששבת חמור יותר מיו"כ, שחייב בו על כל מלאכה סקילה:

מברך לפניה ולאחריה אף שהוסיפו הרבה לקרות:

בר"ח וכו'. ביד שם סימן ט"ז. ובטור א"ח סי' תכ"ג וסימן ת"ץ. וכתב הר"ן ז"ל ולפי שלא יפחות לכל אחד משלשה פסוקים כדתנן לקמן מש"ה מתחיל מפרשת צו שגם היא סדרה של יום שהרי מקריבין תמידין בר"ח ואין מדלגין וביום השבת שהרי לפעמים שהוא בא בר"ח ע"כ:

זה הכלל כל שיש בו מוסף. פ' ששי דהלכות כלי המקדש סי' ד' ובטור א"ח סי' רפ"ב ובגמ' בעי רב אשי למימר דזה הכלל לאתויי תענית צבור וט' באב דאית בהו מוסף ברכה יתירה דהיינו עננו ובמסקנא לא קם אלא דזה הכלל סימנא בעלמא הוא דיהיב וכו' וחנוכה ופורים לא נזכר במשנה כמה בני אדם קורין בו ונלע"ד שנרמז בדברי התנא בהאי זה הכלל וכו' דקתני כלומר דוקא אלו שיש בהן מוסף קורין ד' אבל חנוכה ופורים אע"פ שהן ימים של שמחה ואפי' פורים שנקרא י"ט כיון שאין בהן מוסף אין קורין בהן אלא שלשה כדין שני וחמשי ודוגמא קצת מצאתי אח"כ לדרך זו בפרק בתרא דתמורה [דף ל"א ע"ב] גבי הא דתנן התם ומועלין בגדוליהם דקאמר בגמ' אמר רב פפא לאתויי בקדשי מזבח דבקצת ספרים כתיבת יד כתוב לאתויי מאי אמר רב פפא למעוטי בקדשי מזבח כמו שכתבתי בספר שקראתי שמו בנין שלמה לחכמת בצלאל. והני שלשה חמשה ושבעה תני רב יוסף שלשה כנגד שלשת שומרי הסף חמשה מרואי פני המלך שבעה רואי פני המלך פי' רש"י ז"ל וכנגדן תקנו אלו מעין דבר מלכות. ורב יהודה פירש ששה דיום הכפורים כנגד ששה שעמדו מימינו של עזרא וששה משמאלו:

ביום הכפורים ששה. בטור א"ח סי' תרכ"א:

אבל מוסיפין עליהם. מתני' תנא דבי ר' ישמעאל היא ודלא כאידך תנא דר' ישמעאל דאמר שלעולם אין מוסיפין עליהם אפילו בשבת ודלא כר' עקיבא בר פלוגתיה דאמר בשבת ששה וביום הכפורים שבעה ותרי תנאי אליבא דר' ישמעאל:

הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. קשיא אמאי תנא הך מילתא הכא תלתא זימני דהא בחד זימנא סגי וי"ל דהוה ס"ד דכל דטפי מילתא מחבריה מברך לפניה ולאחריה מש"ה איצטריך למיתני בכולהו תוס' ז"ל ואפשר שרצונם לומר בתירוץ זה שהייתי אומר שהאיש הנוסף בעבור כבוד היום אותו ג"כ יברך לפניה אעפ"י שכבר בירך הכהן לפניה וודאי שהוא יברך ג"כ לאחריה שהוא החותם ונמצא שבי"ט החמישי מברך לפניה ולאחריה וביה"כ הששי מברך לפניה ולאחריה וביום השבת השביעי מברך לפניה ולאחריה ויהיה הפרש מועט בין יו"ט ליה"כ ובין יה"כ לשבת. עוד אפשר שרצונם ז"ל לומר והוא הנכון שהייתי אומר שאע"פ שכבר השמיענו דגם בר"ח ובחש"מ דפותח וחותם בתורה בלחוד הם דמברכין לפניה ולאחריה הייתי אומר דוקא אותם שהבדל מועט בינותם לשני וחמישי ושבת במנחה הוא דסגי בברכת כהן בתחלה ובברכת משלים באחרונה אבל י"ט שהבדל גמור בינו לבין ר"ח וחש"מ ה"א שיצטרכו כולם לברך לפניה ולאחריה וכ"ש בין יו"ט ליום הכפורים ושבת שההבדל יותר ויותר גדול דה"א דכולהו בעו לברוכי תחלה וסוף קמ"ל דבכולהו סגי בפותח וחותם אבל קשה קצת לזה ממה שהקשו תוס' ז"ל אמאי לא בעי בגמ' מארבעה של ר"ח כנגד מי וכן חש"מ כד בעי הני שלשה וחמשה וששה ושבעה כנגד מי ותרצו דקים ליה לתלמודא דטעמא חשוב לטפויי חד גברא אבל לטפויי כ"כ ביו"ט לא ס"ל משום כרת וסקילה אי לא משכחינן כנגד מי ע"כ. ולא קשי מידי דהיינו מקמי דאשכחנא כנגד מי הוא דקאמרי ז"ל אבל לטפויי כ"כ בימים טובים לא ס"ל משום כרת וסקילה אי לא משכחינן וכו' אבל בתר דאשכחנא כנגד מי ודאי דעדיף ועדיף טפי דהא מתרי טעמא ראוי להוסיף וה"א כיון שההבדל יותר ויותר גדול מכמה טעמי כולהו בעי לברוכי קמ"ל כנלע"ד: אח"כ מצאתי שפי הר"ן ז"ל וז"ל הא דהדר ותני הכי במתני' גבי ר"ח ומועד והדר תני גבי שבת יו"ט ויה"כ משום דסד"א דכי סגי בברכת פותח וחותם ה"מ היכא דלא הוו אלא שלשה קורין אבל היכא דנפישי ה"א שיהו כולם מברכין לפניה ולאחריה קמ"ל דלא. עכ"ל ז"ל: