משנה מכות פרק א׳ משנה ט׳

היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין כו': זה שהתרה בו כשראה העדים יצטרף עמהם ואם לא ראה אותם לא יצטרף ולפיכך כשיהיה זה המתרה רואה שני העדים שבחלון זה ושני העדים שבחלון אחר וכמו כן הם כולם רואים את המתרה הרי זה מצטרפין ויחזור הכל עדות אחת. ואין הלכה כרבי יוסי: ואמרו שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן הוא דבר ברור וראוי לסמוך עליה:

ואחד מתרה בו באמצע. תימה אמאי הוצרך לומר ואחד מתרה שאין מן העדים. ויש מפרשים דנקטיה משום רישא דקתני רואין אלו את אלו ומסתמא היינו ע"י המתרה שאומר לעדים לאלו ואלו ראו את [המעשה] הרע שזה [עושה] ונראה למשי"ח דנקט לאפוקי מדרבי יוסי דאמר בסיפא. אינו חייב עד שיהו פי שנים עדים מתרין בו. תוס':

בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו. ל' הר"ב אם היו שתי הכתות שבשתי התלונות רואים אותו וכו'. וז"ל הרמב"ם בפירושו כשיהיה זה המתרה רואה שני העדים שבחלון זה ושני העדים שבחלון אחר וכמו כן הן כולן רואין את המתרה וכו'. ע"כ. ול' מקצתן לא דייק הכי ולשון התוס' שמקצתן רואין אלו את אלו. מצטרפין יחד אף אותם שאין רואין. ע"כ. ולקמן אעתיק לשון הרמב"ם שבחבורו:

ואם לאו וכו'. מסקי התוס' דמיירי כשאין רואין המתרה ואין המתרה רואה אותם. אלא שמעו המתרה שמתרה כך ובכך סגי דהא קיימינן לרבנן דפליגי ארבי יוסי דבסמוך ולא בעי פי שני' עדיו מתרין בו כמו ר' יוסי. ע"כ. וכלומר דאי המתרה רואה אותן או הן רואין אותו מצטרפין והוי השתי כתות כעדות אחת כדקתני רישא בזמן שמקצתן וכו' אלמא לא בעינן שיהא כל השנים וכו' אלא בחד סגי וכמבואר בדבריהם. וז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות עדות היו שני עדים רואין וכו' בזמן שמקצתן רואין וכו' ואם לא היו רואין אלו את אלו ולא צירף אותן המתרה הרי אלו שתי עדיות. ע"כ. נראה מדבריו שחזר ממ"ש בפירושו ומפרשו בחבורו כדברי התוס' שמקצתן דוקא הוא. ולפיכך התנה בסיפא ולא צירף וכו' דאילו צירף המתרה בלבד הוי כמקצתן שראו וכו' והוי ככת אחת:

והשנייה פטורה. אם הוזמה הכת השנייה אחר שנהרג הרוצח פטורה היא דכיון שנהרג ההורג על פיהם. שוב אין נהרגין דקי"ל לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין דכתיב (דברים י"ט) כאשר זמם לעשות לאחיו ולא כאשר עשה נ"י. ועמ"ש במשנה ד' פ"ג דב"ב דמשמע דלענין ממון אפילו כאשר עשה נמי מחייבינן ליה לשלומי. ודעת הרמב"ם בפרק כ' מהלכות עדות דלא מבעיא לענין ממון אלא דאפי' לענין מלקות נמי אפילו לקה זה שהעידו עליו לוקין אלו. וחתר הכ"מ למצוא מנין לו כל זה ואשתמיטתיה דלענין ממון יש לו על מה לסמוך אותה ששנינו במשנה ד' פ"ג דב"ב. אך הביא דברי התוס' דרב"ק שהעתקתי אני שם בב"ב דמיישבין למה בממון אפי' כאשר עשה ואין דבריהם מספיקים לענין מלקות. ולפיכך תירץ הכ"מ דסבירא ליה להרמב"ם דזה שאמרו ולא כאשר עשה דדוקא בהריגה היא שכיון שנהרג זה על ידיהם גדול עונשם מנשוא דוגמא לדבר [סנהדרין דף ס"ד]. נותן כל זרעו למולך פטור שנאמר מזרעו ולא כל זרעו אבל במלקות לא שייך כולי האי. ועוד י"ל דמאחר שאלהים נצב בעדת אל לולי שזה הנדון היה חייב מיתה. לא היה מניח הקב"ה להסכים על ידיהם שתאבד נפש אחת מישראל ומדהוסכם ונעשה הוכחה היא זו דגברא קטילא קטלי. ע"כ. ובסברא זו שכתב בתירוץ האחרון כבר קדמהו הרמב"ן בפירוש התורה אבל אפשר שהרמב"ן לא נתכוין לתרץ הקושיא. אלא לתת טעם על ולא כאשר עשה ובין לענין מיתה או מלקות וממון דלא כאשר עשה. ואע"ג דאסברה לה לענין חיוב מיתה לא שנא אלא דנקט בחיוב מיתה דהוא רישא דקרא. דאמר נפש תחת נפש. ובין כך ובין כך לבי מהסס בדבר. שאחרי שלא מצינו שחלק הכתוב בין מיתה למלקות וממון. דאנן ניקום ונחלק מסברא דנפשין והרי אפשר שיש להכתוב טעם אחר על ולא כאשר עשה. ולאותו הטעם לא יהיה שום סברא לחלק. ובשלמא ממון מצאנו המשנה דב"ב שהיא מראה פנים לחלק. נאמר שיש לסמוך על קבלתם או אולי מקרא מצאו ודרשו. אע"פ שלא הזכירוהו חכמי הגמ'. אבל הרמב"ם שהוסיף מדיליה לחלק גם במלקות ודאי כל המטעמים לא ינעמו לחיך עד שנביא ראיה לדבריו מדברי חכמינו ז"ל שהם קבלו או דרשו כן. כ"ש שאלו הטעמים בעצמם הם חלושים מאד וכ"ש להעמיד עליו בנין כזה:

שנאמר על פי שנים עדים. כלומר שיהא הדבר כולו שהוא העדות וההתראה קם ע"פ שנים העדים. נ"י:

דבר אחר על פי וכו' שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. שמא יחליף המתורגמן בלשון העדות ועוד כשישמעו הם מפי העדים יתכן להם לחקור אותם יותר. נ"י. ונראה בעיני דאע"ג דאין אנו צריכין לטעמיה דקרא. דר"ש הוא דדריש טעמיה דקרא מ"מ בכאן אנו צריכין לכך. דאי לאו דמסברא בעלמא נפקא לן מנא ליה לר' יוסי להוציא אלו ב' הדרשות מן הכתוב אלא דעיקר קרא דריש עד שיהו פי שני עדיו וכו' ודבר אחר מסברא אית ליה ואסמכיה אקרא. וקסבר דמלתא דסברא כי האי לא איצטריך קרא אלא כי אתא קרא לאשמועינן עד שיהו פי שני עדיו וכו' והשתא דכתיב קרא אסמכינן נמי עליה שלא תהא סנהדרין שומעת וכו':

ואחד מתרה בו באמצע ואפילו היה המתרה פסול להעיד, כגון שהוא קרוב [וכגון שאומר שלא מתכוון להעיד], סגי בהתראה זו, דאפילו ההתראה מפי הנהרג מהני, כששמעוה העדים, וגם שמעו שהשיב ההורג על מנת כן [רמב"ם פי"ב מסנהדרין]:

בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו נ"ל דהאי מקצתם, אב' הכתות ועל המתרה קאי. ור"ל בין שקצת מכל כת רואין א"ע זה את זה. אף שאין המתרה רואה אותן ולא הם רואין אותו רק שמעו קולו כשהתרה. ובין שהמתרה רואה קצת מכל כת וכת והן ראו אותו, [וט"ס בתוי"ט כאן ד"ה ואם, כ' או הן רואין המתרה. וצ"ל והן רואין וכו', דבכה"ג צריך שיראו א"ע שניהן, וכ"ה ברמב"ם פ"ד מעדות], שאף שב' הכתות לא ראו א"ע כלל זא"ז, אבל כולן ראו המעשה ושמעו ההתראה:

הרי אלו עדות אחת דאין נהרגין עד שיזומו כולן. וגם אם נמצא א' מהן קרוב או פסול והתכוון להעיד, עדותן בטילה. וה"ה בהוזם א מהן, בטל כל העדות:

ואם לאו שבב' הכתות הללו ובהמתרה, לא היו קצת שרואין זא"ז:

הרי אלו שתי עדיות דכל כת שראו זא"ז מחשב לעדות אחרת לבד. וה"ה בב' שראו עדות אחת, אין העדות מתקיים עד שיראו זא"ז. גם צריך שיראו כאחת בשעה א' [רמב"ם פ"ד מעדות]:

לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין הוא נהרג מדאיכא כת שראו זא"ז, שלא הוזמו. וכת הב' שהוזמו ג"כ נהרגין, מדמצטרפין מדראו זא"ז:

והשניה פטורה פשיטא דהרי לא הוזמו. רק קמ"ל דאפילו הוזמו גם כת הב' אחר שנהרג הרוצח, פטורים דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה, ולא אמרינן כבר הוחלש העדות מקודם כשהוזמו הראשונים. מיהו בממון אעפ"י שלא ראו א' את חבירו, מצטרפין לעדות א'. ואפילו זה אומר שהלוהו ביום פלוני, וזה אומר שהלוהו ביום אחר, ולא ראה א' ההלואה שראה חבירו, או שבפני א' הלוהו, ובפני א' הודה שלוה ממנו, מצטרפין [רמב"ם פ"ד מעדות]. וכ"כ לעניין הזמה, דהואיל דממון איתא בחזרה, אפילו לאחר מעשה נעשה זוממין [ועי' מ"ש פ"ג דב"ב סי' מ"ט]. אמנם לרמב"ם [פ"כ מעדות] גם במלקות אחר שנלקה הנידון ג"כ נעשין זוממין, ולא מצאנו ראיה לדבריו:

על פי שנים עדים ר"ל דמשמע שיהיה כל העדות וההתראה ע"פ ב' העדים. ולא קיי"ל כן:

דבר אחר על פי שנים עדים שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן רק שיבינו הב"ד בעצמן דברי הבעלי דין והעדים, אף שאין יכולין להשיב באותו לשון, עכ"פ יבינו הלשון:

ושאלני הרב החרוץ המאה"ג מה"ו ליזר מדריזן זצ"ל דלמא טעם הרמב"ם דלקי, משום דאף דא"א לחייבו מלקות משום כאשר זמם, מדנפטר מכאשר עשה, עכ"פ מתחייב מלקות משום לאו דלא תענה. כדאשכחן בעדות דבן גרושה, דכשהוזם מדאינו נענש מכאשר זמם, לקי משום לא תענה, ה"נ נימא הכא. השבתיו דנ"ל ע"פ מ"ש תוס' [שבת קנ"ד א'], דאין לוקין על לאו דלא תענה, מדנכלל בו גם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ורק בבן גרושה או בהעידוהו לגלות, דלא צריך הלאו דלא תענה לאזהרה לכאשר זמם, ונמצא שלא נכלל לאזהרת מיתת ב"ד, להכי מיד בשעת עדותו כבר נתחייב מלקות מהלאו דלא תענה, עכת"ד תוס'. א"כ בכל עד שרצה לחייב לאדם מלקות, לא לקי משום לא תענה. מדאיצטריך לאזהרה לכאשר זמם. ואף דכשהלקוהו להלה פקע כאשר זמם. אפ"ה לא נתחייב למפרע. ואילה"ק הרי לר"א [ב"ק דע"ד ב'], עד שהוכחש לוקה משום לא תענה, אף דבשעת הגדה היה צריך הלאו דלא תענה לכאשר זמם שהיא אזהרה מיתת ב"ד, ולא אמרינן כיון דפקע דהרי לא הוזם לא מתחייב למפרע. נ"ל דעכ"פ כמו דלר"א לקי בכל גוונא בין שהוזם אח"כ או לא [דאל"כ לשני הש"ס התם דהא דלר"א לקי היינו בלא הוזם], כ"כ לר' יוחנן דקיי"ל התם כוותיה, עד שהוכחש לא לקי אף שאי אפשר להזימו אח"כ, כגון שנעשו העדים טריפה אח"כ. ועל כרחך ה"ט, משום דבשעת הגדת העדות לא נתחייבו מלקות על הלאו דלא תענה לא הדרי להתחייב למפרע, והיינו כדברינו, משום דבשעת הגדה פטורים היו. וכך כ' נמי ע"ר רש"י [סנהדרין דפ"ז ב' ד"ה דאי]:

היו שנים רואין אותו מחלון זה וכו'. פי' היו שני עדים רואים לאחד הורג נפש מחלון וכו' ואחד מתרה וראו נמי אחד מתרה בהורג באמצע שני החלונות הרי אלו עדות אחת לענין זה שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול שבטל כל העדות ואינם נזומין עד שיזומו כולם לפיכך אם נמצאת כת אחת מהם זוממת כוון שהם שתי עדיות הוא והן נהרגין ההורג נהרג בעדות כת שניה שלא הוזמה והכת שהוזמה נמי נהרגת על פי המזימין:

והשניה פטורה. אם הוזמה הכת שניה אחר שנהרג הרוצח פטורה היא דכיון שנהרג ההורג על פיהם שוב אין נהרגין דקיימא לן לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם לעשות ולא כאשר עשה וה"מ דבעינן רואין זה את זה בדיני נפשות אבל בדיני ממונות קיימא לן כר' יהושע בן קרחא דאפילו הלואה אחר הלואה מצטרכי כגון זה אומר בפני הלוהו מנה וזה אומר בפני הלוהו מנה וזה לא ראה של זה דמ"מ תרויהו מסהדי דחייב ליה חד מנא כדאיתא בשלהי פרק זה בורר כ"ש כשראו שניהם ההלואה ביחד זה מחלון זה וזה מחלון זה נמקי יוסף ז"ל. ובגמרא אמר רב נחמן עדות מיוחדת פי' כגון שראו ההלואה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ולא היו רואין זה את זה כשרים בדיני ממונות דכתיב לא יומת על פי עד אחד מאי עד אחד אלימא עד אחד ממש מרישא דקרא שמעינן לה על פי שנים עדים יקום דבר אלא מאי עד אחד אחד אחד ובדיני נפשות היא דלא מפני שצריכין כל העדים שיראו עושי העבירה כאחד אבל בדיני ממונות אע"פ שראו זה אחר זה מצטרפין ומהכא יליף לה ר' יהושע בן קרחא. וכתבו תוס' ז"ל היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים מחלון זה ולא גרסינן במתניתין אחד בחלון זה וכו':

ואחד מתרה בו באמצע. עיין בתוי"ט וכן נראה שפירש נמקי יוסף ז"ל כמו שאכתוב בסמוך:

הרי אלו עדות אחת. שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדות כולם בטלה וכן שאם נמצאת כת אחת מהם זוממת אין נהרגין עד שיוזמו כולם ובטלה נמי עדות כולם בהזמת אחת מהם דהזמה הוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול:

ר' יוסי אומר לעולם אינו נהרג. עד שיהיו פי שני עדיו מתרין בו פליג את"ק דאמר ואחד מתרה בו באמצע דמשמע דלא בעינן שאותן המעידין עליו בב"ד יתרו בו אלא אדם אחר אם התרה בו יהרג:

שנאמר על פי שנים עדים. ובגמרא פריך ומי אית ליה לר' יוסי התראה כלל והתנן ר' יוסי אומר השונא שאמר בשוגג הרגתי נהרג מפני שהוא כמועד ומותרה ומשני ההיא ר' יוסי בר' יהודה היא [הגה"ה זהו דלא כמהרי"א ז"ל שהגיה במשנה ר' יוסי בר' יהודה] דשמעי' ליה בברייתא דאמר חבר אינו צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד:

מפי תורגמן. שמא יחליף התורגמן בלשון העדות ועוד כששמעו הם מפי העדים יתכן להם לחקור אותם נמקי יוסף ז"ל וכתב הרי"א ז"ל ס"א כמפי התורגמן. וכתוב בספר מישרים נתיב ב' חלק שני שלא יהו שומעין מפי התורגמן אלא א"כ מבין הדיין לשון העד אפילו אינו יכול להשיבו ע"כ. וכך הוא מעשה הכא בגמרא דרבא אוקים תורגמן להנהו תרי לעוזי דאתו לקמיה לדינא משום דהוא מידע הוה ידע מאי דהוו אמרי הני תרי לעוזי בסהדותייהו אלא לאהדורי הוא דלא הוה ידע למיהדר. ולדעת הירושלמי שהביא הר"נ ז"ל ר"פ שבועת העדות בדף שט"ו ע"א מתני' דוקא בעדים והאי מעשה מיירי בעדים אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אע"ג דמתניתין מעל פי שנים עדים דרשי' ליה ס"ל ז"ל הכי מדאמרי' דהנהו לעוזי דאוקי רבא מתורגמנא בינייהו ע"כ בקיצור מלשון הר"ן ז"ל שם. וביד פכ"א דהלכות סנהדרין סימן א' וברפ"ד דהלכות עדות. ובטור ח"מ סימן י"ז וסימן כ"ח: