משנה כלאים פרק ה׳ משנה א׳

ללקט עשר גפנים לבית סאה שיהיה בשעור בית סאה י' גפנים:

ונטועות כהלכתן. הוא שיהיו שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב:

כרם דל. הוא המדולדל ר"ל שגפניו מועטין ואף על פי כן יקרא כרם: ופירוש נטועות ערבוביא שנתערבב ואינו נטוע על סדר שורות שורות וכבר הקדמנו בפרק שקודם זה מה התועלת בהיות המקום שנטעו בו הגפנים כרם והיות זה השם נופל עליו או היותו בלתי כרם ואין הלכה כרבי מאיר:

ונטועות כהלכתן. כתב הר"ב ולא פחות מארבע אמות. וכ"כ הר"ש ואליבא דר"ש דמתניתין דלקמן דהא לרבנן הוי כרם אפי' בנטועות בפחות מד' אמות. ולכאורה הלכה כרבנן. ולא הוה ליה לפרושיה אליביה דר"ש. והרמב"ם בפירושו כתב דאין הלכה כר"ש. אבל מצאתי בחיבורו פ"ז שכתב דשתי שורות הנטועות בפחות מארבע אמות הן כגפן יחידית ובשלש שורות הוו כרם ורואין וכו'. וכתב עליו בכ"מ שפוסק כר' שמעון ודוחק עצמו למה פסק כן משום דבירושלמי מפרש אמורא למלתיה גם מפני כן אמר שגירסא אחרת יש להרמב"ם בירושלמי. וזה מפני מה שמפרש הרמב"ם בכאן בפירושו ורואין את האמצעית וכו'. ענין בפני עצמו. לומר שרשאי להדלותן ולהטותן על הזרעים. כדאיתא בירושל'. והשתא אינו ענין לטעמא דרבנן כמו שפירשו הר"ב והר"ש וכן פירש הרשב"ם בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף לז) ובפרק הספינה דף פג דרואין וכו' טעמייהו דרבנן הוא. והרמב"ם מפרש דפלוגתייהו באי נטעי אינשי בכה"ג דר"ש סבר דלא נטעי ואי נטע לא הוי כרם. ורבנן סברי דנטעי נמי בכי האי גוונא. והכי מפרשינן בגמרא דסוף המוכר פירות. אבל לענין רואין וכו'. ליתא התם ולא מידי. ונוכל לפרש דאכתי קאי אטעמא דרבנן דאע"ג דסברי נטעי בכה"ג צריכין עדיין לטעמא דרואין וכו'. וע"פ דברי הרמב"ם בפירושו נ"ל שכתב הכ"מ דהרמב"ם פוסק בחבורו כר"ש. דהא פלוגתייהו בשתי שורות. וחזר ממה שפוסק בפירושו כחכמים. אבל אם נאמר דלא חזר בו מזה אלא חזר בו ממה שפירש בירושלמי בורואין וכו'. שזה נראה יותר שחזר בו משום דהו"ל לפרש מאי ורואין וכו' דהיינו להדלותן דכל כה"ג שאינו מובן מעצמו הוא מפרשו בחבורו. ומדלא פירש ש"מ דסבר דכמשמען הם הדברים ודברי רבנן הן. והשתא פלוגתייהו דוקא בג' שורות. אבל בב' שורות אפילו לרבנן לא הוי כרם דכי רואין שורה [שאינה] לא נשארה רק שורה יחידה שאינה כרם לבית הלל. ועכשיו דברי הרמב"ם בחבורו נמי כרבנן וכמו שפוסק ג"כ בפירושו אלא שחזר מפירושו דורואין להדלותן וכו'. ולענין קושיתנו בדברי הר"ב והר"ש י"ל שפוסקים כש"ס דידן פרק הספינה לענין מקח וממכר בפחות מד' אמות וכמ"ש הר"ב שם:

אם יש בו ללקט עשר גפנים לבית סאה נ' על נ' אמה:

ונטועות כהלכתן ב' נגד ב' וא' יוצאת זנב. ואין זמ"ז טז"א ולא פחות מד"א לר"ש במ"ב [כך כ' הר"ש והר"ב. ותמהני שלא הוזכר תנאי זה במשנה. והרי אפשר שלא יהיה כך וגם הרמב"ם [פ"ז מכלאים ה"ח] ובש"ע [רצ"ו סל"ח] לא הזכירו שצריך שיהיה ביניהן מרחק כזה]:

הרי זה נקרא כרם דל ודינו ככרם דדוקא כשנטען מתחילה בכוונה ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב סגי בה' גפנים שיחשב כרם. אבל הכא שמתחילה לא היו נטועים ב' נגד ב' וא' יוצא זנב. רק היו נטועים בערבוביא אע"ג דגם בכה"ג הוי סגי בתחילה במכוונים בו ה' גפנים ב' נגד ב' וכו' וכדמסיק. עכ"פ השתא שחרב צריך שישאר כשיעור ב' כרמים. דהיינו ב' פעמים. ב' נגד ב' וא' יוצא זנב. וכולן יהיו רק תוך בית סאה ולא יותר דאל"כ נותן לכל א' מגפניו כדי עבודתו ו"ט וזורע את הנותר [כך משמע מלשון המשנה וגם מפי' הר"ש והר"ב דהי' גפנים צריך שיהיו כתואר ב"פ ב' נגד ב' וכו'. אולם מרמב"ם [פ"ז מכלאים ה"ה]. וגם מש"ע [רצ"ו סל"ח] מדהזכירו נמי דסגי בב' שורות של ג' ג' משמע דסגי בשנשארו בחד כרם דהיינו פ"א ב' נגד ב' וא' יוצא זנב מתוך הי' גפנים]:

כרם שהוא נטוע ערבוביא שאין הגפנים מכוונים כשורה:

אם יש בו לכוין שתים נגד שלש ר"ל שהגזעין מכוונים אף שאין הענפים מכוונים:

הרי זה כרם ובעי טז"א ביניהן כקרחת רפ"ד:

ואם לאו אינו כרם וסגי במרחיק ששה טפחים:

רבי מאיר אומר הואיל והוא נראה כתבנית הכרמים דהיינו שורות שורות אפי' בערבוביא:

ונטועות כהלכתן. דהיינו שתים כנגד שתים וכוליה לשון ר"ע ז"ל עד סוף. אמר המלקט כן פי' הר"ש ז"ל ואפשר שטעמו ז"ל דאע"ג דנימא דהלכה כחכמים דאמרי בסמוך כרם שהוא נטוע על פחות פחות מד' אמות דנקרא כרם מצינן למימר דמחמרי רבנן בחרבנו יותר ממטעתו ובעינן הכא ד' אמות אלא דק"ק דאתו כשיטת ב"ש דבפירקין דלעי' סי' ח'. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' בירושלמי כזה ע"כ. ה"ג הרי זה נקרא כרם דל כרם שהוא נטוע כו':