משנה מעשר שני פרק ה׳ משנה ו׳

כבר בארנו פעמים (פ"ד מ"ג דדמאי) במה שקדם כי בשנה השלישית והששית מן השבוע שיוציא מעשר עני במקום מעשר שני ואמר הש"י (דברים יד) מקצה שלש שנים ואמר (שם לא) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות ואמרו מה קץ האמור להלן רגל אף קץ האמור כאן רגל יכול חג הסכות תלמוד לומר (שם כו) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך רגל שכל המעשרות כלין בו הוי אומר זה פסח לפי שלא יחול פסח מן השנה הרביעית אלא אחר שנגמרה כל מה שצמח בשנה השלישית ממה שהוא חייב מעשר עני וכמו כן כל מה שצמח בששית שהיא גם כן שנת המעשר וענין מתבערים שיתבערו ויאבדו אותן הפירו' עד שלא ימצא מהם אצלו וברשותו כלל לפי שנאמר (שם) בערתי הקדש מן הבית ואמר ר"ש כי הבכורים אם נשאר מהם כלל שיתנם לכהן כמו שנותנין לו התרומה ואינו חייב להשליכם או לשורפם וענין הבעור בכאן שיתן מכל הצמחים כל המתנות שנתחייב לתתן ושיתן כל מתנה לבעליו ומה שהוא חייב לאכלו כגון מע"ש ונטע רבעי ומאבד מה שנשאר ואם היה אצלו תבשיל ממעשר שני אומרים ב"ה הרי הוא כמבוער לפי שאם ישאר וישהה יפסיד ואין הלכ' כרבי שמעון:

ערב יום טוב הראשון של פסח. והרמב"ם בפ' אחד עשר מה' מעשר שני העתיק ערב יום טוב האחרון. והכ"מ הביא ראיה לגירסתו מן הירושלמי דפריך ויתודה ביו"ט הראשון של פסח. כדי שיהא לו מה לוכל ברגל ויתודה בשחרית ע"כ מצוה הוא לוכל. ואם איתא שהביעור היה מערב יו"ט הראשון הרי לא היה לו מה לאכול ברגל. עכ"ל. וא"ת מאי משני הירוש' אדפריך ויתודה בשחרית דעד כאן מצוה [הוא] לוכל. הרי ביער הכל מערב יום טוב. דאין לומר דפריך אשחרית של יום טוב הראשון דאכתי תקשה ויתודה ביום הראשון של חול המועד. ונ"ל דה"ק דמצוה הוא לאכול עד כאן שכל שלא יצא המועד יכול לקיים מקצה וגו' במועד. ולפיכך לא התקינו להתודות שחרית אבל לפי שביום טוב אי אפשר לבער וחששו אם ישייר *)ביום טוב ולא יאכלנו שלא יוכל לבער ולהתודות לפיכך אמרו לבער מערב יו"ט. ומפני שעדיין לא יצא המועד והיה ראוי לוכל עדיין לכך לא התקינו הוידוי עד למנחה [*כדלקמן מ"י] והא דתנן במשנה ה פ"ב דמגילה כל היום כשר לודוי מעשר היינו שאם התודה יצא ידי וידוי אחרי שכבר ביער מערב יו"ט. אבל חכמים התקינו במנחה מהטעם של הירושלמי. ולהר"ב בפירוש משנה י גירסת הספר נכונה. ואין מן הירושלמי קושיא. [*ובסדר משנה שבירושל' לקמן במשנה י לא גרסינן אלא במנחה ביו"ט ולא גרסינן האחרון מזה מוכח דהכא גרס האחרון ולא הראשון אע"פ שבסדר המשנה דירושלמי גרס הכא הראשון מ"מ מתוך דלא גרס במשנה י כלום אם כן אקמייתא סמכא. וממילא דבקמייתא דהיינו הא דהכא על כרחין הגירסא האחרון. כך דן לפני בני האלוף מוהר"ר אברהם שיחיה ודבריו נכונים]:

של פסח. כתב הר"ב שאין פירות של שנה שלישית נגמרים להיות נלקטים כולם עד שיבא פסח וכו'. כלומר שכשיבוא פסח כבר נגמרים להיות כל הפירות נלקטים. ואין ה"נ דקודם לכן נגמרים דהיינו מחנוכה וכמפורש במשנה ו פרק קמא דבכורים. אלא שצריך שיהיה במועד והמועד הקודם לחנוכה עדיין אין כל הפירות נלקטים. אבל המועד שאחריו שהוא פסח כבר נגמרים כו'. וזהו שאמרו בירושלמי אי כשתכלה לעשר את כל הפירות. יכול אפי' בחנוכה נאמר כאן מקצה וכו' מה להלן במועד אף כאן במועד:

[*מעשר ראשון לבעליו. פירש הר"ב ללוים. ועיין במשנה טו]:

והבכורים. עיין בפ"ב דבכורים משנה ב:

התבשיל. פירש הר"ב שיש בו מפירות שביעית או ממעשר שני וכו'. וצ"ע מה ענין שביעית לכאן. ואין לומר משום דחייב נמי בביעור. חדא דאין ביעורן שוה דהך דהכא מתבערין מן העולם. ודשביעית אינו כן לדעת הר"ב כמו שהוכחתי מפירושו מ"ב וח דפ"ט דשביעית ועוד דטעמא דכתב הכא כיון דאין ממשן ניכר. אינו עולה לשביעית. דהא גבי שביעית אזלינן בתר טעמא אע"פ שאין הממש ניכר. כדתנן התם בסוף פ"ז. והרמב"ם בחיבורו פ' אחד עשר כתב תבשיל של מעשר שני ונטע רבעי ועיין במשנה י:

כיצד היה בעור נותנין תרומה ותרומת מעשר של שני' שעברו:

לבעלים לכהן:

ומעשר ראשון לבעליו ללוי:

ומעשר עני לבעליו לעני:

מתבערים בכל מקום ר"ל מאבדן מהעולם:

התבשיל ממע"ש ורבעי שאין ממשותן בעין:

ובית הלל אומרים הרי הוא כמבוער עי' מ"ש בס"ד [שביעית ספ"ז]:

ערב יום טוב הראשון וכו'. ועיין בפ' הזרוע (חולין דף קל"א) שכתבו שם תוס' ז"ל דשני דיני מעשר הם אחד מתחלק בתוך הבית ואחד מתחלק בתוך הגרנות כדמשמע בפ' בתרא דנדרים ואותו המתחלק בתוך הגרנות ?אין לבעלים בו טובת הנאה אלא באותו המתחלק בתוך הבית ובספרי מפרש להו מקראי כתוב אחד אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת אלמא צריך להניחו בגרן ובאין עניים ונוטלין אותו וכתוב אחר אומר כי תכלה לעשר וגו' ונתת ללוי וגו' אלמא בתוך הבית מחלקו מדכתיב ונתת הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו נפסד מחלקו בתוך ביתו וזהו מעשר עני המתחלק בתוך הבית מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות ועניים באין ונוטלין אותו עכ"ל ז"ל. וברמב"ם פי"א דהלכות מעשר שני נראה דגריס הוא ז"ל ערב יו"ט האחרון וכו'. וכן כתב שם מהרי"ק ז"ל והביא שם ראיה לגרסתו של הרמב"ם ז"ל מן הירוש' שכתבתי לקמן בתחלת סי' י'. וכן כתב ה"ר יהוסף ז"ל בשם ס"א. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל ערב יום טוב הראשון של פסח היה מצות הביעור דאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה של שמטה ושניה חייב להוציאן מן הבית בשנה הרביעית כדכתיב בפרשת ראה מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ומפ' בירושלמי דלסוף לקיטת פירות שלישית דהיינו ברביעית מוציא מעשרות של שנה ראשונה ושניה ושלישית שהשהיתם ולא ביערתם מן הבית עתה ברביעית תוציאם ותבערם ותתן לכל אחד שלו כדכתיב ובא הלוי ויטול מעשר ראשון והגר והיתום והאלמנה ויטלו מעשר עני ולאחר שעשה הביעור בתחלת הרגל מתודה בסוף הרגל ואומר אותה פרשה בעזרה בערתי הקדש מן הבית וגו' כדכתיבי קראי ובירושלמי יליף מקראי דשתי פעמים בשבוע מתודה ומפ' בספרי טעמא ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית ובשביעית מפני מעשר עני שבששית. ומעשר ראשון לבעליו ללוים ומעשר עני לבעליו לעניים וקשה דהכא אמרי' דתרומה בעיא ביעור ובפ' שני דבכורים תנן ויש בבכורים ובמעשר מה שאין כן בתרומה וקא חשיב ביעור וי"ל דתרי גווני ביעור איכא ביעור דהכא היינו שצריך ליתנו לכהן ולא לשהותם עוד בבית והכהן יכול לקיימה כל זמן שירצה והתם מיירי שאוכלין אותן ומבערן מן העולם בי"ט האחרון של פסח כדתנן הכא ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום והיינו מתבערין מן העולם ואילו תרומה לא קתני בהדייהו ומע"ש ובכורי' מתבערין מע"ש לכל אדם ובכורי' למי שיש לו היתר אכילתן והיינו הכהני' חייבין לבערן לסוף הרגל בכל מקום דמע"ש ובכורי' טעונים מחיצה ובין שהן תוך מחיצתן דהיינו ירושלם בין שהן חוץ לירושלם ה"ז מבערן ומשליכן לים או שורף וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"א דהלכות מעשר שני עכ"ל ז"ל:

כיצד היה ביעור נותנין תרומה וכו'. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

ור' שמעון אומר הבכורים נתנים לכהנים. דסבירא ליה דהואיל ותרומה קרנהו רחמנא מה תרומה לא בעיא ביעור אף בכורים:

והתבשיל וכו'. ירושלמי הכל מודים בפת ושמן שצריך לבער שמן דאין מסתפקין ממנו כ"כ ופת חשיב. ביין ותבלין הכל מודים שהוא כמבוער יין דשותיו מרובין ותבלין דמדרבנן נינהו: