משנה מעשר שני פרק ד׳ משנה ח׳

כבר בארנו כי איסר רובע המעה ופונדיון חצי המעה וכן אמרו פונדיון שני איסרין וכשלקח איסר של חולין והפרישו לאכול כנגדו מפירות מעשר שני וחזר אותו האיסר מעות מעשר שני ואכל מה שהיה שוה חצי איסר ונשאר לו לאכול חציו מן המעשר ויחזיר אותו איסר מעות מעשר שני ואח"כ הלך למקום אחר ששוה שם האיסר כמו הפונדיון שהוא שני איסרים והוא אכל כבר מה ששוה איסר הרי יש לו לאכול באיסר שני מפירות מעשר שני ואז יחזיר אותו האיסר שהיה חולין מעות מעשר שני וכמו כן אם הניח פונדיון של חולין לאכול כנגדו מפירות מעשר שני ואכל באיסר שהוא חצי פונדיון ונשאר לו לאכול באיסר שני והלך במקום שאין לוקחים שם פונדיון אלא באיסר נחשוב הפונדיון שאכל כנגד חציו שהוא איסר ואין לו לאכול עליו אלא חצי איסר בלבד וישוב הפונדיון כולו מעות מעשר שני וזהו ענין אמרם פלג רוצין בו חצי איסר וכאשר השלים לדון בדיני מי שהניח מעות של חולין לאכול כנגדן מעשר שני התחיל בדיני מי שהניח מעות מעשר שני לאכול כנגדן כמו שהוא חייב לעשות בירושלים ואמר המניח איסר של מעשר שני אוכל עליו אחד עשר באיסר ואחד ממאה באיסר וענין זה המאמר שאם יהיה אותו איסר של מעשר שני של דמאי ואכל בעשרה חלקים מאחד עשר חלקי האיסר ונשאר עליו חלק מאחד עשר כבר יצא האיסר לחולין כיצד כגון שהיו הרמונים אחד עשר באיסר כיון שאכל עשרה רמונים יצא האיסר לחולין ואם יהיה האיסר של מעשר שני של ודאי הדין בו אחד ממאה כיצד כגון שיהיו התאנים ק' באיסר ואכל תשעים ותשעה תאנים על האיסר הרי יצא האיסר לחולין אע"פ שנשאר בו חלק ממאה ואמרו בית שמאי דכל עשרה בין דמאי בין ודאי כיון שלא נשאר בו באיסר אלא עשיריתו יוצא לחולין אבל אם נשאר בו יותר צריך לאכול כנגדו כיצד כגון שיהיו האגוזים עשרה באיסר ואכל מהם תשעה יצא האיסר לחולין ואם אכל שמנה לא יצא עד שיאכל שנים ואמרו בית הלל בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה אבל אם נשאר עליו באיסר של [*צ"ל ודאי] דמאי עשירית נתחייב לאכול כנגדו וזהו לפי שהעיקר אצלנו כי מה שהוא שוה פחות משוה פרוטה אין חוששים לו בכל התורה לא לענין גזל ולא לענין נהנה מן ההקדש ולא לשום ענין מן הענינים ועוד יתבאר זה במקומות אחרים ופרוטה היא אחד משמנה באיסר האיטלקי נמצא עשירית האיסר שמנה עשירית הפרוטה וכשתוסיף עליהם החומש החייב למה שפודה מעשר שני שלו שכבר בארנו שהוא רביעית הדבר הנפדה יהיה הכל פרוטה וכשנשאר מן האיסר עשיריתו חוששין עליו לפי שכשמוסיפין עליו החומש יהיה הכל שוה פרוטה ואם הוא פחות מן העשירית אין חוששין לו לפי שאין בו שוה פרוטה אפי' בתוספת החומש ולפיכך אמרו בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה לפי שאינו חייב בחומש כמו שנתבאר ועשיריתו הוא פחות משוה פרוטה כמו שבארנו זה ענין המאמר וכונתו והוא ענין מופלג מאד והלכה כבית הלל:

אוכל עליו עוד איסר. ואע"ג דכשאכל עליו לא אכל אלא שוה חצי איסר. ועכשיו ששוה שני איסרים נמצא שיש בו איסר וחצי שעדיין לא אכל עליו. הא מלתא ליתא שמה שנשאר והוא החצי הוא *)[*שרשאי] לאכול כפי שויו עכשיו. אבל מה שאכל עליו והוא החצי כבר נתחלל ) [*ונתפס למעשר]. ומה ששוה עכשיו אותו החצי [*השני לבדו] מן החולין הוא:

ואחד ממאה באיסר. פירש הר"ב מפירוש הרמב"ם הוא. ולא פירשו טעם לאחד ממאה באיסר. ואולי דכעין תרומה נגעו בו הואיל ואקרי קדש כמו תרומה וכמו שבתרומה כשיש כאן חלק אחד ממאה ונפל למאה בטל במיעוטו במקום שאין כאן גזל השבט. כדתנן במשנה ד פ"ה דתרומות. והכא גבי מעשר שני דלא שייך גזל אמרו דכל אחד ממאה שלא אכל נתבטל ואע"ג דבתרומה בעינן מאה ואחד הקילו במעשר ואמרו מספר שלם. כך נראה בעיני:

ב"ש אומרים וכו'. תימה דלא תנן לה בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. ועיין במ"ב פ"ד דמעשרות:

[*וב"ה אומרים בודאי י"א. פירש הר"ב אם נשאר על האיסר של ודאי א' מעשרה וכו'. וכן פי' הרמב"ם. ותמיה לי דאין י"א דב"ה כי"א דת"ק. וי"ל דהא לעיל מ"ו כתבתי שאין שלו השנוי בסיפא כמו שלו השנוי ברישא והן דברי חד תנא. וכ"ש הכא שהן דברי שני תנאי' שיש לכל אחד לדבר כלשונו ורבינו הקדוש העתיק לכל א' וא' כדבריו. וכדתנן פ"ק דעדיות מ"ג. אבל הר"ש פירש לכל המשנה בענין אחר. וז"ל המניח איסר של מעשר שני בחבר שראה עם הארץ שחלל מעשר שני [על] איסר איירי [ובסתמא] כמו כן הפריש מעשר ראשון ואמרי' בירושלמי ר' חנינא בשם רבי ייסא דר' אלעזר אמר הנאמן על השני נאמן על הראשון. הלכך כשראוהו מחלל פירות מעשר שני על איסר. ועירבן עם פירותיו תלינן דכמו כן הפריש הראשון ותרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר [ואח"כ] עירבו ונמצאו בידו פירות מתוקנים שוה אחד עשר איסר וא' ממאה באיסר [פי'] א' ממאה בכל איסר ואיסר של אחד עשר. דהיינו [חלק תשיעי] באיסר שכך עולה החשבון שהרי ממה נפשך כיון שהמעשר שני איסר א'. נמצא שלאחר שהופרש מעשר ראשון נשארו עשר איסרין. הוסף על העשרה מעש"ר שהופרש עליהם [ממקום אחר כן הוא בהר"ש] היינו א'. וא' מתשעה באיסר תשיעית מלגו דהוא עישור מלבר [שתרם מהמעשר]. ונמצא בין הכל י"א איסרין וא' מט' באיסר ואותו א' מט' באיסר הוא א' ממאה שבכל. דכשתחלוק כל איסר ואיסר לט' חלקים נמצא הי"א צ"ט חלקים. והיינו דקתני אחד ממאה באיסר כלומר אחד ממאה על כל א' וא' מלבר דהוא אחד מצ"ט על [כל] אחד מלגו. וכשתצרפם עולין לאחד מתשעה באיסר. ב"ש אומרים הכל עשרה. כלומר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון. ובה"א בודאי אחד עשר. כלומר כשראה שהפריש מעשר שני מפירות שהן ודאי טבל אוכל עליו אחד עשר כדאמרינן. אבל בפירות דמאי אם ראהו עושה [כן בפירות דמאי] אין אוכל אלא עשרה ואין נאמן על הראשון עכ"ל. והעתיקו ג"כ הפי' שהזכרתי ומתוכו הגהתיו. ובהא דבית הלל אומרים בודאי י"א וכו' מסיים וז"ל והאחד ממאה. ולא חש להזכיר כי אם הכלל עכ"ל. אך קשיא לי היאך קאמרינן שאוכל שוה אחד עשר וכו' וכלומר והנותר על זה השיעור לא יאכל לפי שהשאר אינו בחזקת מתוקן. וא"כ מעורבים טבל ומתוקן והיאך יוכל לאכול כלום מהם (וב"ש) [וכל שכן לב"ש] דאינו נאמן על הראשון היאך יאכל עשרה. משום דנאמן על השני והרי טבל דהראשון מעורב בו. ונ"ל לתרץ דהכי קאמר אחד עשר וא' ממאה יאכל בלא שום תיקון אבל האחרים המעורבים בו צריכין תיקון כשאר דמאי ויעשה התיקון קודם שיאכל כלום ולבית שמאי צריך ג"כ לתקן אלו העשרה ג"כ תיקון דמאי. כן נראה לי ליישב והוא נכון. ולכן העתקתיו. כי על פירוש הרמב"ם יש לדקדק כמו שכתבתי בדבור המתחיל ואחד ממאה וכו' ובריש זה הדבור והיישובים שכתבתי אינם מחוורים כל כך. ואע"פ שראיתי בכ"מ סוף פ"ח שכתב וז"ל הנה ר"ש פירש משנה זו ע"פ הירושלמי. והקשה עליו הרא"ש ור"ש עצמו נתקשה בפירוש הירושלמי. ואליהו עתיד לפרשה. ופי' רבינו [היינו הרמב"ם] במשנה מחוור. והר"ר עובדיה ז"ל לא כתב אלא פירוש זה אע"פ שבמקומות אחרים דרכו למשוך אחר פירושי רבינו שמשון עכ"ל. הנה לא גלה קושית הרא"ש אולי היה לה תירוץ כמו שמצינו בכמה מקומות להאחרונים שמתרצים לקושית הראשונים. ומ"ש שהר"ש עצמו נתקשה וכו'. לא על הירושלמי הזה שבפירושו הזה אלא אח"כ הביא ירושלמי שמדבר מזה הענין ומחדש בו דברים על זה הירושלמי הוא שנתקשה הר"ש ואנכי לא ידעתי איך יפרשהו הרמב"ם ג"כ. והקרוב אלי שהיא קושיית הרא"ש ג"כ. ומשום כך לא הוצרך הכ"מ לגלותה מכיון שהיא מגולה בדברי הר"ש עצמו. ומה שהר"ר עובדיה כתב לפירוש הרמב"ם אולי מפני שראה בפירושו שסיים בזה הלשון דהוא ענין המאמר וכונתו והוא ענין מופלג מאד. ועוד [צ"ל ועד] שכ"מ מביא ראיה מהר"ב אביא אני בהפך מהפירוש שהזכרתי שבכמה מקומות כותב לפירוש הרמב"ם ולא לפירוש הר"ש ובכמה מקומות שכותב לפירוש הר"ש וכותב ג"כ לפירוש הרמב"ם. ובכאן לא כתב אלא לפי' הר"ש]:

המניח איסר להיות מתחלל עליו פירות מע"ש שיאכל:

והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו:

והרי הוא יוצא בפונדיון והוא ב' איסרין. סד"א שיאכל עוד עליו איסר וחצי:

אוכל עליו עוד איסר דחציו כבר נתחלל והחצי השני לבד הוא חולין עדיין. ולא אמרי' הרי לא היה רק חצי איסר דמי מע"ש ויאכל עליו עוד איסר וחצי. אלא אמרי' דכמו שהרוויח חצי איסר של חולין להיות איסר הרוויח נמי חצי איסר של מעש"נ להיות איסר:

אוכל עליו עוד פלג ר"ל עוד חצי איסר דהרי רק חציו נתחלל. והכא קמ"ל דגם לחומרא אמרינן כן:

המניח איסר של מעשר שני לאכול עליו חולין:

אוכל עליו אחד עשד באיסר איסר כך גרס בירוש':

ואחד ממאה באיסר נ"ל דמיירי שהי' לו דמאי שקנה מע"ה דמפריש ממנו מע"ר והוא שלו רק שמפריש ממע"ר תרומת מעשר ונותנו לכהן. ואח"כ מפריש מע"ש ומעלהו לירושלים כמ"ש ריש דמאי וע"ש. ולפ"ז אם הניח איסר להיות פדיון אמע"ש שבדמאי זה נאכל מתבואה זו חוץ לירושלים מה ששוה י"א איסרין וא' מק' באיסר. כיצד דהרי כשהניח האיסר לפדיון המע"ש הותרו לו י' איסרין בתבואה זו. אמנם גם המע"ר שהיה צריך להפריש מהדמאי קודם המע"ש ג"כ מותר לו לאכלו. והרי אם ישארו לו י' אחר שנטל המע"ר ע"כ שהיה לו מקודם י"א איסרין ותשיעית האיסר. והיה מעשר ראשון שלהם איסר א' ותשיעית איסר ונשארו לו י' איסרין חזר ונתן 1/9 איסר לכהן להיות תמ"ע על האיסר מע"ר שמקיים לעצמו נמצא שנשאר לו י"א איסרין שמותר לאכלם בלי פדיון חוץ לירושלים דהרי איסר א' הוא מעשר שכבר הפריש עליו תמ"ע וממעשר זה א"צ ליתן מע"ש. וי' איסרין הנשארים הטבולים למע"ש הרי כבר הניח איסר א' להיות פדיון בעד איסר א' מע"ש שחייב מי' איסרין הללו ולא חיישי' שמא הפריש הע"ה כבר המע"ר ולפ"ז היה צריך הקונה הזה ליתן מע"ש מכל 1/9 11 איסר האלו וראוי להיות פדיון המע"ש 1/9 1 איסר. והרי הוא לא הפריש רק איסר א' לפדיון. ליתא דאי נמי הכי הוה היה הכל חולין דס"ל לת"ק כחכמים דר"א דמאי פ"ד מ"ג דאמרינן התם בירושלמי דס"ל הנאמן לראשון נאמן לשני ואם הפריש הע"ה מע"ר גם המע"ש הפריש. ומטעם זה גם אותו תשיעית האיסר מלגיו שהוא עשירית איסר מלבר שקבלו הכהן לתמ"ע לא חיישינן שמא כבר נתן הע"ה המע"ר. ולפ"ז היה צריך הכהן להפריש מתמ"ע זה שקיבל מהקונה עשירית העשירית האיסר שהוא א' ממאה באיסר להיות מע"ש לא חיישינן להכי. נמצא שעל סמך איסר א' שהניח נאכל חוץ לירושלים י"א איסר וא' מק' באיסר. ואם היה כהן הקונה מע"ה הדמאי. אוכל אדם א' כל הי"א איסרין ואחד מק' באיסר חוץ לירושלים [מיהו לא צריך תנא לאשמעי' דמותר לכהן לאכול חוץ לירושלים כל עשירית איסר שקבל דהא מלתא דפשיטא היא דשאר התמ"ע ממ"נ מותר לאכלו חוץ לירושלים ודו"ק] וכ"ש אם וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר ורק על מע"ש מסופק אם הפרישו. כ"ש שמותר לאכול י"א חוץ לירושלים. דהרי אז אין המע"ר משועבד למע"ש כלל:

בש"א הכל עשרה ר"ל אפי' בברי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר דלא מבעיא במסופק על מע"ר ומע"ש דאיכא למימר שמא כבר הפריש הע"ה מע"ר ולא מע"ש דהנאמן אראשון אינו נאמן אשני מדטריח' לי' מלתא לאסוקי [כמכות די"ז א' ורש"י שם]. והיינו כר"א דרבנן דמאי פ"ד מ"ג [וט"ס בירוש' הכא דקא' דב"ש כר"א דנאמן אראשון נאמן אשני וליתא דהכי ס"ל לרבנן התם יע"ש] ולהכי שמא כל מה שקנה מהע"ה משועבד רק למע"ש וא"כ כשיניח איסר אינו אוכל רק י' אלא אפילו וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר. אפ"ה משום לא פלוג בתבואה הניקח מע"ה אינו אוכל רק י':

ובה"א בודאי אחד עשר ר"ל בוודאי לו שלא הפריש ע"ה מע"ר רק על מע"ש מסופק אזי אוכל י"א. ולא נקטו ב"ה א' מק' כת"ק דבשלמא ת"ק דאיירי נמי בדמאי שפיר קמ"ל דהכהן שקבל אותו א' מק' לתמ"ע א"צ לחוש שמא כבר הפריש הע"ה התמ"ע. אבל ב"ה דבודאי טבל למע"ר מיירי סגי להו למנקט דאוכל י"א ולא גזרינן כב"ש אטו בחשוד הע"ה בתרתי. ותו מדהו"ל המע"ר חולין גמורים שמותר לישראל לאכלו וליתן דמי' ללוי [כגיטין ד"ל ע"א] סד"א דאיכא למגזר גבי' טפי קמ"ל דלא גזרי' אבל התמ"ע שנותנו לכהן מלתא דפשיטא היא דמתמ"ע וודאי א"צ להפריש מע"ש:

ובדמאי עשרה ר"ל במסופק אשניהן אוכל רק י' דהנאמן אראשון א"נ אשני כלעיל סי' מ"ו:

אמר הצעיר עלה נדף המשנה חמורה הזאת מרפסי איגרי ראיתי ההרים והנם רועשים רבותינו שבגולה נ"ע מקהי אקהייתא מרי פלוגתא זה פונה לכרמו סבסטי וזה פונה לזיתו הנטופי. רבינו הרא"ש ז"ל עומד בקרן זוית ומתפלל עלינו שיאיר ד' עינינו להבין המשנה הזאת ולא פירשה לנו. רבינו כ"מ מבטיח לנו שאלי' עתיד לפרשה לנו. ואני בעיני הטרוטות אנה אני בא. שבתי וראה שפי' הר"מ דנקטה הר"ב מלבד מלחמות תנופה שנתקשה בה הרא"ש ותוי"ט כל המשנה היא מלתא בלא טעמא גם היא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ולא נשנה בעדיות גם הלחץ והדחק דנימא דאוכל עליו אחד עשר באיסר ר"ל עד אחד עשר ודנימא די"א באיסר מיירי בוודאי וא' מק' מיירי בדמאי ושיהיה י"א דב"ה דלא כי"א דת"ק ועוד הרבה דקדוקים מלבד הקושיא הגדולה דאם רבינו הגדול בידו החזקה כחו במתניו לפרש המשנה הקדושה דלא כפי' הירושלמי. אבל אנן יתמי דיתמי טוב לנו לאכול פת חריבה ושלוה בה בפי' הירושלמי המקובל שהיו סמוכים ונראי' למלאכי שרת האתנים בעלי המשנה והרי בירושלמי אמרי' להדיא דפלוגתייהו דב"ש וב"ה תלי' בפלוגתא דר"א וחכמים פ"ד מ"ג דדמאי אי נאמן לראשון נאמן לשני ובירושלמי שם. ולכן פניתי לפי' הר"ש והנה כסו פני פרושו שבושי הדפוס עד מאד וכפי הנראה דבריו הקדושים מסכימים לפי' הירושלמי. אולם גם עליו יורו המורים מעל החומה הרא"ש ז"ל נטה בכידון דמה דמאי וודאי שייך בע"ה ומה הרוויח הע"ה בתיקון אם חזר ועירב המתוקן בטבל. ורתוי"ט משך בקשת דאף לפי שיטת הר"ש דגרסי' בירוש' י"א איסר וא' מק' באיסר עכ"פ ק' הרי הר"ש מפרש א' מק' ר"ל א' מק' מי"א איסרין ואיך אמרה המשנה א' מק' באיסר. הן אמת דלפע"ד אפשר לומר דלפי שיטת הר"ש האי באיסר דנקט תנא ר"ל כמו אוכל בכסף תשברני ה"נ ה"פ אוכל י"א איסרין וא' מק' מי"א איסרין בשביל איסר א' שהניח. ואע"ג דכבר תני ליה שהניח אוסר א' הדר תו תני לי' לאשמעי' הרבות' דבשביל איסר א' אוכל יותר מי"א איסרין ועם כל זה לא נח' דעתי העלובה. דמלבד קושיות הרא"ש ק' נמי ב"ה היינו ת"ק. ותו למה לא נקטו ב"ה ג"כ האי א' מק' דנקט ת"ק ועוד בה. ומרוב צערי ואנחותי שמתי בעפר פי ועיני לשמים נטלית להיות עמי במסילה נעלה. באתרין דזקוקין דנור יעייל לבר נפחי לתמן ויושיט לו שרביט זהב חסדו ואמתו. ברוך המאיר עיני הכבויים:

והשתא נפתח לן שערי אורה להבין הירושלמי. אשר ידוע שכל דברי הירושלמי סתומים וחתומים דרך חידה כמ"ש הירושלמי בעצמו סוף דמאי ה"ז דקאמר התם נוטל ב' תשועין ותשוע תשוע. ופריך התם ונימא תשע עשרה אר"ז דברי חכמים וחידותם להורות נתן שכל דברי הש"ס ההוא לישנא קלילא ודרך חידה וכ"כ הר"ש ריש מע"ש דאנשי ירושלים היו חכמים גדולים להבין ברמז רצון המדבר [וכב"ק ד"ו ב'] וז"ל הירוש' הכא אר"ש לא מצי תניי אין יסוב חדא מיו"ד צריך למיסב חדא לק' אין יסוב חדא לק' צריך למיסב חדא לאלף אין יסוב חדא לאלף צריך למיסב חדא לי' אלפים עכ"ל. ונתקשו בה רבותינו הר"ש וכ"מ ותוי"ט והניחוהו בהפלא פלא בלי פירוש. ובפרטות רכ"מ שכ' שיהיה פירושו מונח עד שיבא אליהו ז"ל. ולפי דברינו הדברים מבוארים לפע"ד. דלכאורה ק' למה נקט מתניתין במניח איסר לפדיון כמה אוכל עליו. טפי הו"ל לתנא למנקט במניח מע"ש גופא כמה יאכל עליו מהטבל. אהא קא' הירושלמי דא"א לתקן טבל זה שקנה מע"ה. אם לא שיפדה מע"ש שלו. אליבא דב"ש וב"ה דהנאמן לראשון א"נ לשני. והיינו דקאמר לא מצי תני אם יסוב א' מי' למע"ש כמה יאכל עליו. זה א"א. דהרי צריך למיסב א' מק' לתמ"ע מתבואה זו שקנה מהע"ה. ואם יסוב א' מק' לתמ"ע מכל התבואה שקנה. הרי צריך למיסב מן התמ"ע א' מאלף שבכל התבואה שהוא שיעור מע"ש שבתמ"ע שנותן לכהן והרי הכהן אינו מחוייב להעלותו [כתרומות פ"ה מ"א] ועליה דידי' רמי' להעלות מע"ש שלו [כר"ב רפ"ג מ"א] ובמה יתקן אותו עשירית של א' מק' שקבל הכהן לתמ"ע מתבואה פטורה ומעושרת כבר א"א להפריש עליו ואם יסוב הוא לאלף מתבואה החייבת לתקן המע"ש שבתמ"ע שביד כהן. הרי צריך לחזור ולתקן אותה ההפרשה בא' מי' אלפים דשמא התמ"ע שקבל הכהן אינו זקוק כלל למע"ש והא' מאלף שהפריש טבל גמור הוא וצריך לחזור ולתקנו וכן לעולם שא"א לתקן התמ"ע שביד כהן כ"א על ידי פדיון ודו"ק ברוך אתה ד' יוצר המאורות:

המניח איסר וכו' [הגהה נ"ל דה"פ המניח איסר במדינה והלך לירושלם ואכל שם על אותו איסר פירות שוה חציו ואח"כ הלך לעיר אחרת עם האיסר והניח את האיסר באותה העיר וחזר לירושלם ועכשיו הוא רוצה לאכול פירות בירושלם על סמך אותו האיסר אוכל עליו עוד איסר וכו'. אך צ"ע אם שמין את האיסר במה שהוא שוה בירושלם או במה שהוא שוה במקום שהוא בו עכ"ל הרי"א ז"ל. עוד כתב המניח איסר של מעשר שני אוכל עליו אחד עשר איסר ואחד ממאה באיסר בש"א בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה פי' בודאי הוא מותר לאכול עליו אחד עשר איסר וכו' כמו שאמרנו אבל בדמאי יש לחוש שמא אותו העם הארץ נחשד על הראשונה ולא על השניה ועל כן צריך להפריש מעשר שני אחד מעשרה וה' יאיר עיני עכ"ל ז"ל. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל יאכל עליו עד אחד עשר באיסר וכו'. כתב פי' זה אינו נכון כלל ואין דרך ושייכות לדברי המשנה עמו ונ"ל לפרש דה"ק המניח איסר של מעשר כלומר מי שיש לו פירות טבל באוצר והוא לוקח איסר של כסף ומניח אותו ומחלל עליו את המעשר שני של אותו האוצר כמה פירות הוא רשאי להפריש מהאוצר על סמך אותו האיסר של מעשר שני אחד עשר איסר ואחד מעשרה באיסר ואחד ממאה באיסר כלומר מותר ליקח מן האוצר פירות שהן שוין י"א איסר ואחד מעשרה באיסר כלומר ופירות שהן שוין עשירית איסר ופירות שהן שוין אחד ממאה באיסר כי מאלה הפירות יעלה למעשר שני איסר כי התרומה כבר הופרשה מהכרי קודם שנעשה אוצר כי אסור לגרן שתעקר עד שיפרישו ממנה תרומה והרי כשהוא בא להפריש מעשר ראשון מאלה האחד עשר איסר הוא מפריש איסר ועשירית של איסר וא"כ לא ישארו עשרה שלימים להפריש מהם מעשר שני ועל כן צריך ליטול עוד עשירית של איסר כדי שישארו עשרה שלימים להפריש מהם איסר שלם למעשר שני אך מ"מ אפי' יש בכאן י"א איסר ועשירית של איסר ישאר עשרה שלימים למעשר שני ע"כ. וחסר חצי שורה:]. ויש להסתפק אם היה גורס מהרי"ק ז"ל בבבא דרישא דמתני' שום פלוגתא שכתוב בפ"ח דה' מע"ש סימן ו' וכתנא קמא:

אוכל עליו עוד פלג. משמע פלג פונדיון דהיינו איסר וכן מצאתי שפירש ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל אבל ר"ע ז"ל תפס בכולה מתני' פי' הרמב"ם ז"ל. ומפי' ה"ר שמשון ז"ל אין הכרח אם הוא פלג פונדיון או פלג איסר שדבריו סתומים:

המניח איסר של מעשר שני. פי' ר"ש ז"ל והעתיקו הרא"ש ז"ל וז"ל המניח איסר מיירי בחבר שראה ע"ה שחלל מעשר שני על איסר ומסתמא כמו כן הפריש מעשר ראשון דאמרי' עלה בירוש' דב"ה כר' אליעזר דאמר הנאמן על השני נאמן על הראשון הלכך כשראוהו מחלל פירות מעשר שני על איסר וערבן עם פירותיו תלינן כמו כן הפריש הראשון ותרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר ואח"כ ערבן נמצא בידו פירות מתוקנים שוין י"א איסרין. ואחד ממאה באיסר פי' אחד ממאה של כל איסר ואיסר של י"א דהיינו י"א פעמים אחד ממאה באיסר והוא תשיעית האיסר דט' פעמים י"א הן צ"ט ואחד ממאה באיסר דקאמר היינו אחד ממאה מלבר דהוא חד מצ"ט מלגאו שהרי כיון שהיה לו מעשר שני שוה איסר נמצא שהיה בידו טבל שוה אחד עשר איסרין ותשיעית איסר והפריש מעשרה אחד למעשר ראשון ומשוה איסר ותשיעית איסר הפריש תשיעית איסר דבאיסר יש תשע תשיעיות נמצא איסר ותשיעית איסר עשר תשיעיות ומהן הפריש תשיעית למעשר ראשון נשארו שם עשרה איסרין טבולין למע"ש מהן הפריש שוה איסר וחללו על איסר וערבן עם פירותיו וכך עשה למעשר ראשון הפריש עליו תרומת מעשר ממקום אחר ועירב הפירות עם שאר פירותיו נמצא בידו מתוקן אחד עשר ותשיעית ואם לוקח חבר מאותו ע"ה אותו צבור של פירות צריך לתקן אותו דמאי חוץ משוה י"א איסרין ותשיעית איסר שהן בתורת מתוקנין. בש"א הכל עשרה כלומר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון ואע"פ שרואהו פודה פירות מעשר שני שמא לא הפרישו לראשון וצריך החבר להפריש מעשר ראשון. ובה"א בודאי אחד עשר אם ראה החבר שהופרש אותו מעשר שחלל מפירות שהיו ודאי טבל אוכל עליו י"א כדפרישית וכן תשיעית אלא שלא חש להאריך אבל אם בפירות דמאי עושה כן אינו אוכל כי אם עשרה [ובלשון הר"ש ואין] דאין נאמן על הראשון עכ"ל ז"ל. והקשה הרא"ש ז"ל ולבי מהסס כיון דתיקן ע"ה זה קצת מפירותיו ולכך אנו מאמינין לו דקצת מפירותיו מתוקנין א"כ אותו הכרי שעירב בו אלו הפירות המתוקנין יהיה כולו בחזקת מתוקן דמה הרויח בתקון אלו הפירות מועטין וחוזר ומערבן עם הטבל זהו מה שהקשה על פירושו ז"ל ותו קשה לי מה שייך להזכיר ודאי ודמאי בפירות שביד ע"ה ועוד קשה לי דבמתני' קתני אחד ממאה באיסר ולפירושו אחד ממאה של כל האיסרין ה"ל למיתני ועוד דדחיק אנפשיה לומר מלגאו ומלבר ועוד קשה טובא דלדידיה בר קפרא דאמר בירוש' בין בודאי בין בדמאי אחד עשר הן מותרין כמאן לא כת"ק ולא כב"ש ולא כב"ה לכך נראה שמוכרח אני לפרש פירוש אחר במשנה זו ובקשתי בפי' הרמב"ם ז"ל במשניותיו וראיתי שאינו על דרך הירוש' כלל ונראה בעיני לפ' משנה על דרך הירוש' כן ע"ה שהניח לבנו חבר איסר של מעשר שני וכגון שראה שאביו היה לו כרי טבול למעשר ראשון ולמעשר שני ושמע לו שאמר קדושת מעשר שני של כאן תהא מחוללת על איסר זו ומת או הלך לו ומפרש תנא דידן כמה פירות יהא בכרי שיכול לאכלן החבר וקתני שיכול לאכול החבר אפי' אם שוין פירות שבכרי י"א איסר יכול לאכלן כולן ואפי' שיעור התרומת מעשר של מעשר ראשון דאסורה לזרים דהויא אחד ממאה שבכרי ג"כ יכול לאכול וטעמא דכיון דתרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף כדאיתא פ' אין תורמין נאמר דתרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר וא"כ הוו להו מתוקנים עד י"א איסרין כיצד היה הכרי שוה י"א איסרין ותשיעית איסר והפריש מעשרה אחד למעשר ראשון ומשוה איסר ותשיעית איסר הפריש תשיעית איסר דבאיסר יש תשע תשיעיות נמצא איסר ותשיעי' איסר עשר תשיעיות מהם הפריש תשיעית איסר למעשר ראשון נשארו שמה עשרה איסרין טבולין למעשר שני ומהן הפריש פירות שוין איסר וחללן על איסר נמצא השתא איסר כולו קדוש למעשר שני וקסבר האי תנא דנאמן על השני נאמן על הראשון ואע"ג דלא ראה את אביו אלא שחילל המעשר שני של הכרי נאמר דודאי תקנו ג"כ מן המעשר ראשון ואימור שנתן הדמים של מעשר ראשון ללוי כדאיתא לקמן בירושלמי בסוף מכלתין ולקחן מן הלוי. ואחד ממאה באיסר כלומר האי דשרינן ליה לחבר האיסר הנוסף דהיינו האיסר הי"א דהיינו איסר המחלוקת שבו נחלקו ב"ש וב"ה לא תימא דאחד ממאה שבכרי דהיינו תרומת מעשר לא שרינן דגם חלק אחד ממאה שבכרי שיש בכאן באיסר זה הנוסף דהיינו תרומת מעשר דהיינו כשיעור עשירית איסר יכול לאכול באיסר הנוסף על העשרה נמי שרינן דעכשיו אין כאן אלא י"א איסרין ותו לא כדתנן לקמן וכדתני בר קפרא. וטעמא משום דהא אמרי' דסבר תנא דמתני' דהנאמן על השני נאמן לראשון ומחשבון סכום מעשר שני שחילל דהיינו איסר אמרי' סך מעשר ראשון שתיקן ושמא נתן איסר לדמי מעשר ראשון ללוי ואע"ג דהא היה לו לחוש דאין יכול לתת דמים על מעשר ראשון שוה איסר לתת עליו איסר דהא אחד ממאה שבכרי הוי תרומת מעשר ושמא טעה וחשב דסגי בנתינת דמים על אחד ממאה שבכרי באיסר שנתן ומתרץ תנא דלעולם מחזקינן ליה בנאמן ופשיטא דתרם שלא מן המוקף דהא ע"כ אם נאמן על הראשון כ"ש על תרומתו הלכך מצי אכיל אף אם אין בכרי פירות שוין אלא י"א וכ"ש אם אינו שוה אלא עשרה איסרין ותו לא והך שריותא לת"ק הויא בין בודאי בין בדמאי וכדתני בר קפרא ולהכי תני בר קפרא דאע"ג דקושטא דמילתא י"א ותשיעית איסר הויין דלא אפשר שישארו עשרה שלימין טבולין למעשר שני אלא בהכי אפ"ה משום דלב"ש לא שרי אלא דוקא עשרה קתני בבית הלל י"א דשרו ואע"ג דלאו מכוון החשבון כי היכי דשרינן אחד ממאה דהיינו תרומת מעשר כיון דלא בעיא מוקף ה"נ אמרי' התשיעית אכלו העכברים או נתנו לאחר ואע"ג דעתה אין כאן אלא י"א שרינן ליה ולהכי לא תני בר קפרא אלא י"א ושמואל פריך עלה בירוש'. הכל בעשרה בין בודאי בין בדמאי אינו אוכל הכרי אא"כ אין בו פירות אלא שיעור עשרה איסרין ולא יותר דהשתא מוכח דאין שם שיעור פירות אלא שיעור איסר למעשר שני שקרא שם והניח אבל אי הוו שיעור י"א הא איכא הכא פירות טבולין וקסבר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון. ובה"א בודאי אחד עשר כשהפירות הוו מכנוסו של אביו אז אין חשוד להקדים וכיון שתקנם לשני פשיטא דנאמן על הראשון ואפי' אחד עשר שריין וכדפרישית אבל בדמאי שידע הבן החבר שלקחן ע"ה אביו מע"ה אחר אע"ג שהפריש מעשר שני וחללו אי איכא שיעור י"א איסרין אינו אוכלן דאין נאמנות לע"ה ושמא הוטבלו עדיין למעשר ראשון ולא חש על תקונו דקיל ליה ועוד דדמאי שרי להקדים כדאיתא פ"ק דדמאי ושמא חשב לתקנו אח"כ ולא הספיק שמת או שהלך לו כנ"ל עכ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ואיני יודע טעם למה שראיתי מוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כך בש"א בודאי י"א וכו' והשאר נמחק ושמא תלמיד טועה הגיהו ונתלה באילן גדול וכן כמה הגהות אחרות מצאתי שם שלע"ד לא מצאתי בהן לא טעם ולא ריח אא"כ נאמר שכך מצא הגרסא בספרים ישנים. אחר זמן רב באו לידי המשניות שלו ומצאתי שגם שם הוגה בש"א בודאי אחד עשר וכל השאר עבר עליו קולמוסו וכתב בחוץ בס"א גרסי' כמו בפנים ונ"ל שהוא שבוש עכ"ל ז"ל. ומ"מ צ"ע דאמאי לא אתנייא בעדויות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ועיין במ"ש לעיל פ' שני סוף סימן ט':

בפי' ר"ע ז"ל. ובה"א בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה אם נשאר על האיסר של ודאי אחד מעשרה חייב לאכול עליו עוד שנים ע"כ. אמר המלקט מלת שנים אינה מובנת מפי' הרמב"ם ז"ל שמשם העתיק ר"ע ז"ל כדכתיבנא ובתוס' יום טוב הגיה אחד: