משנה מכשירין פרק ו׳ משנה ה׳

דם הקזה לשתיה. שיתכוין בדם ההקזה להשקותו לחיות או לאדם שנהג לשתות ומי החלב מי הגבינה הנפרד מן החלב בעת שמשליכין בו הקיבה ושאר הדברים שמעמידין החלב והוא אשר אנו קורין לו בלשון ערבי אלמי"ק. ומוחל המים השחורים השותתים מן הזיתים וכבר ביארנו בט' של טהרות שר"ש אומר כי מוחל מי פירות הוא ועל כן לא יטמא ולא יכשיר אלא מפני שיורי שמן שבו ואמרנו שאין הלכה כר"ש אבל המוחל משקה כמו שאמר ר"מ והוא כדעת חכמים לפי שהוא כשמן. ואמר השם יתעלה בח' שרצים (ויקרא א) וזה לכם הטמא להביא דמו שיטמא כבשרו ואמרו יכול יכשיר את הזרעים ת"ל לכם לכם הוא מטמא ואינו מכשיר את זרעים:

מי רגלים. דאדם אבל דבהמה לא. תוספתא פסקה הרמב"ם ועיין לקמן:

בין גדולים. פי' הר"ב היוצאין מפי טבעת וכן פי' הר"ש. וצ"ע דלקמן מתניתין ז' תנן והשותה מי טבריה אע"פ שיוצאק נקיים דחשבינן להו כרעי. ואפשר לי לתרץ דשאני מי טבריא שלכך שותין אותן כדי לשלשל אינן חשובין משקה אלא כמו מידי דמיכל שיציאתו דרך פי הטבעת ולכך אלו אע"פ שיצאו נקיים חשובים כרעי משא"כ שאר משקים היוצאים מפי הטבעת מאליהם. וכה"ג אשכחן בפ"ג דכריתות בגמרא דף י"ג בחלב האשה שהיא משקה ובפי התנוק היונק חשיב אוכל אף אתה אל תתמה על מי טבריה שאע"פ שודאי שיש עליהן תורת משקה כמו שאר מים אפ"ה השותה אותן לשלשל חשובים אוכל ומיהו דוקא ליוצא דרך בית הרעי ולא ליוצא דרך האמה. נ"ל:

לדעתו ושלא לדעתו. בין שיצאו לדעתו של אדם בין שיצאו שלא לדעתו. הרמב"ם פ"י מהט"א [הלכה ב'] ועיין בריש משנה ח':

דם. שחיטה. אע"ג דדם מגפתה לא כדפי' הר"ב בס"פ וטעמא דדם חללים גבי אדם כתיב מ"מ דם שחיטה מכשיר משום דאתקש למים דכתיב (דברים י״ב:ט״ז) על הארץ תשפכנו כמים. רש"י פכ"ב דשבת דף קמ"ד. ומה"ט ניחא דדוקא בטהורים דהא קרא בטהורים משתעי. וברפ"ה דכריתות כתבתי דלא כל דם שחיטה מכשיר. ומדכתיב ודם חללים נפקא ליה. וקצת קשה דמה לי קטל' (כולה ומה לי קטל') פלגא כדכתב הר"ב בס"פ אבל גזירת הכתוב היא או קבלה וקרא אסמכתא בעלמא:

ודם הקזה של אדם (הרמב"ם) וטעמו נ"ל דאלו בבהמה לא עדיף מדם מגפתה דסוף פרקין. אבל שם פי' הר"ש דמקיז לשתייה אפילו בבהמה נמי מכשיר וטעמא משום דאחשביה. ע"כ. וכדבריו נראה ממה שנשנה הכא דם הקזה לאחר ששנה דם שחיטה. ומיהו להרמב"ם יש לתרץ דמסרך סרך התנא בלישניה דרפ"ה דכריתות. ובסוף פרקין אכתוב להוכיח כהר"ש:

לשתייה. למעוטי לרפואה כדקתני סיפא הר"ש:

והמוחל. בנוסחת מהר"ם בה"א. וכתבתי בארוכה במשנה ו' פ"ד דעדיות:

רבי מאיר אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כר"מ. והוא כדעת חכמים. הרמב"ם. ור"ל דבמשנה ג' פ"ט דטהרות וע"ש:

דם השרץ כבשרו. כתב הר"ב דכתיב וזה לכם הטמא להביא דמו כי' וע' לשון רש"י שכתבתי במ"ג פ"ד דמעילה [ד"ה דם השרץ]:

מי רגלים דוקא דאדם:

בין גדולים בין קטנים בין של אדם גדול או קטן. רב"א. ור"ל דאף דשל אדם גדול מסריח טפי. אפ"ה לא דמי למי טבריה במ"ז. כך נ"ל:

לדעתו ושלא לדעתו ר"ל אפילו הטיל מים שלא לדעתו:

ודם הקזה לשתיה שנתכוון להשקותו לאדם ולבהמה. לאפוקי בהקיזה לרפואתה ולשפכו אח"כ:

מי חלב מאלקען בל"א:

והמוחל מים שחורים היוצא מזיתים. והו"ל מי פירות דאינו מכשיר לר"ש:

שאין המוחל יוצא מידי שמן ר"ל שמן מעורב בו. ואי"ל דלתבטל במעוטו כפ"ד מ"י. נ"ל דבנולדו שניהן יחד לא שייך בטול. ותו דדרך לחצוחי שמן לצוף למעלה ומדנראה האיסור לעינים. א"א שיתבטל:

דם השרץ כבשרו ומצטרף לבשר בכעדשה. אבל אינו מטמא בפ"ע:

מטמא ואינו מכשיר דאפקיה קרא מהכשר:

ואין לנו כיוצא בו שיהיה מטמא דם כבשר ובשעורו. רב"א:

תולדות למי' ופי' הר"ש ז"ל וכל הני תולדות כיון דתולדות הן לא חיישי' אפי' יש להן שם לווי ע"כ:

בין גדולים משקים היוצאים מפי טבעת עכ"ל רעז"ל וצ"ע דלקמן סי' ז' תנן דהשותה מי טבריא לא מטמאין ולא מכשירין ואע"פ שמי גובריא הן משלשלין ואף אם יצאו נקיים קתני דחשיבי כרעי ולא מכשר והא רעי עצמו קתני הכא דמכשיר דקתני בין גדולים ושמא רעי דקאמר התם הוי צואה עבה והכא הוי משקה ממש ומש"ה הכא מכשיר ומי טבריא שאני דלרפואה עבידי ומ"מ כשמוזכר רעי אצל צואה כההיא דתנן בפ' גוטל לשלשת שפירשו המפרשים ז"ל דהיינו רוק או רעי או צואה התם יתפרש דרעי הוי רעי מצואה כך נלע"ד. וז"ל החכם ה"ר סולימאן ז"ל בין גדולים ק"ק מ"ש מהשותה מי טבריא ונראה לפרש שיצאו מים עם הרעי והם ניכרין שהם מים ולא רעי שהרעי הי' עב והם מים אבל השותה מי טבריה הם עצמן הרעי ואינם חשובים להכשיר יותר מדם היוצא עם הרעי דתנן לק' והדם היוצא עמהם אינו מכשיר ע"כ. עוד כתב ז"ל וזה לשונו לדעתו ושלא לדעתו ז"ל דתנן בפ"ג מטבול יום טהור שנגס מן האוכל ונפל על ככר של תרומה טהור אלמא בעינן לרצון ונ"ל שמה ששנינו כאן לדעתו ושלא לדעתו פירושו בין שיצאו ממנו לדעתו או שלא לדעתו הוו משקין אבל להכשיר הפירות בעינו עד שיפלו עליהם לרצון כדין של הכשר וכן מצאתי שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהל' טומאת אוכלין שכתב כל אלו היוצאין מן האדם משקין הן בין שיצאו לדעתו של אדם בין שיצאו שלא לדעתו ע"כ:

תולדות לדם וכו'. התולדות היינו דם הקזה של אדם שהוציאוה לשתייה לבהמה ולחיה או לאדם שרגיל לשתותו אבל מאי דקתני רישא דם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופות הטהורים והוא הדם השותת בשעת שחיטה מן הטהורים הללו הוא עצמו דם המנוי בכלל שבעה משקים. והאי דאיצטריך למיתניי' נלע"ד משום דבסיפא בבבא דאלו לא מטמאין ולא מכשירין בעי לאשמועינן פלוגתא דרבנן ור' אלעזר בבהמה חיה ועוף הטמאים דוק. ודם הקילוח אינו מכשיר שעדיין חיים הם והרי הוא דומה לדם מכה או לדם הקזה. וקתני תולדות לדם לשון רבים אגב רישא או אפשר דהכי פירושו תולדות לדם ולחלב ולשמן דקאי מלת תולדות אכולהו ומהאי טעמא נמי לא קתני בשאר תולדות תולדה לחלב תולדה לשמן. כך נלע"ד:

מי חלב כחלב. בחולין פרק כל הבשר (חולין דף קי"ד) אמר ריש לקיש לא שנו אלא להכשיר את הזרעים אבל לענין בשול בשר בחלב אינו כחלב משום דבעינן בחלב אמו כמו שיצא מהאם מעורב עם האוכל:

והמוחל כשמן. ופי' הר"ש ז"ל והמוחל כשמן אין להקשות כיון דמוחל מכשיר אמאי לא גזרו בפ"ק דשבת על המסיקה כמו שגזרו על הבצירה לפי שיש שלשה ענייני מוחל כדמוכח במס' שבת פ' חבית מוחל היוצא בתחלה דהיינו היוצא בשעת המסיקה ובההוא אפילו ר' יעקב מודה שאינו מכשיר לפי שאינו רוצה בקיומו כדמוכח התם ובמוחל היוצא מעקל בית הבד אפילו ר"ש מודה דמכשיר לפי שא"א לו בלא צחצוחי שמן אבל במוחל דאתי בתר איצצא דהיינו לאחר שעמדו בכומר שנים ושלפה ימים פליגי לר' יעקב מכשיר לר"ש אינו מכשיר ומוחל דתנן הכא דפליגי ביה ר"ש ור' מאיר על כרחין פליגי במוחל היוצא מעקל בית הבד וההיא דתנן בעדיות ומייתי לה בפ"ק דיבמות חבית של זיתים מגולגלין בש"א אינה צריכה לינקב ובה"א צריכה לינקב משום דמוחל של זיתים מכשיר צריך לומר דהאי דחבית הוי כי ההיא דעקל בית הבד דאי אפשר בלא צחצוחי שמן כי היכי דלא תיקשי מב"ה לר"ש ע"כ וכן פירשו התוספות ז"ל שם פ"ק דשבת:

ר"מ אומר אע"פ שאין עמו שמן. נ"א אע"פ שאין בו שמן. ועיין בירושלמי פ"ו דדמאי דף כ"ה ע"ב:

דם השרץ כו'. ונלע"ד דהא דלא נקט לתולדות כסדר ששנה האבות במתני' דלעיל משום דבעי למנקט המוסכמים ברישא דהיינו תולדות דם וחלב אבל תולדות השמן אית בה פליגתא והדר קתני בסיפא דין דם כשרץ דמטמא ואינו מכשיר משום דבעי לאסמוכי' לאלו מטמאין ומכשירין ולאלו מטמאין ולא מכשירין דוק: