משנה מגילה פרק ב׳ משנה ד׳

הכל כשרין לקרות את המגילה כו': אין קורין את המגילה ולא מלין כו': הכל אפי' אשה. וכבר בארנו (פ"א ה"א) כי המגילה נקראת ליל פורים ויום פורים ועל קריאת היום אמרו אין קורין עד שתנץ החמה לאמרם והימים האלה נזכרים ונעשים ואמר במילה וביום השמיני וגו' ואמר בהזאה והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וגו' הקיש טבילה להזאה כי בשביעי טובל כמו שביאר הכתוב.

ושומרת יום כנגד יום כבר בארנו דינה בפסחים (פ"ח ה"ה) ועוד יתבאר בשלימות במס' נדה ומה שנאמר שנחשוב יום מעת עלות השחר לאמרו בעזרה (נחמיה ד׳:ט״ו) מעלות השחר עד צאת הכוכבים וקרא אותו הזמן יום והוא אמרם והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה. ומה שאמר וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר למי שעבר ועשה בעת הצורך הגדול אבל המעשה הגמור הוא אחר הנץ החמה ואין הלכה כר"י:

הכל כשרין לקרות את המגילה. פי' הר"ב לאתויי נשים שאף הן היו באותו הנס. גמרא ריש מסכת ערכין:

חוץ מחרש. כתב הר"ב מתני' ר' יוסי היא וכו'. כלומר ר' יוסי דמשנה ג' פ"ב דברכות ואין הלכה כמותו. ואע"ג דבמשנה ב' פ"ק דתרומות מפרש המשנה דתנן חרש כו' לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה כרבי יהודה. ודרבי יהודה לא אמר הקורא ולא השמיע יצא אלא בדיעבד והכי מוקים לה גמרא דברכות ודהכא. וכן מוקים למתני' דהכא כרבי יהודה ולא פסלינן הכא לחרש אלא לכתחלה אפילו הכי לא רצה הר"ב לפרש מתני' דהכא כאותה אוקימתא. משום דצריכין למדחק בפירושה כדדחיק תלמודא. דהא השתא דחרש דוקא לכתחלה הא דיעבד מוציא לא הוי דומיא דשוטה וקטן דאפילו דיעבד לא אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. וזה דוחק. ועוד דמדתנן בסיפא ור' יהודה מכשיר [בקטן]. קא מחסרינן למתני' וה"ק בד"א בקטן שלא הגיע לחינוך. אבל בקטן שהגיע לחינוך אפילו לכתחלה שר' יהודה מכשיר בקטן. ולכך מסתבר ליה להר"ב טפי לפרש כאוקימתא דמתני' רבי יוסי היא אע"ג דלא אתיא כהלכתא ומניח המשנה כצורתה. וכולהו בחדא מחתא נינהו. ועוד איכא למימר דס"ל להר"ב דלאותה אוקימתא הכא הלכה כר' יוסי. כי היכי דלא תקשה רבי אדרבי דהתם סתם כר' יהודה. והכא כר' יוסי. וטעמא דמגילה שאני. דבעינן בה פרסומי ניסא. וכל שלא השמיע לאזניו ליכא פרסומי ניסא. כמ"ש הב"י סימן תרפ"ט. שכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש. אבל כתב דמ"מ הדבר דחוק. כיון דחזינן דגמרא משמע ליה דמגילה וק"ש שוים הם. מנין לנו לחלק ביניהם:

רבי יהודה מכשיר בקטן. פי' התוס' שהגיעו לחינוך. דאי לאו הכי מ"ט דרבי יהודה הא תני ספ"ג דר"ה כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלא בהגיע לחינוך. ואפ"ה פוסל ת"ק ואע"ג דחיובא דמגילה בגדול אינו אלא מדרבנן. משום דכיון דקטן אינו חייב אפילו בשאר מצות אלא דרבנן הוי קטן תרתי ולא אתי ומפיק חד דרבנן. ועיין משנה ו' פ"ד:

אין קורין את המגילה וכו'. כתב הר"ב שחייב אדם לקרות המגילה בלילה כו' שנאמר למען יזמרך כבוד [ביום] ולא ידום [בלילה] והאי קרא במזמור [ל'] ארוממך ה' כי דליתני דרשינן בפסיקתא במרדכי ואסתר. והמן ואחשורוש. וקריאת המגילה שבח הוא שמפרסמים את הנס. והכל מקלסים להקב"ה. פ"ק דף ד':

ולא מלין. כתב הר"ב דכתיב וביום השמיני ימול. גמרא. וכתבו התוס' דדרשא פשוטא נקט וסמיך על ובן שמונת ימים דמיניה נפקא ולא לילות. אבל וביום צריך למדרש ואפילו בשבת. וכמ"ש הר"ב בספ"ג דנדרים:

ולא טובלין ולא מזין. כתב הר"ב הוקשה טבילה להזאה. דבסיפא דוהזה כתיב ורחץ במים וה"ה לזב וזבה. רש"י. וכתב הר"ב ודוקא כשטובל בשביעי כו' אבל משעבר יום ז' מותר לטבול בלילה וכדפירש"י והרמב"ם והיינו דתנן בסוף פרה אבל הוא עצמו טובל בלילה. ופירש שם הר"ב והרמב"ם דהיינו כששהה ההזאה ולא הזה בז' רשאי לטבול בלילה ולהזות אח"כ ביום. אבל הטובל בשביעי כמצותו מזה תחלה ואח"כ טובל ואין מזין אלא ביום כדתנן התם. ונמצא שלא יטבול ג"כ אלא ביום דקודם להזאה אינו יכול לטבול כשההזאה ביום הז'. וקשה אלישנא דמתני' דתנן טבילה קודם להזאה. והא הכא איירינן כשהטבילה אחר ההזאה דוקא. והרמב"ם בפ"ז [צ"ל בפ"ו] מהלכות פרה כתב אין מזין ואין טובלין אלא ביום. ובהשגות [כתב] במשנה מפרש על טבילת האזוב במים. וכתב הכסף משנה דהרמב"ם נמי בהכי מיירי ולא הוצרך לפרש. כיון דהתם אינו עוסק אלא במילוי וקידוש והזאה. ולא תקשי לך שהקדים אין מזין לאין טובלין לישנא דמתני' נקט. ע"כ. ואומר אני דלפום ריהטא כתב כן. ולא עיין במשנה. ועוד דא"כ תקשה למתני' דהא ודאי דטבילת אזוב קדים להזייתו. לכן אפשר לי לומר דאע"ג דעסיק התם במילוי וקידוש. אפשר דאגב נקט נמי לטבילת אדם. ומש"ה אפכה לגירסא דמתני'. ומ"ש הכ"מ דבפרק י"א כתב טבילת האזוב במים והזאתו ממנו כו' אחר שתנץ כו' לא זהו העתק משנתינו אלא ההיא דסוף פרה. וכמ"ש בפירוש המשנה שם. ומיהו אע"ג דהרמב"ם אפכה. ניחא טפי לפרש הגירסא כמות שהיא. וכמ"ש התוספות דטבילה דהכא במתני' לא איירי אלא בטבילת אזוב ואתקוש להזאה דכתיב וטבל והזה. וכמו שנזכר בפירוש הר"ב דסוף פרה. ול"ק אמאי לא תנא נמי דטבילת אדם שבשביעי שאינה אלא ביום משום דבהדיא כתיב והזה והדר ורחץ. וכיון שאין הזאה אלא ביום ממילא אין הטבילה אלא ביום:

וכן שומרת יום כנגד יום. לפירש"י והר"ב דבטבילת אדם מיירי הא דתנן ואין טובלין. אפ"ה אצטריך למתני שומרת יום כדמפורש בגמרא. דה"א דליעבד מקצת לילה שמור ותטבול. קמ"ל. כיון דבעי ספירה ספירה ביממא היא. דכתיב (ויקרא ט״ו:כ״ח) וספרה לה שבעת ימים. ולפירוש התוספות נמי דלא איירינן עד השתא בטבילה. הזכיר שומרת יום טפי משאר חייבי טבילות מהאי טעמא:

עד שתנץ החמה. מפורש במשנה ב' פ"ק דברכות. ועמוד השחר במשנה א':

הכל כשרין לקרות את המגילה לאתויי נשים. וקיי"ל דאשה אפילו לעצמה לא תקרא, רק תשמע מאיש [תרפ"ט]:

רבי יהודה מכשיר בקטן ס"ל דבהגיע לחנוך חייב מדרבנן, ופוטר לגדול שג"כ חייב במגילה רק מדרבנן. ורבנן ס"ל עכ"פ קטן במגילה הו"ל תרי דרבנן, ואינו פוטר לגדול דחייב בחד דרבנן. ולרמב"ן טעמיה דת"ק דקטן לאו בר חיובא כלל, ואין המצוה רק על אביו לחנכו. וקיי"ל דאינו פוטר:

ולא טובלין כל הטמאים הצריכים ספירת ז"י קודם טבילה, כטמא מת, מצורע, זב וזבה [שבת קכ"א א'] וכ"כ טבילת גרים ועבדים [י"ד רס"ח ע"ש ולכן לא הבנתי מה נתקשה רתוי"ט למה נקט תנא טבילה קודם הזייה. ולמה לא רצה לתרץ מדיש חייבי טבילות שביום שא"צ הזייה, כזיבה וצרעת]. מיהו כל טמא שטובל אחר יום ז', טובל אפי' בלילה. וכ"כ כל טמא שא"צ ספירת ז' כבעל קרי ונוגע בשרץ ונבילה וכדומה, טובל מתי שירצה [עי' ראב"ד פ"א ממקואות]. וכ"כ נדה ויולדת שטבילתן בלילה דוקא, היינו שלא תטבול קודם שעברו לה ז"י שלמין. אבל מותרת לטביל אח"כ אפי' ביום. וי"א דהאי אין טובלין דנקט תנא אטבילות האזוב במי הזאה קאי, להזותו על הטמא. וכ"ש טבילת הגוף כנ"ל:

ולא מזין מי פרה על הנטמא במת:

וכן שומרת יום כנגד יום דכשרואה דם בי"א יום שבין נדה לנדה, שומרת יום בטהרה. נגד ראיית יום א' או ב' שראתה דם, ועי' בהקדמתי לטהרות סי' ע':

בשר דאז כבר מחשב יום, רק לכתחילה אסור מדאין הכל בקיאין בו עד שתנץ החמה:

וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן וסיים והא דבן מברך לאביו, היינו בבן גדול. והא דמוקמינן לה [ברכות ד"כ ע"ב] אאכל שיעור דרבנן. היינו רק משום אשה מברכת לבעלה, עכ"ל. וכתב עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל ולא זכיתי להבין, דבברכות שם אמרינן, ולטעמיך קטן בר חיובא. אלא דאכל שיעור דרבנן, דאתא דרבנן, ומפיק דרבנן. ש"מ דבכה"ג קטן מוציא וצ"ע וה' יאיר עיני, עכלה"ט. ויצפצף העטלף, ואשא עיני הטרוטות וכנפי המרוטות, ויראני ה' בחסדו כי סוד ה' ליראיו, כי כשיטת רבינו הרמב"ן דמיירי דאכל שיעור דאורייתא כך הוא דעת הירושלמי [ספ"ג דר"ה ופ"ג דסוכה ה"ט] דמתניתין בן מברך לאביו לא מיידי באכל שיעור דרבנן, רק בעונה אחריהן. וקצת משמע טפי כרמב"ן, מדנקט בן מברך לאביו ולא עיקר הרבותא קטן מברך לאביו, ש"מ דברייתא בגדול מיירי. אולם כדי שלא יסתרו הירושלמי ובבלי אהדדי מכל וכל. החיוב עלינו לומר דאף לס"ד דש"ס ברכות הנ"ל, דהא דקתני אשה מברכת לבעלה, שניהן מחויבים מדאורייתא, ה"נ רישא דקתני בן מברך לאביו בשניהן מחוייבים מדאורייתא. והיינו בגדול, דאי בקטן, השתא קטן מוציא דאורייתא אשה דאורייתא מבעייא. אע"כ דרישא בבן גדול מיירי. ונקט ליה משום דיוקא, דדוקא גדול, הא קטן אינו מוציא לאביו [אם לא שעונה אחריהן ובהא לא מיירי בבלי], ואהא קאמר הש"ס ולטעמיך דמיירי ברייתא באכל שיעור דאורייתא, א"כ רק דיוקא קמ"ל רישא, פשיטא, קטן בר חיובא הוא. אלא דאכל שיעורא דרבנן וקמ"ל באשה אע"ג דבדידה הו"ל ב' דרבנן מוציאה לחד דרבנן, ובקטן קמ"ל בדיוקא כנ"ל, היא גופה, דאף לדרבנן אינו מוציא'. דאין עליו חיוב כלל, וזה כירושלמי הנ"ל [עי' מג"א ססקפ"ו]. ובכעין זה יש לישב דעת הרמב"ן הנ"ל. אב"י מאוד ידעתי מך ערכי, אך לע"ד דברי הר"ן ישרים למאוד, וד"ת עניים במקום זה ועשירים במק"א. כי כדברי הר"ן אלו ממש. כ' הר"ן בעצמו אבל יותר מפורש בפ"ג דסוכה [דל"ח א'] במ"ש בן מברך לאביו וז"ל, ובמי שמתו שקלינן וטרינן אי נשי חייבי בבהמ"ז מדאורייתא או מדרבנן, ובעי למפשט מהא דאשה מברכת לבעלה, אלמא דאורייתא היא. ודחי, דלמא באכל שעורא דרבנן. ולפ"ז הא דבן מברך לאביו היינו בקטן שחיובו מדרבנן. אבל למה דקיי"ל דאשה חייבת בבהמ"ז מדאורייתא, מתוקמא מתניתין כפשוטו בבן גדול ובאכל שיעור דאורייתא, ותבוא לו מאירה דשלא בזימון הוא. עכ"ל הר"ן, א"כ זהו בעצמו כוונת הר"ן במגילה במ"ש דהך אוקימתא דברכות דמוקמינן באכל שיעור דרבנן, היינו רק משום אשה מברכת לבעלה, לומר שאין אשה חייבת בבהמ"ז מדאורייתא. כוונת זה לפי הס"ד דש"ס אבל למה דקיי"ל דחייבת בבהמ"ז מדאורייתא, בבן גדול מיירי. וכ"כ הרשב"א בחידושיו. אח"כ עיינתי במלחמות לרמב"ן ברכות [שם] וראיתי שכ' שם דמה דאמרינן התם קטן בר חיובא הוא גרסה מוטעת היא ולא גרסינן לה כלל. א"כ אין כאן מקום לקושית הגאון מהרע"ק כלל. וראיתי שוב שם ברמב"ן שדחה דברי הירושלמי דמוקי לה בעונה אחריהן. וא"כ צ"ע נמי על דברי ע"ר שליט"א שרצה לקשר דברי הרמב"ן עם הירושלמי. ותמוה הרי הרמב"ן עצמו דחה דברי הירושלמי. השבתי לבני הרב שליט"א, אתה הבולש אחר הנמושות. אני את נפשי הצלתי דאטו לא ידענא דרמב"ן לא ס"ל בשלימות כירושלמי. ולמה הבאה ממרחק לחמך להוכיח דרמב"ן לא מוקי לה כירושלמי, הרי שלך לפניך, בדברינו גופן מוכח כן, דהרי הרמב"ן מוקי לה בבן גדול והירושלמי מוקי לה בעונה אחריהן, וא"כ ע"כ בקטן מיירי. אמנם אמרתי רק דרמב"ן בשיטת הירושלמי קאמר לה, דס"ל לתרווייהו דהך דבן מברך לאביו באכל שיעור דאורייתא מיירי, רק דירושלמי מוקי לה בעונה אחריהן, ורמב"ן מוקי לה בבן גדול. ולא הבאתי הירושלמי רק להוכיח מניה דמסתמא לא פליגי בבלי וירושלמי בגוף הדין, דהרי לירושלמי אף דס"ל נשים בבהמ"ז דרבנן, ע"כ וודאי ס"ל דקטן אינו מוציא אפילו לאוכל שיעור דרבנן, דאל"כ ל"ל לאוקמה בעונה אחריהן, לוקמא באכל שיעור דרבנן. אע"כ דס"ל לירושלמי דאף לאוכל שיעור דרבנן אינו מוציא הקטן, והרי אפשר לפרש דגם גמ' דילן בבבלי ס"ל כן. וזה כרמב"ן. וא"כ כפא דחייטיה נגרא בגווה נשרף חרדלא, דאדרבה אדידך בני שליט"א ק', דמי לא יודע דאי נימא נשים בבהמ"ז דאורייתא, א"כ וודאי האי בן מברך בגדול מיירי, ואין כאן מקום לקושית הגאון הנ"ל. אבל אמינא דאפילו נימא דהך איבעייא אי נשי בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן לא איפשטא. וכדכתב באמת הבעל המאור, אפ"ה אין להקשות ארמב"ן מהסוגיא דיש לפרשה דס"ל כרמב"ן דקטן אינו מוציא לאוכל שיעור דרבנן. אמנם ק"ל, דעכ"פ הכא משמע דאף במצוה דרבנן איכא חנוך [וכ"ה בא"ח ק"ז, ובמג"א שמ"ג], והרי בש"ס חגיגה [ד"ו ע"א] אמרינן דהיכא דגדול פטור מדאורייתא, בקטן ל"ג בה רבנן. ונ"ל דזה דוקא במצוות ראייה דטריחא מלתא שיעלה הקטן מירושלים להר הבית, וכמו שפטרו חינוך בק"ש, מדטריחא להקיצו [כא"ח ע']. או י"ל דדוקא בפטור מדאורייתא מצד שנוי שבגופו, משא"כ בפטור מדאורייתא מצד המצוה בעצמה, קטן חייב, דאל"כ לא יתחנך בה לעולם. רק היכא דטריחא מלתא טובא כק"ש הנ"ל, אז במקום צערא ל"ג רבנן [ככתובות ד"ס ע"א]:

הכל כשרין לקרוא את המגלה. ביד פ"א דהלכות מגלה וחנוכה סי' ב' וסובר הר"ן ז"ל דהכל דקתני במתני' דאמרינן בריש פ"ק דערכין דאתא לאתויי דמשמע דמוציאות נמי את הרבים ידי חובתם ואפי' אנשים וגם מצטרפות לעשרה למאן דמצריך עשרה למקרא מגלה ע"ש. ומתני' מייתי לה בברכות פ' היה קורא (ברכות דף ט"ו) ותוס' רפ"ק דחגיגה ודרפ"ק דערכין:

חוץ מחש"ו מתני' ר' יוסי היא עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט במסקנא דגמ' דחיק לאוקומה אפי' כר' יהודה פירשו תוס' ז"ל דדחיק בגמ' לאוקומי מתני' כר' יהודה משום דהלכתא כותיה דר' יהודה התם בק"ש ועוד דסתם דהתם כותיה וכן פסק שם ר"ע ז"ל: ופשוט הוא דאע"ג דחרש שדברו בו חכמים בכ"מ אינו לא שומע ולא מדבר חרש דהכא מדבר הוא מדקרי המגלה ופקח הוא לכל דבריו ואפ"ה לר' יוסי לא יצא הוא עצמו בקריאתו וכ"ש שאינו מוציא אחרים. ובירושלמי דברכות דף ד' ודפירקין אמר רב חסדא לית כאן חרש השגרת לשון היא וטעות נפל בתלמידים לפי שבכל התלמוד שונים יחד חש"ו טעה לשונם לשנות גם כאן חרש: וגם הרמב"ם ז"ל ברפ"ק דמגלה לא הוציא מן הכלל אלא שוטה או קטן כמו שהיא בספרים המדוייקים וכן ג"כ הוא בספר (שבצובא) [שבארם צובא] וכבר דבר בזה שם בכ"מ. ובטור א"ח סי' תרפ"ט. וכתוב בחדושי הרב ה"ר אליה מזרחי ז"ל שבסוף ספר מצות גדול וז"ל חוץ מחש"ו לאו דוקא דהא איכא חציו עבד וחציו בן חורין שאינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו ואפי' לעצמו דלא אתי צד עבדות שבו ומוציא צד חירות שבו כדתניא בשלהי פ' ראוהו ב"ד אלא תנא ושייר דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ אבל ליכא למימר שאני חציו עבד שמוציא עבדים מה שא"כ חש"ו שאינם מוציאים כלל משום דעבדים אינם חייבים במגלה כדתניא בתוספתא דמגלה אע"פ שהוקשו לנשים שכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה כדאי' בפ"ק דחגיגה ה"מ מצות שהאשה חייבת בהן מדאורייתא אבל במקרא מגלה שאינן חייבות בה אלא מטעם שאף הן היו באותו הנס והאי טעמא לא שייך בעבדים לא אך קשה מאי שייר דהאי שייר הא טומטום לאו שיורא הוא מכיון דמוציא נשים ממה נפשך עכ"ל ז"ל:

ולא טובלין. ודוקא כשטובל בשביעי אמרינן דאין טובלין אלא ביום ולא אמרינן משחשכה בתחלת שביעי ראוי לטבול ואע"ג דלילה תחלת היום הכא יום בעינן כן פי' רש"י ז"ל. ועיין במ"ש רפ"ק דמסכת תמיד בשם המפרש אשר שם בדפוס. ובתוס' הקשו דהתנן בפ' בתרא דפרה אין טובלין את האזוב בלילה ומזין ביום אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום והכא אמרינן דצריך לטבול ביום והעלו דהכא מיירי בטבילת אזוב דהויא ביממא כדתנן במסכת פרה ולהכי נקט טובלין ואח"כ מזין ע"כ והכי נמי משמע בירושלמי דמייתי קרא דוטבל והזה לדרשא דאיתקש טבילה להזאה והיינו טבילת אזוב ודלא כפי' רש"י שפי' דמאי דקאמר בגמ' ואתקש טבילה להזאה היינו דכתיב בסיפיה דקרא ורחץ במים וה"ה לזב וזבה ע"כ. ואיתה ג"כ בתוס' פ' החולץ (יבמות דף מ"ו) וכן פי' ג"כ הר"ן ז"ל: וביד פ' ששי דהלכות פרה אדומה סי' ב' ורפי"א ובטור י"ד סי' רס"ב:

וכן שומרת יום כנגד יום. תוס' פ' כיצד צולין (פסחים דף פ"א) ובגמ' בעי מ"ש שומרת יום כנגד יום מכל חייבי טבילות שהזכירה בפני עצמה ולפי' תוס' ז"ל דכתיבנא לעיל הכי בעי מ"ש שהזכירה שהיא ביום יותר מכל חייבי טבילות ומשני איצטריך סד"א תהוי כראיה ראשונה של זב דטביל ביומיה דהא איתקש לבעל קרי דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז והאי שומרת ביומה לא מציא טבלא דכתיב כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה מלמד שסופרת אחד לאחד קצת מיום המחרת בליליא מיהא ליעביד מקצת שמור וליטבול קמ"ל כיון דבעיא ספירה ביממא היא דכתיב וספרה לה שבעת ימים:

עד שתנץ. הר"מ דילונזאנו ז"ל נקד התי"ו בקמ"ץ:

וכולן שעשו וכו'. תוס' נדה פ' תינוקות דף ע"א ובטור א"ח סי' תרנ"ב: