משנה מעשר שני פרק ב׳ משנה א׳

התורה אמרה שיהיה מעשר שני לאכול שנאמר ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך (דברים י״ד:כ״ו) אבל שיהיה מותר לסוך בו הוא דבר נסמך לאמרו ית' במעשר (שם כו) ולא נתתי ממנו למת ואמרו אם להביא לו ארון ותכריכין דבר שאסור לחי הוא לחי אסור למת לא כ"ש אלא איזה הוא דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה:

לאכול דבר שדרכו לאכול יש בו שני ענינים האחד שאין מטריחין אותו דבר שלקחו במעות מעשר שני אם נפסד ואינו ראוי לאכול כגון לאכול הפת המעופש או יין שנפסד טעמו והענין האחר שאין לו לאכול דבר ממעשר שני שלא כדרכו כגון האוכל ירקות בלי שלוקות או הפירות מבושלות וכיוצא בזה:

ואסור לפטם ולרקוח השמן בעקרי' ומרקחות לפי שמפסידין טעמו וימעט באכילתו ולזה הטעם אסור לקנות במעות מעשר שני שמן מפוטם:

קפלוטות. החציר הנעשה בארץ הצבי: והמשל באמרו השבח לפי חשבון שיהיו פירות מעשר שני שוה סלע והחולין שנתערבו עמהם או נתבשלו עמהם שוות ג' סלעים וכשיתבשל הכל או נתערב ישוה הכל ה' סלעים נמצא שהסלע הנוסף יש בו למעשר שני הרביע ולפיכך חושבין אותן הפירות בסלע ורביע סלע וחושבין ממעות מעשר שני סלע ורביע סלע יעלה ועל הדרך זה תחשוב: ואמר עיסה של מעשר שני שאפאה. ר"ל בעצים של חולין השבח לשני רוצה בו שלא יחשוב השבח: ואמר כל ששבחו ניכר. הוא שיוסיף אותו הדבר שהשביח במשקל המעשר וכמותו לא שיראה שם החולין באיכות המעשר בלבד ולפיכך אילו רקחו תבשיל של מעשר שני בדבר שיש לו דמים יקרים ויוסיף אותו הרקוח בדמיו חושבין אותו התוספת ממעות מעשר שני לפי שלא הוסיף בכמו' התבשיל דבר:

[*ולשתיה. פי' הר"ב דכתיב בבקר ובצאן וביין ובשכר ואכלת שם. ושתיה בכלל אכילה. ומיהו בר"פ יום הכפורים (יומא עו.) לא קיימא להך דרשא דפרכינן דלמא ע"י אנגרון פירש"י מין מאכל שנותנין בו יין. ומסיק אלא יליף שכר שכר מנזיר מה להלן יין אף כאן יין]:

[*לסיכה. עיין במתני' דלקמן]:

[*אבל מפטם הוא את היין. נראה לי לפי שאין היין נבלע בהם אבל הם נותנים טעם טוב ביין. ודקדקתי (בס"פ) [בספרי] הרמב"ם ולא מצאתי שהעתיק לכל זו הבבא מן [אין] מפטמים וכו' עד הכא בפ"ג מהל' מעשר שני והכסף משנה לא העיר בזה וצ"ע]:

השבח לשני. זה הכלל כל ששבחו ניכר וכו'. לא דמי לשבח עצים דמשנה ה פ"ג דערלה. ומשנה ה פ"ג דע"ז. דיש שבח עצים בפת [*שהם איסורי הנאה ועיין מה שכתבתי שם]:

לאכול דבר שדרכו לאכול שאם נתקלקל המאכל אינו חייב לאכלו גם אינו רשאי לאכול חי דבר שדרכו לבשלו:

לא יסוך יין וחומץ ונ"ל דדוקא סיכה ביין אסור אבל לזלף שרי מדעדיף משתיה [כפסחים דף כ' ע"ב]:

אין מפטמין שמן של מעשר שני לשום לתוכו עקרי בשמים דהשמן הנבלע בהן אזיל לאיבוד:

ואין לוקחין בדמי מעשר שני שמן מפוטם דאינו שוה לכל נפש:

אבל מפטם הוא את היין מדשתי ליה כולו עם הבשמים הרי נהנה מהבשמים גופייהו [כתרומות רפי"א]:

נפל לתוכו ליין מע"ש חוץ לירושלים:

השבח לפי חשבון דאם היה שוה ב' סלעים והדבש סלע והשביח ועמד על ו' סלעים. פודהו בד' סלעים:

דגים שנתבשלו עם הקפלוטות מין בצל שאלאטטען בל"א. וי"א מין כרתי אשלויך בל"א:

עיסה של מעשר שני שאפאה והשביח השבח לשני ופודה הפת בשויו. ואינו מנכה דמי עצים דאין שבח עצים בפת רק באיסורי הנאה מדהו"ל עכ"פ כהנאה בלי אכילה [ואפשר דמה"ט נמי רק בבו"ח וערלה וכ"כ אסור שלא כדרך אכילתן עדל"כ בהו ל' אכילה [כפסחים דכ"ד] ה"ט אף שאינו אכילה עכ"פ הנאה הוה. כ"כ ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל]:

זה הכלל כל ששכחו נכר רצה לומר שהוסיף המעשר עי"ז במדה ומשקל משא"כ בהוסיף רק בטעם:

כתב הר"ב דלהכי סיכה מותר במע"ש דהו"ל כשתיה מדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א [באות ז'] וז"ל לפמ"ש תוי"ט רפ"ו דתרומות דהאי קרא אסמכתא בעלמא ק' איך הקילו כו'. וצ"ע עכלה"ט. ולא זכיתי להבין דלפע"ד ירושלמי ובבלי לא פליגי דכיון דממלת ממנו דקאי אטמא שמעינן דטמא מותר בסיכה מכ"ש טהור והא דנקט הבבלי טמא כבר כתבו רש"י ותו' התם דמש"ה נקט טמא דסד"א דאסור דהו"ל כמבערו בטומאה. וגם על רש"י התם הו"ל לרבינו לאקשויי שכ' אע"ג דקיי"ל בשבת סיכה כשתייה וכו'. הרי התם בשבת מבואר שאינו רק אסמכתא. אמנם לפעד"נ כיון דגם לאבד מע"ש בידים אינו רק מד"ס מדפליגי בה בירושלמי ריש דמאי דלר' בון אפי' מע"ש וודאי ואפי' הרבה מותר לאבדו להכי הם אמרו הם אמרו דאע"ג דהא דסיכה כשתיי' אינו רק מד"ס ורק ביו"כ ותרומה ואסורי הנאה כתוס' (יומא דע"ז א') במע"ש דגם לאבדו אינו רק מד"ס הקילו בו בסיכה דלהוי כשתיי':

מעשר שני ניתן לאכילה וכו' לסיכה. איכא מאן דיליף לה בירוש' מדכתיב ולא נתתי ממנו למת אם להביא למת ארון ותכריכין לחי הוא אסור פי' לקנות מדמי מעשר מלבושין לחי הוא אסור כ"ש למת אלא איזהו דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה:

לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבד שדרכו לשתות ולסוך דבר וכו'. כצ"ל. ובברייתא מפ' כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות לא אניגרון ולא אכסיגרון ולא יין בשמריו אבל סך הוא את השמן נלע"ד דהא דלא קתני אבל סך הוא בשמן אגב סיפא דבעי למיתני אבל מפטם הוא את היין ועיין במ"ש ס"פ ח' שרצים:

דגים שנתבשלו עם הקפלוטות וכו'. פי' בערוך כרישין שיש להם ראש שמן. מצאתי מנוקד הקפלוטות הקו"ף בצירי והפ"א קמוצה. ובירושלמי מסיק דמתני' דלא כר' יהודה דאמר לעיל בר"פ עשירי דתרומות גבי בצל שאינו אלא ליטול את הזוהמא וה"ה קפלוטות בדגים ואין כאן שבח:

זה הכלל כל ששבחו ניכר. פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דר' יוחנן ס"ל דניכר בכמות בעינן דהיינו במדה ובמשקל וריש לקיש ס"ל דניכר באיכות דהיינו בטעם סגי אע"ג דלא הותירה המדה. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ג כפי מה שפירשו בכסף משנה כיצד השבח לפי חשבון יין של מעשר שני ששוה שלשה זוזים שנפל לתוכו דבש ותבלין שוה זוז אחד והוסיפו במדתו והשביחוהו והרי הכל שוה חמשה נמצא שהשבח הוא זוז באותו זוז יטול בעל המעשר שלשה חלקים ובעל התבלין רביע נמצא לבעל המעשר ד' זוזים פחות רביע ולבעל התבלין זוז ורביע וכן על דרך זו בשאר הדברים ע"כ. וזה הכלל אי לא מרבינן מיניה מידי בעינן למימר דלסימנא בעלמא נקטיה וכדכתיבנא בפ' הקורא את המגילה עומד סימן ב'. וכתוב בתוספות יום טוב דהכא מיירי בשאין שבח עצים בפת פי' שאין אבוקה כנגדו כלומר שלא היה מבעיר עצים בפי התנור כנגד הפת אבל בפ"ג דערלה משנה ה' מיירי בשאבוקה כנגדו דנמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין ע"כ בשנוי לשון ובקיצור ולפי זה נוכל לומר דזה הכלל לאתויי שאם אבוקה כנגדו השבח לפי חשבון דהיינו נמי שבחו ניכר: