משנה מגילה פרק ג׳ משנה א׳

בני העיר שמכרו רחובה של עיר כו': זו המשנה היא לרבי מנחם בר יוסי שהוא נותן לרחובה של עיר קדושה מאחר שמתפללין בו בתעניות ובמעמדות ואינה הלכה לפי שלא יחדוה לתפלה והתפלה בו עראי והעיקר בכל זה מעלין בקדש ולא מורידין ואסור למכור בית הכנסת אלא בכפרים אבל בית הכנסת של כרכים אי אפשר למוכרו לפי שהרבים יש להם בה זכות:

אין מוכרין את של רבים ליחיד כו': ואין הלכה כרבי יהודה:

בני העיר שמכרו רחובה כו'. נ"ל דאיידי דתני דיני קריאת המגילה ראה רבינו הקדוש לסדר עמהם קריאת ספר תורה שגם הוא מתקנת נביאים כמ"ש בר"פ דלקמן בס"ד. ולפי שקריאתם בצבור ובבית הכנסת ראה לסדר תחלה קדושת ב"ה ודיניה והתחיל ברחוב שגם בה מתפללין. ומלמטה למעלה קחשיב דמעלין בקדש וכו'. ובסדר המשנה שבגמ' מוקדם פרק בתרא לפרקין אבל בספר הרי"ף מסודרין כמו שהם לפנינו. [*וכ"ה בסדר המשנה דבירושלמי]:

בדמיו אע"פ דרחובה לשון נקיבה. רחוב לשון זכר. ואפשר דה"א דרחובה קרינן במפיק. [*אבל בסדר המשנה דבירושלמי הגרסא בדמיה]:

בית הכנסת לוקחין תיבה. כתב הר"ב דוקא דכפרים אבל ב"ה דכרכים כיון דמעלמא אתו לה פי' שרבים באים להתפלל שמה אע"פ שאין נותנין כלום בבנינו. מ"מ כיון דעל דעת אותן רבים נעשה חמורה קדושתה ואין יכולין למכרה. כך הסכמת הפוסקים:

תיבה מקום שמניחין בו ס"ת. שאנו קורין ארון. והוא קדוש יותר מבה"כ. הר"ן:

מטפחות. מטפחות ס"ת דקדישי טפי. הר"ן:

ספרים. פי' הר"ב נביאים וכתובים. וכ"כ הר"ן וכתב דמשמע דנביאים וכתובים כי הדדי נינהו. והא דמקדים בפסוקי זכרונות כו' כתובים לנביאים משום סדרא דגברי כו' ולאו מעליותא כלל לזה על זה ע"כ. וכבר כתבתי בזה במשנה ו' פ"ד דר"ה:

אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים. וכתב בכ"מ פי"א מהלכות תפלה דלהרמב"ם רישא דמתני' דוקא. דכל מידי דאפשר לעלויה מעלינן ואין לוקחין בדמיו דבר השוה לו. אבל אם עברו ומכרו תורה כיון דא"א לעלויה יקחו בדמיו ס"ת אחר. אבל לא יורידוהו לקנות בו ספרים. ואיידי דנקט אם מכרו תורה לא יקחו ספרים בגרוע. נקט הכי בכולהו. ואה"נ דבשוין נמי אסור וכדמשמע רישא דמתני' כ"כ בכ"מ. וקשיא לי שאח"כ כתב [הרמב"ם] בני הכפר שרצו למכור ב"ה שלהן. או לבנות בדמיה בה"כ אחרת. או לקנות בדמיה תיבה או ס"ת צריכין להתנות וכו'. ע"כ. והרי שהתיר בשוים. וז"ש במכירת ס"ת שלוקחים ס"ת אחרת שאין שם קדושה למעלה וכו' היינו לפי שסובר דודאי עדיף לקנות קדושה עלויה. אבל בשורת הדין רשאי לקנות בשוים כמו כן ולפי זה אתי שפיר דאע"ג דסיפא דוקא. לא נקטה רישא בשוים משום דמכ"מ עדיף טפי להעלות מלהשוות. וראיה לדברי. שהרי הטור העתיק הרישא. ואח"כ כתב אבל איפכא להורידן מקדושתן לא ע"כ. נראה ודאי דלא קפיד אלא להוריד אבל להשוות שרי. וכמ"ש ב"י בשם מהרי"א ז"ל ואפ"ה העתיק הרישא דנקט בעלויא. אלא דהיינו טעמא לפי דמ"מ הכי עדיף להעלות בקודש. אע"פ שעל פי הדין רשאי לקנות כיוצא בהם:

לא יקחו ספרים. כתב הר"ב דמעלין בקדש כו' משנה ד' ריש פ"ו דשקלים. ושם מפורש:

אם כן אף לא מעיר גדולה כו'. ות"ק מעיקרא קדישא השתא נמי קדישא מרבים ליחיד ליכא קדושה. שאין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה. ורבנן אי איכא למיחש כהאי גוונא נמי איכא למיחש. משום ברוב עם הדרת מלך. ולא משכחת מכירה בבית הכנסת. גמרא:

בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת דעי"ז מעלין בקדושת הדמים, וכן כולן. מיהו קיי"ל דרחוב אין בה שום קדושה, אע"ג שמתפללין בה בתעניות [כפ"ב דתענית], אקראי בעלמא הוא [קנ"ד]:

בית הכנסת לוקחין תיבה ר"ל ארון הקודש [או שולחן שקורין עליו]. מיהו ארון הבנוי בכותל כעין שלנו, י"א דאין לו רק קדושת ביה"כ [קנ"ד ס"א]. וכ"כ כל כלי ביה"כ, וספסלין ופרוכת, רק קדושת ביה"כ יש להן [קנ"ג מג"א ט"ו, וקנ"ד ו']. ודוקא ביה"כ של כפרים נמכר. אבל של כרכים, כיון שנבנה לצורך רבים דאתו לשם מעלמא, אסור למכרה כלל. ואפילו של כפרים, אם לא יבנו אחרת תחתיה, אסור למכרה [קנ"ג ס"ז]. ונקרא כפר, כל מקום שאין מתקבצין שם רבים להשהות שם זמן מה, כביריד [מעססע בל"א] וכדומה [מג"א שם סקי"ג]. מיהו האידנא, אפילו של כרכים נמכר בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, ודוקא כשבנוה משלהן [שם סקל"ז]. וכל שז' טוביה מוכרין בפרסום והקהל שותקין, הו"ל כאילו עמדו שם [שם ס"ז]. ובסתרו ישנה לבנות חדשה, מותר למכור אבנים ועצים של הישנה שנסתרה אפילו לדבר חול, אבל רק בז' טוביה ובמעמד הצבור [שם סקכ"ז]:

תיבה לוקחין מטפחות [מענטעלכען] של ס"ת:

מטפחות לוקחין ספרים ר"ל כל שכתוב כל חומש לבדו. וכ"כ ס"ת שיש בו טעות [י"ד רפ"ב י"ח, וכ"כ הרמב"ם פ"י מס"ת, וצ"ע אם לכל מילי דינה רק כחומשין] וכן נביאים וכתובים. אמנם ספרים הנדפסים, י"א דקדושתן כבכתב [רט"ז י"ד רע"א סק"ח, ורפ"ב סק"י. ומג"א א"ח ל"ב נ"ז, וקנ"ד י"ד, ורפ"ד, ושל"ד ט"ז וי"ז. ותשובה מ"ב סצ"ט, ותשובה מנחם עזריה צ"ג]. וי"א דבשעת הדחק מותר לשמש מטתו בחדר שמונחים שם ספרים הנדפסים [תשובה חו"י ק"ו וקפ"ד] ובאפשר יכסם במטפחת:

בית הכנסת לא יקחו את הרחוב ובז' טוביה במעמד הצבור, הכל שרי [קנ"ג]:

וכן במותריהן בגבו מעות לצורך קדושה א', וקנו והותירו, אסור לשנות הנותר לדבר אחר. דאע"ג דהזמנה לאו מלתא. היינו לעניין שיהיה קדושה במעות עצמן, אבל מצד נדרו, חייב שיהיו לדבר שהקדישן [ט"ז שם ס"ק ב']. עוי"ל דעכ"פ אסור לשנותן בלי דעת בני העיר [מג"א סק"ה]. מיהו במכר קדושה אחת יש אוסרין לקנות בדמיה קדושה אחרת השוה לה אף שהתנו שכשירצו יחזרוה ויש מתירן [שם]:

אמרו לו אם כן אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה דהוה נמי הורדה מקדושה דברוב עם הדרת מלך, ולר"י דוקא מהקדש להדיוט שייך הורדה, וכ"כ מקדושה לקדושה אחרת, כביהכ"נ וס"ת, אבל במין הקדושה בעצמה, אף דאיכא דעדיף מנה ליכא הורדה:

בני העיר שמכרו רחובה של עיר וכו'. ובגמ' זו דברי ר' מנחם בר יוסי סתימתאה אבל חכמים אומרים רחובה של עיר אין בה משום קדושה וכו' כדפי' ר"ע ז"ל:

לוקחין בדמיו. ארחוב קאי דהוי לשון זכר אלא דק"ק דבגמ' קאמר אין בה לשון נקבה וא"כ ה"ל רחבה בלי ויו: ועיין במ"ש בפ"ד דתעניות סי' ב' ובטור א"ח סי' קנ"ד:

בית הכנסת לוקחין וכו'. בהלכות תפלה פ' י"א סי' י"ד ובטור א"ח סי' קנ"ג:

תיבה. י"מ הוא ההיכל שעומד שם הס"ת כל ימות השנה שנקרא בלשון רז"ל ארון והיא דעת הר"ן ז"ל. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל פירשו שהלוח שמעמידין בו ס"ת כל השנה הוא שנקרא תיבה:

מטפחות לוקחין ספרים. נביאים וכתובים ואפילו במטפחות ס"ת מיירי דנביאים וכתובים קדישי טפי ממטפחות תורה והכי איתא בירושלמי ואסיפא דספרים לא יקחו מטפחות גרסי' נמי התם בירושלמי אפילו מכרו נביאים וכתובים אין לוקחין בהן מטפחות תורה וחומשין הר"ן ז"ל: אבל הרמב"ם ז"ל ור"י בעל הטורים ז"ל פירשו ספרים היינו חומשין שכתוב כל חומש לבדו שאין קדושתו כקדושת ס"ת שכתובים בו כל החמשה חומשים ביחד:

אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים. העלה הר"ן ז"ל דאין הכי נמי בשוין כגון תורה בתורה אסור אלא משום הכי לא נקט סיפא דמתני' בשוין משום דרישא דסיפא איצטרך למיתני מכרו תורה לא יקחו ספרים משום הנהו טעמי דמייתי הוא ז"ל וכיון דבגרועי אתחיל נקטינהו לכולהו נמי בגירוע ספרים אל יקחו מטפחות ומטפחות לא יקחו חיבה וכו' ואין הכי נמי דבשוין נמי אסור ובעיא הוא בגמ' ולא אסיקנא בה מידי ונקטינן לחומרא. ומדאיבעיא לן בס"ת דליכא לעלויי ביה מכלל דפשיטא לן דבהנך אחריני דאיכא לעלויי בהו אסור למכרן וליקח כיוצא בהן ע"כ וישב הוא לפי דרכו ז"ל דלא ליקשי דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. וכתב עוד ז"ל ומשמע ממתני' דנביאים וכתובים כי הדדי נינהו דספרים תנינן סתמא ולא מפלגינן בינייהו כלל ולענין הנחתם זה ע"ג זה נמי משמע לקמן בגמ' דשוו אהדדי ומאי דאשכחן בגמ' במלכיות זכרונות ושופרות דר"ה דמקדימין כתובים אפשר דהתם סדרא דגברי נקטינן משום דדוד ראשון לנביאים ע"כ. וכן כתבתי לעיל פ' בתרא דר"ה בשם תוס' ז"ל:

וכן במותריהם. מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה צריכין ליקח ג"כ מן המותר תורה והשתא לא מיירי אלא מן הדמים אבל ודאי זכה בו לוקח ולקמן תנינן מה יעשה בו הר"ן ז"ל:

מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי ר"מ וכו'. בגמ' פריך שפיר קאמרו ליה רבנן לר"מ ומשני ור"מ מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדישא והשתא נמי קדישא אבל מרבים ליחיד ליכא קדושה שאין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה ורבנן אמרי אי איכא למיחש בין רב למעט הכא נמי איכא למיחש משום ברוב עם הדרת מלך. ומתוך מה שכתבנו וממה שנכתוב עוד בסמוך בס"ד נראה דגרסי' ר' מאיר וכן הוא ג"כ בירושלמי והרי"ף והר"ן אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס דברי ר' יהודה שכתב ואין הלכה כר' יהודה וכן בהרא"ש ז"ל: