משנה מעשרות פרק ב׳ משנה ח׳

לבסים. מין תאנים גרועים:

בנות שבע. תאנים לבנים טובים:

מונע את עצמו. ענינו שהפועל מונע את עצמו מלאכול עד שיגיע למקום היפות ויאכל מהם ורשאי לעשות כן:

זה לאכול וזה לאכול. ענינו שיאמר אדם לחברו אכול משלי ואני אוכל משלך:

זה לקצות וזה לקצות. ענינו שיאמר לו אכול מאלו השטוחים שלי ואני אוכל מן השטוחים שלך:

זה לאכול וזה לקצות. שיאמר לו אכול אתה משלי שהם טובים לאכילה ואני אוכל מן השטוחים שלך כל אחד ואחד מהם חייב לעשר לפי שזה מקח וממכר מצד כל אחד ואחד מהם וכבר זכרנו כי המכר קובע למעשר ועוד יתבאר זה ורבי יהודה אומר כל החליפין בשטוחין כיון שהוא דבר שלא נגמרה מלאכתו אינן חייבין במעשר ולא נקבעו למעשר בזה המכר שאירע ביניהם והלכה כרבי יהודה:

היה עושה בלבסים וכו'. בירושלמי וכתבו הר"ש מוקי למתניתין כשלבסים ותאנים מורכבים ביחור אחד ואפי' הכי לא יאכל דאי לא תימא הכי הא תנינא חדא זמנא [בפרק ז' דמציעא] [דף צא] העושה בתאנים לא יאכל בענבים ותני עלה היה אוכל ביחור זה לא יאכל ביחור אחר. ועיין מה שכתבתי בפ"ז דמציעא:

רבי יהודה אומר וכו' ולקצות פטור. פירש הר"ב דאין המקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו [*ועיין מ"ש בריש פרק דלקמן. ומ"ש הר"ב] והלכה כרבי יהודה. וכן פסק הרמב"ם וטעמא דמתני' דלעיל סתמא ואחר כך מחלוקת דהכא ובכי הא לית הלכתא כסתם. ועוד דבירושלמי איתא דרבי אליעזר דבמתניתין ד' ורבי מאיר דפליג אדר' יהודה. אמרו דבר אחד. דכמו דאמר רבי אליעזר דתרומה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו. כך אומר ר' מאיר דמקח קובע בדבר וכו'. והשתא כמו שאין הלכה כר' אליעזר דחכמים פליגי עליה. הכא נמי לית הלכתא כר' מאיר. ועוד דר' אליעזר ור' מאיר הויין כשיטה דלית הלכתא כחד מנייהו ובכ"מ פ"ה הביא עוד ראיה מסוף פרק המביא דמסכת ביצה. ומיהו נראה לי דאף לר' יהודה ע"כ לא פטר בלקצות. אלא כשאוכל אחת אחת. ולא צירף שתים דצירוף קובע למקח. כדלעיל מ"ה. וראיה לדברי ממשנה ב' [*וג'] דפ' דלקמן. דמקח דפועל אינו פוטר אלא אחת אחת. ועיין שם [*גם עיין מ"ש בסוף משנה א דפרק דלקמן]:

היה עושה בלבסים תאנים רעים:

לא יאכל בבנות שבע תאנים יפות. ולולא הירושלמי היה נ"ל דהכא לענין מעשרות מיירי. דאפי' מתרצה הבעה"ב אינו רשאי לאכול מדהו"ל חליפין דדינו כמקח והוקבע למעשר:

אבל מונע הוא את עצמו עד שמגיע למקום היפות פועל שעושה ברעות ויפות מונע א"ע כשעובד ברעות. ואוכל כשיגיע ליפות גם מה שהי' לו לאכול ברעו':

וזה לאכול אכול בתאנים שלי ואני בשלך:

וזה לקצות אכול בתאנים שלי השטוחי' ליבש ואני בשלך:

חייב דחליפין כמכר:

ולקצות פטור זה שאוכל בהשטוחי' פטור דאין מקח קובע בלא נגמר מלאכתו מיהו בצירף הו"ל כגורן:

בלופסין. מין תאנים חשובין ובנות שבע מין תאנים משובחים הר"ש שירילי"ו ז"ל ובנדרים פ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ') גרסינן בבלופסין ומפ' מין תאנים דעבדי מינייהו לפדא. וכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל והא מתני' לדין פועלים תני לה אגב ע"כ. ובירוש' פריך אמאי איצטריך מתני' הא תנינן בהשוכר את הפועלים הי' עושה בתאנים לא יאכל בענבים וכו' ותני עלה הי' עושה ביחור זה לא יאכל ביחור אחר ומשני לא צריכא שהיו שתיהן ביחור אחד כגון לבסים ובנות שבע מורכבים ביחור אחד דאפ"ה גזור דלא ליתי למיכל בשני אילנות. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל לא יאכל בבנות שבע פי' אע"פ שנתן לו בעל השדה רשות אסור משום מעשרות כשהוא מצרף שנים יחד כן נ"ל ע"כ:

המחליף פירות. והיינו מקח:

זה לקצות. לייבשן ולעשותן קציעות דהיינו לא נגמרה ולא זו אף זו קתני. הר"ש שירילי"ו ז"ל:

זה לאכול וזה לאכול. שזה נוטל מזה תאנים וזה מזה וכן אם זה נוטל מזה תאנים לקצות וזה מזה לקצות והוי כמקח וחייב. ויש גורסין זה לוכל וזה לוכל והוא כמו לאכול אלא שהוא לשון ירושלמי:

בפי' ר"ע ז"ל ואני אוכל בקציעות שלך וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל דבר זה מגומגם כי לקצות אינו משמע לאכול בקציעות ע"כ נ"ל דה"פ דמתני' המחליף עם חבירו שא"ל קח אתה מתאנים שלי ואני אקח את שלך זה לאכול וזה לאכול כלומר ששניהם רוצים לאכלם בלי קציעה או ששניהם רוצין להניחם לעשות מהם קציעות או זה לקצות וזה לאכול חייב וכו' עכ"ל ז"ל: