משנה מכות פרק ב׳ משנה ג׳

האב גולה על ידי הבן והבן גולה על ידי האב כו': הסומא אינו גולה דברי ר"י ר"מ אומר גולה כו': כשהאב מכה את הבן שלא ללמדו תורה ולא מדה טובה ולא מלאכה שיתפרנס בה והרגו הוא גולה ואם הכהו על דבר מאלה אינו גולה וזו הסברא בעצמה ברב הרודה את תלמידו ושליח בית דין: ואמרו הכל גולין על ידי ישראל להביא כותי ועבד: ואמרו חוץ מגר תושב ר"ל שגר תושב כשהרג את ישראל אינו גולה אלא נהרג אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל ואמרה תורה בהורג בשגגה בלא ראות רבי יהודה אומר מי שאפשר לו לראות יגלה ר"מ אומר אפי' מי שנעדר הראות יגלה: והשונא עונו גדול משיוכל להתכפר בגלות ולפיכך לא יגלה: ואין הלכה לא כר"ש ולא כר"מ ולא כר' יוסי בר' יהודה:

האב גולה ע"י הבן. לשון הר"ב כשלא הכהו ללמדו תורה. או מוסר. או אומנות. דמוסר נמי כתיב (משלי כ"ט) יסר בנך ויניחך. ואומנות הא תנן בסוף קדושין לעולם ילמד אדם את בנו אומנות וכו':

חוץ מעל ידי גר תושב. כתב הר"ב שאם הרג בן ישראל בשוגג אינו גולה אלא נהרג. גמ' שנאמר (במדבר ל"ה) והיו לכם הערים למקלט. לכם ולא לגרים. ומ"ש דנהרג משום דקיי"ל [בסנהדרין דף נ"ז] דבן נח אין צריך התראה אלא אזהרתו זו היא התראתו. ומסיים הרמב"ם בפירושו אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל ע"כ. ומתני' הכי קאמרה הכל גולין ע"י ישראל וישראל גולין על ידו. כלומר הכל אית בהו תרתי שבין שהוא ההורג או שהוא הנהרג. כל שיש יד ישראל באמצע בין שישראל נהרג או הורג. הרי יש כאן גלות לההורג. חוץ מעל ידי גר תושב. דלא מצינו ביה תרתי. שאע"פ שאם ישראל הרג לגר תושב גולה. מ"מ אם הוא הרג לישראל אינו גולה אלא נהרג. כך נראה בעיני. וס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן בגמ' חוץ מעל ידי גר תושב אלמא גר תושב נכרי הוא אימא סיפא גר תושב גולה וכו' אמר רב כהנא לא קשיא כאן בגר תושב שהרג גר תושב כאן בגר תושב שהרג ישראל. דדוקא נקט גר תושב שהרג ישראל אבל איפכא לא. דאי לאו הכי הכי הל"ל שאני סיפא דבר מיניה הוא דהשתא הוה משמע דכל היכא דלאו בר מיניה הוא בין שהוא ההורג בין שהוא הנהרג אין כאן גלות. אלא ודאי דישראל שהרג לגר תושב אין הכי נמי דמחייב גלות. ואני תמה על הכ"מ שבפ"ה מהלכות רוצח השיג על לשון הרמב"ם שם ישראל שהרג בשגגה את העבד או את הגר תושב גולה. והשגתו מלשון המשנה דתנן הכל גולין ע"י ישראל וכו' חוץ מע"י גר תושב הרי בהדיא שישראל אינו גולה ע"י גר תושב. ונ"ל שטעות סופר יש בכאן וצריך למחוק גר תושב עכ"ל. ובודאי שהשגתו זו לאו השגה היא שהוא הבין דרכה דמתני' דתנן חוץ מע"י גר תושב כשאר ע"י דתנינן שהמכוון ע"י זה שנהרג והכא הא מפקא לה הגמ' מכי הא דהא אמרי' כאן בגר תושב שהרג ישראל. דש"מ דהאי ע"י לאו כגוונא דאינך הוא. אבל למאי דפרישית ניחא לישנא דע"י וכ"ש שהרמב"ם בפירושו העתיק חוץ מגר תושב. וכן הוא בפירש"י שבמשנה ושבגמ'. ובעל חכמת שלמה הגיה לגרוס כך והרי הראב"ד שהשיגו ג"כ להרמב"ם כמו שאכתוב בסמוך לא תפס עליו מן המשנה. והיינו טעמא דבגמ' מוכחת בידים מוכיחות דהאי ע"י לאו כאינך הוא דא"כ לשון כאן בגר תושב שהרג ישראל לא הוה ניחא ואי נמי גירסתו ג"כ מגר ולא ע"י. אבל מה שהשיגו הראב"ד הוא מדהוצרכו עבד וכותי מן הרבוי. אלמא גר תושב לא. ועוד כי יכה את רעהו כתיב (דברים י"ט). ע"כ.ובעיני שגם זו אינה השגה כלל דעבד וכותי מצריכין לרבויי שיהא גם הוא גולה כשהורג לישראל משא"כ גר תושב והכי דייק לישנא דגמ' הכל גולין ע"י ישראל לאתויי עבד וכותי. ש"מ דבהורג לישראל מרבינן להו. והא דתנו רבנן עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי [ועבד] איכא למימר דסיפא משום לוקה איצטריך למתני. וכדמסיק כגון שהכהו הכאה שאין בהשיעור מיתה. וקמ"ל דלא מקשינן הכאה לקללה דבקללת עבד וכותי פטור. דכתיב (שמות כ"ב) בעמך לא תאור. בעושה מעשה עמך. ומלשון הכתוב רעהו לא קשיא דכיון דלענין ערי מקלט אשכחן דגר תושב חלוק מן הנכרי דנכרי שהרג לנכרי אין ערי מקלט קולטות לו. כדכתיב (במדבר ל"ה) ולבני ישראל תהיינה אבל לגר תושב קולטות כדכתיב (שם) ולגר ולתושב. הלכך אע"ג דאמעוט כשהרג הוא לישראל. מדכתיב והיו לכם דשמע מינה שהוא אינו גולה. מ"מ אין לנו למעט שיהא ג"כ הישראל שהרגו פטור מן הגלות. כיון דאשכחן שהם בכלל מצות ערי מקלט כשנהרג מגר תושב. וא"כ ה"ה כשנהרג מישראל. אלא דכשהוא הורג לישראל אמעוט מלכם. מכל הלין. דהשגותיו של הראב"ד אינן השגות כל שכן שהשגתו של הכ"מ מעיקרא לאו השגה היא. ודלשון הגמ' דלא נקטה אלא כאן בגר תושב שהרג לישראל דייקא כדעת הרמב"ם. ולפיכך אין למחוק מספרו של הרמב"ם כאשר כתב הכ"מ. וכ"ש שכן נמצא ג"כ בפירושו. מלבד ראה את זה מצאתי בספרי. שדרשו רעהו פרט לנכרי. רעהו פרט לגר. ומ"מ אי אפשר לתלות בשום פנים בטעות סופר מ"ש בשני חבורים שונים. אלא יש לנו לומר דדחי לה להא דספרי מקמי משמעות גמרא דידן:

וגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב. ועל ידו מיהא גולה דכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים [גמ']:

הסומא אינו גולה. כתב הר"ב דכתיב בלא ראות פרט לסומא. דמשמע כאן לא ראה. אבל רואה במקום אחר. פרט לסומא שאינו רואה בשום מקום. רש"י. והרמב"ם סוף פ"ו מהלכות רוצח יהיב טעמא מפני שהוא קרוב לאונס:

רבי מאיר אומר גולה. כתב הר"ב בלא ראות לרבות את הסומא. לאו דבלא ראות רבוייא הוא. אלא הכי מפרשינן בגמ' בלא ראות למעט. בבלי דעת למעט. הוי מיעוט אחר מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ורבי יהודה בבלי דעת פרט למתכוין הוא דאתא. ומפרשינן בגמ' דף ז' פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. לנכרי והרג את ישראל. לנפל והרג בן קיימא. ונראה לי דהוא הדין לכל חינך נתכוין דתנן במשנה ב' פ"ט דסנהדרין. וכתבו התוס' דהכא. ורבי מאיר סבר פרט למתכוין וכו'. שמעינן משגגה. ותרתי שמעינן מינה:

רבי יוסי בר יהודה. בגמ' מוקמינן רבי יוסי בריהודה היא. שמע מינה דלא גרס בהדיא בר יהודה. וכן משמע עוד בגמ' סוף פ"ק אמתני' ר"י אומר עד שיהו פי שני עדיו וכו'. ומ"מ לא שלחתי יד להגיה כיון שהר"ב והרמב"ם העתיקו ר"י בר יהודה:

השונא. כתב הר"ב כל שלא דבר וכו' כדתנן במשנה ה' פרק ג' דסנהדרין:

מפני שהוא כמועד. כמותרה עליו ועובר על התראה דודאי לדעת הרגו. רש"י. ובגמ' והא לא אתרו ביה. והתראה בעינן. כדתנן ברפ"ה דסנהדרין. ומשני [ריב"י היא] דס"ל התראה לא נתנה אלא להבחין בין שוגג למזיד:

זה הכלל כל שהוא יכול לומר לדעת הרג וכו'. בגמ' תניא כיצד אמר ר"ש יש שונא וכו'. נפסק גולה נשמט אינו גולה פירש"י נפסק [החבל]. דומיא דנשמט הברזל מקתו [היא] דנשאר האגד בידו ונשמט דומיא דמן העץ המתבקע שאין נשאר בידו כלום:

האב גולה על ידי הבן אפילו נתכוון להכותו לאומנות, אבל כבר ידע הבן אומנות אחר כדי חיותו, וכ"ש בהרגו בשוגג כפשוטו:

הכל גולין על ידי ישראל אפילו עבד כנעני, או כותי. אבל עכו"ם אינו גולה:

וישראל גולין על ידיהן כשהרגן בשוגג:

חוץ מעל ידי גר תושב דבהרג ישראל לגר תושב בשוגג, אינו גולה:

אלא על ידי גר תושב אבל בהרג לישראל אפילו בשוגג חייב מיתה [עי' כ"מ פ"ה מרוצח], דאדם מועד לעולם, והיה לו לזהר, ולהכי תלינן דבאיבה עשה. דגרע משונא דפליגי בה לקמן, דהכא שאני מדאינו בן ברית, כ"ע מודים דבשנאה עשה:

הסומא אינו גולה דכתיב בלא ראות, משמע שיכול לראות. וטעם הכתוב, מדאנוס הוא:

ר' מאיר אומר גולה מדיש מיעוט אחר מיעוט, מדכתיב נמי בלי דעת, דמשמע שיכול לידע, והו"ל מיעוט אחר מיעוט, לרבות סומא. [נ"ל דר"ל דגם סומא אינו פטור רק באינו יכול לידע כלל. וכן נ"ל כוונת מיעוט אחר מיעוט לרבות בכל דוכתא. ר"ל דהמיעוט הב' ממעט באותן שנכללו בהמיעוט הראשון, ורק מיעוטא דמיעוטא נתמעט ודו"ק ובזה נמי יתורץ קושיא תוס' יומא [ד"ס ע"א] ד"ה תרי. עי' שם]:

השונא שלא דיבר עמו ג' ימים בשנאה [כסנהדרין פ"ג מ"ה], והרגו בשוגג:

רבי יוסי בר יהודה אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד ואף שלא התרו בו, ס"ל דא"צ התראה רק לידע שהוא מזיד, והכא רגלים לדבר שהזיד, והרי סוקלין ושורפין אחזקות [כקדושין ד"פ ע"א]:

הרי זה גולה וקיי"ל דכל שונא, ואפילו מסתבר דלדעת עשה לא גולה ולא נהרג, דאין כל החזקות שוות:

והבן גולה ע"י האב אם הרגו אבל אם עשה חבורה לא ולא אמרינן כיון דבמזיד בר קטלא הוא בשוגג נמי ליגלי:

חוץ מעל ידי גר תושב שאם הרג בן ישראל בשוגג אינו גולה אלא נהרג ואם ישראל הרגו אינו גולה על ידו רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פירש אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל. ועיין ביד פ"ה דהלכות רוצח ושמירת נפש סימן ג' ה' בכסף משנה ובפרק ששי סימן י' י"א י"ד: ורש"ל ז"ל נראה שמחק מלות מעל ידי וגריס חוץ מגר תושב. וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל: וראיתי שכתב הר"ר יהוסף ז"ל אלא ע"י גר תושב ברוב הספרים ל"ג מלות אלא וגם מחק מלות זה הכלל:

הסומא אינה גולה דברי ר' יהודה דכתיב בלא ראות פרט לסומא דהא כתיב ואשר יבא את רעהו ביער ומשמע אפילו סומא אתא בלא ראות מיעטיה ור"מ סבר בבלי דעת למעט בלא ראות למעט אין מיעוט אתר מיעוט אלא לרבות ור' יהודה בעי בבלי דעת למעט נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם ור"מ סבר מתכוון שמעינן נמי משגגה. ומשמע קצת מן הירושלמי דלא גרסינן במתניתין דברי ר' יהודה דגרסי' התם א"ר בא מאן תנא סימא ר' יהודה דר' יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה דתנינן תמן במגלה בפ' הקורא עומד ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע הא אם ראה פורס. ושניהם מקרא אחד דרשו בלא ראות ר"מ אומר לרבות את הסומא ר' יהודה אומר פרט לסומא מחלפיה שיטתיה דר' מאיר תמן הוא אומר פרט (הגהה צריך עיון לעניות דעתי) וכאן הוא אומר לרבות א"ר חנינא בריה דר' הלל ביושב בבית אפל היא מתניתא כך אנו אומרים היושב בבית אפל לא יפרוס על שמע ברם הכא בלא ראות לרבות את הסומא מה מקיימין רבנן בלא ראות להביא את המכה בלילה ע"כ אבל מן הירושלמי דבפ' הקורא עומד משמע דגרסינן דברי ר' יהודה דגרסי' התם תמן תנינן הסומא אינו גולה דברי ר' יהודה וכו' ועיין במ"ש שם פ' הקורא עומד סימן וי"ו:

השונא אינו גולה וכו' גמרא והא לא אתרו ביה מתני' ר' יוסי ב"ר יהודה היא דתניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר חבר אינו צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. וקשה לי אני הדיוט אי ר' יוסי ב"ר יהודה תנן בהדיא במתניתין מאי קאמר מתני' ר' יוסי ב"ר יהידה היא ונראה דמשמע דל"ג במתני' רק ר' יוסי אומר השונא נהרג וכן משמע מההיא סוגיא שכתבתי לעיל ספ"ק ואי גרסינן ר' יוסי ב"ר יהודה בהדיא וכמו שהוא ג"כ בפי' הרמב"ם ור"ע ז"ל אפשר לי לומר דהכי נמי קאמר תלמודא מאי קפרכת לי והא לא אתרו ביה הא קחזית דמתני' ר' יוסי ב"ר יהודה ואיהו ס"ל דחבר אינו צריך התראה וכו' ואזיל לטעמיה:

השונא נהרג וכו' תוס' פ"ק דסנהדרין דף ט':

מפני שהוא כמועד כמותרה עליו ועובר על ההתראה דודאי לדעת הרגו רש"י ז"ל:

ר' שמעון אומר יש שונא גולה. בברייתא מפ' כיצד אמר ר"ש יש שונא גולה אם נפסק החבל ונפל עליו דאין לומר בא לדעת זה גולה דהוי דומיא דנשמט הברזל מקתו ויש שונא שאינו גולה אם נשמט החבל מידו ונפל עליו אינו גולה שיש לומר לדעת עשה דהוי דומיא דמן העץ המתבקע שאין נשאר בידו כלום ובגמ' פריך ברייתא אחרינא דר"ש אהא ומשני לה ע"ש: