משנה מעשר שני פרק ה׳ משנה ט״ו

העביר הודיית המעשר. לפי שלא היו יכולין לומר באותו הזמן ככל מצותך אשר צויתני לפי שהש"י אמר לתת מעשר ראשון ללוים והם היו נותנין אותו באותו הזמן לכהנים וזה היה בגזרת בית דינו של עזרא הסופר לפי שכשעלה עזרא לא הלך עמו לוי כמו שבאר בכתוב ואמר (עזרא ח׳:ט״ו) ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם קנס הלוים שלא יתנו להם מעשר ושינתן לכהנים:

ומעוררים. הם הלוים שהיו אומרים בכל יום בשעת קריאת השיר על הקרבן עורה למה תישן ה' (תהילים מ״ד:כ״ד) והוא שתקם מזה וצוה שלא לאמר עוד לפי שהם היו אומרים זה הפסוק כאילו היו מדברים עם הי"ת והיו צועקים אליו בזה הפסוק וזה מה שאינו ראוי לעשות ולומר כלפי הי"ת:

ונוקפין. הם ב"א שהיו שורטים שריטות לשורים שהיו מקריבים על המזבח כדי שיפול הדם בעיניהם ולא יראו ויוכלו לכפתן ולשחטן ונוקף העושה הפצע ובגמרא (חולין ז:) אין אדם נוקף באצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה והוא מגזרת כנוקף זית (ישעיהו י״ז:ו׳) לפי שנוקף זית מכתת אותה כשמנענע' בחוזק וזה הנזכר הסיר זה המעשה לפי שהיה נראה אותו השור הקרב כאילו היה בעל מום ונתן שלשלאות של ברזל תקועות בארץ והיו מכניסין בהן רגלי הקרבן ויהיו יכולין לשחטו כמו שיתבאר במסכת מדות:

ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים. רוצה בזה כלומר בחולו של מועד והוא הסיר זה המעשה ומנע אותן שהיו מכין בפטיש שלא יעשו מלאכתן בחולו של מועד:

ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. מפני טעם אגידנו לך והוא כי בימיו היו בני אדם מקילין בחק השם יתברך ולא היו מוציאין מן הזרעים אלא תרומה גדולה בלבד והיו אוכלים השאר ומי שהיה מדקדק על עצמו היו שואלין וחוקרים אם היה מעשר אם לאו או מעשר דמאי וכשהיה יודע שהיה דמאי היה מניחו ולא היה לוקחו מפני שהיה צריך להוציא ממנו המעשרות ומי שלא היה מדקדק היה אוכלו דמאי לפי שהיה די לו בהוצאת תרומה גדולה בלבד וזה הכהן אמר לאנשי דורו כשם שתרומה גדולה עון מיתה כן תרומת מעשר וטבל עון מיתה אבל נתקן לכם דבר שיהיה קל לכם לסבלוובני אדם יוכלו לעמוד בו ותנצלו מעון מיתה ואמר כי הדמאי אין מוציאין ממנו אלא תרומת מעשר ומעשר שני תרומת מעשר תנתן לכהן ומעשר שני יאכלו אותו בעליו בירושלים אבל מעשר ראשון ומעשר עני באותן השנים שמוציאין בהן מעשר עני אינו חייב להוציאו מן הדמאי אבל אומר ללוי או לעני הבא ראיה שהוא טבל וטול החק והזכות שלך על העיקר שהוא אצלנו המוציא מחברו עליו הראיה וכאשר התקינו זה התיקון היו בני אדם כל מי שלקח פירות מעם הארץ לא היה שואל אותו כלל אם היה טבל אם לאו אבל היה מוציא מהם תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל השאר כיון שפירות עם הארץ דמאי וכבר נתבאר כל זה במסכת דמאי ונשנו כל העקרים האלו:

[*העביר הודיות המעשר. פירש הר"ב לפי שעזרא קנס את הלוים. ונדחקו התוס' בפ"ב דכתובות דף כו ע"א למצוא קרא דמוכח מיניה דעזרא קנס את הלוים ומפני כן נדחקו לפרש הכתוב בעזרא (נחמיה י) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים במעשר הלוים דהכי קאמר כשיבואו הלוים לחלוק בבית הגרנות יבואו הכהנים עמהם. וכר"ע דכתבתי לעיל במ"ט. אבל לראב"ע דבתר קנסא דוקא לכהן לא משמע מהאי קרא דל"ל עם הלוים דקאמר קרא היינו לקבל מהם מעשר ראשון משלהם דהא משלהם לא קנסם עזרא כדמוכח בפ' הזרוע (חולין דף קלא:). וי"ל דלראב"ע לא נמנעו הלוים מכל וכל מלילך לבית הגרנות לחלוק במעשר כדאמר בסמוך דלמא אקרי ויהיב. כל שכן בימי עזרא שעדיין לא פשט הקנס שהיו הולכים בבית הגרנות ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים. והר"ר יוסף פי' מדכתיב במלאכי [ג] הביאו את כל המעשר אל בית האוצר דבית האוצר היה לשכה שתיקן עזרא להניח שם תרומות כהנים כדכתיב בעזרא (נחמיה י). וכיון שאומר להביא שם המעשר א"כ של כהנים הוא דקי"ל [בפ"ק דמגילה] [דף טו] דמלאכי זה עזרא. והר"ר אלחנן הקשה דבסוף עזרא משמע שהמעשר היה ללוים דכתיב (שם יג) *)ואדע כי מתנת הלוים לא נתנה להם ויברחו איש לשדהו הלוים והמשוררים וגו' משמע שהלוים ומשוררים היו חולקים וצריך לומר דזה היה מקמי דקנסינהו עזרא אך קראי לא מוכחי הכי עכ"ל. עוד כתבו שם אליבא דמ"ד דקנסא לעניים הוא עיין שם כי אין להאריך כאן בזה. וכן גם עיין בפ"ט דיבמות דף פו ע"ב בתוספות בסד"ה מ"ס וכו' שכתבו אליבא דראב"ע דס"ל דמדין תורה מעשר ראשון אף לכהן דקנסינהו ללוים לגמרי ומשום הכי העביר הוידוי ע"ש. ועיין מה שכתבתי בפ"ד דקדושין במ"א בד"ה לוים וכו']:

בטל את המעוררים. כתב הר"ב שאמר להם וכי יש שינה לפני המקום גמרא סוטה דף מז ומסיימין בה והלא כבר נאמר (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אלא כל זמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בשלוה לכך נאמר (שם מד) עורה למה תישן ה' עד כאן. וכתב הרמב"ם והם היו אומרים זה הפסוק כאילו היו מדברים עם השם יתב' והיו צועקים אליו בזה הפסוק וזה מה שאינו ראוי לעשות ולומר כלפי הש"י ע"כ:

ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים. [*שינה הלשון מטעם שכתוב בירושלמי עד תחלת ימיו. רבי חסידא שאל לרבי חזקיה לא מיסתברא עד סוף ימיו א"ל אף אנא סבר כן ע"כ והטעם שסותר [שאומר כצ"ל] מסתברא סוף ימיו. נראה לי שאם היה טעם המשנה ששינה הלשון להודיע שהיה זה תחלת ימיו. אם כן הוי ליה להקדים מעשה זה קודם לכולן] ועיין בסוף פ"ק דמועד קטן:

ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. לפי שעד ימיו היו שואלין אם הוא מעושר אם לא. ומי שמדקדק על עצמו היה מניחו ולא היה לוקחו מפני שהיה צריך להוציא ממנו המעשרות. והוא תיקן שלא יוציאו וכו' כמו שכתב הר"ב ועמ"ש בריש פ"ז דברכות בשם התוספות. ועמ"ש בריש דמאי. ושם בפ"ד מ"ג:

סליק מסכת מעשר שני

יוחנן כהן גדול תרי יוחנן הוה א' שימש פ' שנה בכה"ג ונעשה צדוקי [כברכות דכ"ט א'] וזה שבכאן הוא שהי' אחר שמעון הצדיק:

העביר הודיות המעשר שלא יכול לומר נתתיו ללוי. דקנס עזרא ללוים מדלא עלו עמו תיקן ליתן גם המעשר לכהנים וביטל הוודוי דיש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה:

אף הוא בטל את המעוררים שהיו מצעקים בכל יום בשיר הלוים עורה למה תישן ד' כאילו ח"ו יש שינה לפניו עמד וביטל מלומר כלל פסוק זה בשיר של יום. ואע"ג דבקרא נמי כתיב עורה למה תישן ה' התם דברה תורה כלשון בני אדם. אמנם הם היו צועקים בשירם מאמר זה והוא זלזול כבוד שמים:

ואת הנוקפים שהיו משרטין לקרבן בין קרניו שירד הדם בעיניו ויהא נוח לכפותו ובטלו מדמחזי כמום. וי"א מחשש ניקב קרום של מוח:

ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים חורשי נחושת וברזל הכו בפטיש בחוה"מ במלאכת דבר האבוד ואפ"ה בטלם מדאווש' מלתא טובא איכא זלזול מועד:

ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי דעד ימיו שאלו אם המוכר נאמן אם לאו והמדקדק במעשיו לא לקח מאינו נאמן דהיה צריך להפריש כל המעשרות ועמד הוא ותיקן שלא יעשרו דמאי רק תמ"ע ומע"ש ושאר מעשרות מפרישן לעצמו כמ"ש ריש דמאי. והנה צריך ליתן טעם בד' לשונות מתחלפות דנקט תנא בד' תקנות של יוחנן כהן גדול דהיינו העביר ביטל עד ימיו ובימיו. ונ"ל דבוודוי נקט העביר משום דתקנת עזרא למקנס הלוים לא היה אלא בדורו דוכי משום שלא עלו הם לקנסינהו לדורי דורות [ויש לחלק טובא מקנס בילגא סוף סוכה] אלא קנס זוטא קניס גם לדור אחרון שגם אז יהיה תולה ברצון הנותן למי שירצה יתן המעשר לכהן או ללוי. וכן כ' גם רכ"מ [מעשרות פ"א ה"ד]. ולפ"ז מי שבדורו של יוחנן היה נותן ללוי היה יכול שפיר להתוודות להכי נקט העביר ר"ל שלא יהיה הדבר חובה על כל איש ישראל. מה שאינו כן בעוררין ונוקפין נקט לשון ביטול מדבטלן לגמרי. מיהו דווקא בהנך תרתי שהיה דבר קבוע. וודוי בכל שנת ג' ועוררין ונוקפין כל יום ויום בביהמ"ק. שייך שפיר בהו לשון העביר או ביטל אבל פטיש מכה לא היה רק בעת הצורך לא שייך לומר גביה העביר או ביטל וגם לא היה שייך לומר בהו בימיו לא היה פטיש מכה דגם מקודם לפעמים לא היה פטיש מכה דהיינו בעת שלא היה צורך. אלא קאמר שעד ימיו היה פטיש מכה לפעמים ובימיו לא היה מכה כלל. משא"כ בדמאי קאמר שפיר התקנה שתיקן שלא יהא צריך לשאול דאילו הוה קאמר דעד ימיו היה צריך לשאול אכתי לא הוה ידעינן מה תיקן הוא:

יוחנן כהן גדול. זהו ששימש שמנים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי וחשמוני היה כך מצאתי כתוב. ודע כי לפי זה יש טעות בתוספתא דפי"ג דסוטה שכתוב שם אמר להם ריב"ז וכי יש שינה וכו'. אבל הרמב"ם ז"ל כתב ברפ"ט דהלכות מעשר יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק. וכתב שם בכסף משנה אתא לאפוקי שלא נאמר אותו יוחנן כ"ג ששימש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ע"כ. ובהקדמת הרמב"ם ז"ל לסדר זה בפ' ששי כתב בפירוש יוחנן כהן גדול הוא יוחנן בן מתיתיה ע"כ ויש אומרים שהוא ינאי המלך המוזכר בקדושין פ' האומר שהרג חכמי ישראל וכדאיתא בפ' תפלת השחר (ברכות דף כ"ט) ותרי ינאי כהן גדול הוו. וז"ל הריטב"א ז"ל בפ' האומר דקדושין דף פ"א ע"ב נזרקה בו מינות פי' וזו היא מינות שהיה לו בסוף דינאי זה הוא האמור בברכות שהוא יוחנן כהן גדול ששמש בכהונה גדולה ארבעים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ומבני חשמוני היה ואין ינאי זה ההוא שבפ' הבא על יבמתו דאמרי' תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי שאילו היה זה שהוא כהן גדול היאך היה ממנה כהן גדול אחר ע"כ. ובירוש' מפ' ר' יוחנן דלשבח בטל מפני שראה מהן מפרישין ומהן אין מפרישין וריש לקיש נמי פירש דלשבח בטל וכדפירש ר"ע ז"ל. והא דקתני העביר ולא קתני בטל מפ' בירוש' כהדא דתניא עד השקיפה היו אומרים קול נמוך מכאן ואילך היו אמרים קול גבוה:

בטל את המעוררין. שהיו אומרים עורה למה תישן ה' אמר וכי יש שינה לפני המקום והכתיב הנה לא ינום ולא יישן וגו' אלא כל זמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בשלוה לכך נאמר עורה למה תישן ה' וכן הוא אומר ובהמרותם תלן עיני. ואת הנוקפין כדתניא שהיו חובטין אותן במקלות להפילו לארץ ונוקפים לשון חבטה. ה"ר שמשון ז"ל:

עד ימיו. עד תחלת ימיו ובמסכת משקין דף י"א מייתי לה ומאי דקשה אמתני' מההיא דהציר והצנור כתבתיו שם ס"פ ראשון:

ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. בירוש' מפ' לפי שהעמיד זוגות ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל כדתנן באבות דעד הלל הזקן כולהו זוגות הוו הראשונים הם נשיאים והשניים היו אבות ב"ד והיה יכולת ביד ב"ד לחפש ולבדוק בצרכי צבור ע"כ. עוד בירוש' אמר ריב"ל בראשונה היה מעשר מתחלק לשלשה חלקים שליש למכירי כהונה ולויה ושליש לאוצר פי' כדכתיב הביאו את המעשר אל בית האוצר ופי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל שהיו גונזים אותו שם שאם יבואו האויבים שיהא להם על מה לסמוך ושליש לעניים ולחברים שהיו בירושלים א"ר יוסי ב"ר בון מאן דהוה סליק למידן בירושלם עד תלת איגרן הוה יהיב מן דידיה מכאן ואילך משל אוצר משבא אלעזר בן פועירה ויהודה בן פתירה והיו נוטלין אותן המעשרות בזרוע ולא היו מניחין השליש ליכנס לאוצר ונמנעו העם בראותם זה מלהביא את המעשר עוד אל בית האוצר ועוברים על דברי הנביא והיה ספק בידו של יוחנן למחות ולא מיחה. והעביר הודיית המעשר זו לגנאי והוו להו שתים רעות. את המעוררין ואת הנוקפין לשבח. עד ימיו היה פטיש מכה מסתברא עד סוף ימיו דאי תחלת ימיו ליתני נמי אף הוא בטל פטיש מכה וכו' אלא דכל ימיו היה מכה הוא דתנן והא נמי לגנאי. ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי לשבח. וכתוב בערוך ואם תאמר ניוודו אשאר מעשרות כל שאין מתודין על מעשר ראשון שוב אין מתודין על שאר מעשרות לפיכך בטל הודוי ע"כ:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת מעשר שני. ובעה"י שומע תפלה נתחיל מסכת חלה