משנה כלאים פרק ז׳ משנה א׳

המבריך את הגפן. הוא שיטמיננה בארץ ואסור לו לזרוע עליה אלא אם כן יש עליה עפר גבוה שלשה טפחים ואפילו טמנה בדלעת או בסלון ובארו בגמ' ואמרו בסלון של חרס הוא אומר שאם הכניס הזמורה בסלון של חרס או בדלעת שהדלעת כשתוציא ממנה הזרע תשאר ריקה ותדמה כמו צנור אסור לו לזרוע בקרוב לה עד שיטמינה בארץ שלשה טפחים:

וסלע. היא הקרקע הקשה:

והארכובה של גפן צורתה כך וימדוד עבודתה שהיא ששה טפחים מעיקר שני שנראית הגפן יוצאת משם וזה אם לא יהיה עיקר ראשון נראה אבל אם היה נראה ויראה שהוא עיקר הגפן הזאת שנתעקל יש למדוד מעיקר ראשון:

המבריך את הגפן. ל' הרמב"ם והוא שיטמיננה בארץ. ובמשנה ו פרק ב דשביעית כתבו הר"ב. ושם כתב הרמב"ם שעל ידי כן יצמחו בו אילנות רבות. ולשון רש"י בפרק לא יחפור כמו ויברך את הגמלים (בראשית כד) כופף זמורות גפן וכו':

לא יביא זרע עליה. כתב הר"ב אבל מן הצד מותר וכו' ומלקין יסודות הכותל. ירושלמי. ומשום הא דתנן בפ' לא יחפור מרחיקין את הזרעים מן הכותל וכו' הוצרך לפרש כן והכי נמי איתא התם בבבלי:

[*אפילו הבריכה בדלעת. שיבשה הרמב"ם פרק ז מהלכות כלאים והר"ב שכתב משום זרעים בדלעת וכו'. שהדלעת יבשה וכן כתב הר"ש והוי ליה לפרש כן משום הברכת הגפן עצמו]:

המבריך את הגפן בארץ השכיב ראש ענף הגפן בארץ ועברה הענף תחת הארץ חוץ לו"ט מהגזע. דתוך ו' טפחים הרי נאסר מה שנזרע ע"ג. מהגפן:

אם אין עפר על גבה ע"ג הענף:

שלשה טפחים לא יביא זרע עליה שלא יכנסו שרשי הזרעים בגפן. והו"ל כמרכיבה. אבל מהצד לא משתרשי ומותר לזרוע. מיהו דוקא גפן שעצו רך ושפיר איכא למיחש להרכבה מירק שע"ג. אבל בהבריך ענף של שאר אילן. דאע"ג דאין דין כלאים בירק סמוך לאילן אפ"ה הרי אסור להרכיבו (כפ"א מ"ח) אפ"ה מותר לזרוע ירק ממעל להשרשים. דמדעצו קשה לא ינקבוהו שרשי הירק:

אפילו הבריכה תחב ראש הגפן כלעיל:

בדלעת בהדלעת שמונחת תוך הקרקע והדלעת יבשה. דבלחה בל"ז נאסר גפן מדלעת:

או בסילון רעננע של חרס. אפילו הכי אסור לזרוע ע"ג:

בסלע קשה. דאם רך שרשי הזרעים מנקבים ויורדים:

הארכובה שבגפן גפן שעקמוה וכפפוה לתוך הקרקע. וחוזרת ויוצאת:

אין מודדין לה ו' טפחים:

אלא מן העיקר השני וה"מ כשלא ניכר איה מקום השורש של גפן וכגון שכפף כל גזע הגפן וטמנו בקרקע. וראש הגזע בצבץ ויצא במקום אחר. אבל בניכר גם הגזע. צריך להרחיק הזרע גם מהגזע ו' טפחים:

המבריך כו'. בירוש' דייק לא יביא זרע עליה הא מן הצד מותר מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן ל"ל גפן אפילו שאר כל האילן אי משום עבודה ניתני ששה אלא כר"ע דר"ע אמר ר"פ דלעיל שלשה אי ר"ע אפי' מן הצד ניתני שלשה ומשני משום זרעים ע"ג הגפן פי' שהוא רך וכדפי' ר"ע ז"ל אבל מן הצד מותר והא דתנינן בפ"ב דבתרא מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים לאו משום דשרשין מהלכין מן הצד אלא שהן עושין עפר תיחוח והן מלקין ארעיתו של כותל תדע לך שהוא כן דתנינן תמן מי רגלים ומי רגלים מהלכין מן הצד וכן נמי תנינן מחרישה אית לך מימר בהני מהלכין מן הצד אלא משום שמזדעזע העפר לצדדין מחמת הגומא של כאן וכן נמי לזרעים ואהא דמשני התם בגמ' דזרעים לא משתרשי לצדדין הקשה הר"ן ז"ל וכי תימא נהי דשרשי ירק לא משתרשי לצדדין ניחוש לשרשי הגפן דלצדדין משתרשי ובאין שרשי הירק ונכנסין בהן וי"ל דשרשי הגפן ג"כ אין מתפשטין לצדדים עד שהן יורדין כנגדן ג"ט ושוב אין שרשי הזרעים נכנסים בהם עכ"ל ז"ל. וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו פ' לא יחפור (בבא בתרא ד' י"ט) שכיון שהבריך הגפן הוא רך יותר משאר אילנות שהוברכו ושרשי הירק נכנסין בתוכו והויא לה הרכבה ואסור להרכיב ירק באילן ולפיכך לא תנא שאר אילנות ומן הצדדין הואיל ולא משתרשי לצדדין ואע"ג דינקי ל"ל בה הואיל וליכא ערבוב ואי קשיא לך נהי דזרעים לאו לצדדין משתרשי ותיפוק לי' משום גפן עצמה דמשתרשא לצדדין איכא למימר דלא מיקרייא הרכבה אלא בכגון ששרשי הזרעים נטעין בגוף הגפן אבל שרשים בשרשים אע"פ שמסתבכין אלו באלו רכיכין הן ואין זו הרכבה שכל א' וא' יונק לעצמו ועושה פרי הראוי לו ואינו בטל בשל חברו וזה הטעם צ"ע ולא כן פי' רש"י ז"ל ע"כ בקיצור. וע' בהלק"ט דהרא"ש ז"ל דהלכות כלאים סי' ד':

הארכובה שבגפן אין מודדין לה. מלת לה לא גרסי' ברוב ספרי כתיבת יד ובב"ב שם גריס רשב"ם ז"ל הרכובה ופי' גפן בחור מרכיבין בגפן זקן כשהוא מודד ד"א בינתיים כדי שיהיו שתים כנגד שתים וא' יוצאה זנב. אינו אלא מן העיקר השני פי' פקק השני כדתניא בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה אבל לא מן העיקר הראשון שרחב יותר ולא מן השלישי שקצר הרבה אלא מן הבינוני ע"כ והקשו שם תוס' ז"ל לפירושו ז"ל דמפ' ל' הרכבה קשה חדא דבמשנת כלאים גרסי' הארכובא ועוד דלא איירי ההיא משנה בהרכבה כלל ועוד דמאי נפקא מינה בהך הרכבה לענין כלאים ונראה דארכובה היינו הברכה כאדם הכורע על ברכיו כן כורעין הגפן בארץ כשהוא זקן הרבה ומכסין אותו. בקרקע באמצע כדי שתשתרש וקאמר דאין מודדין לענין כלאים אלא מעיקר השני ומדנקט לשון עיקר מוכח שמודדין ממקום רחב עכ"ל ז"ל. והרשב"א ז"ל בחדושיו כ' כפי' הרשב"ם ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. אלא דומה כאילו היא נטועה במקום כפיפתה. פי' היינו במקום זקיפתה:

עוד בסוף פי' ז"ל. אין מודדין אלא מן העיקר ט"ס וצ"ל הראשון.] השני. אמר המלקט לשון הר"ש ז"ל ואמרי' בירוש' דה"מ בשאין הראשון נראה אבל אם הי' הראשון נראה נותן ג' טפחים מעיקרן. תדע וכו' ע"ש. ולשון הרמב"ם ז"ל יש למדוד מן העיקר הראשון ע"כ ותימה שלא הביא זה הירוש' בחבורו פ"ח: