משנה כלאים פרק ב׳ משנה א׳

הסאה כבר בארנו (סוף פאה מ"ז) שהיא ו' קבין ורובע היא רביעית הקב והוא אומר שכשיהיה בזרע חלק מכ"ד ממנו מזרע אחר אסור לו לזרוע אותו הזרע עד שימעט זה הזרע האחר או עדשיבור אותו מן החלק ההוא או יוסיף על הזרע עד שיהיה ערך הזרע האחר לזה הזרע פחות מערך אחד אל שלשה ועשרים: ומה שאמר ר' יוסי יבור. כגון שנתערב רובע שעורים בסאה פחות רובע מן החטה שיהיה הכל סאה לא יספיק לו שילקוט מן השעורים מעט עד שימעט הרובע אלא עד שיבור כל שיעור שיש שם אחד שיהיה הרובע ההוא ממין א' כמו שאמר מתערובות השעורים בחטה או משני מינין כגון שיהיה קצת הרובע שעורים וקצתו אפונים ונתערב בחטה ואמר ר"ש לא אמרו אלא ממין אחד: ומה שאמרו חכמים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע. ר"ל שאלו ב' מינים או יותר אם יהיה כל א' מהן כלאים עם הסאה ההיא וכשיתקבצו מכולם רובע בסאה מעט אבל אם יתערב מן הזונין ושעורים רובע בסאה פחות רובע מחטין אחר שהזונין אינם כלאים עם החטין לא יצטרפו לשעורים והלכה כחכמים ואין הלכה כר"י ותצטרך לדעת כשתמצא צמח ובו צמח אחד כלאים מתערב עמו אם יהיה פחות מחלק מכ"ד מהכל יניחוהו ואם יהיה חלק מכ"ד או יותר יעקרו הצמח האחר ויעקרוהו וישליכוהו לפי שדין ימעט מחויב לצמח ג"כ וזה עיקר הדין אבל מפני שנהגו בני אדם שלא יזהרו בכלאים ואינם חוששים למה שיעקרו להם מן הצמח לפי שזהו נכוש השדה וכאשר ראו זה התקינו שיהו מפקירין את כל השדה:

ימעט. פי' הר"ב עד שיפחת מרובע ויתבטל בתוך הסאה. דדבר תורה חד בתרי בטיל אלא דחכמים אסרו מפני מראית העין והם אמרו דפחות מרובע לסאה מתבטל. כך פירש בריש במס' שקלים. [*ותמיהא לי מילתא דלא שייך ביטול ברוב אלא כשאין ניכרין דבניכרין אין שייך לומר ביטול וכ"פ בש"ע י"ד ר"ס ק"ט ובתורת חטאת ר"ס ל"ט ובשני מיני תבואה הרי ניכרין וכ"ש בתבואה וקטנית דבמתני' דלקמן. ונ"ל דקים להו לרבנן שהתורה לא אסרה אלא כשרוצה לזרוע כלאים אבל כשאינו רוצה לא אסרתו התורה אלא שחכמים אסרו מפני מראית העין ונתנו שיעור לדבר גם פטרוהו בממעט מקצתן שהם אמרו והם אמרו וכן משמע בירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין לזרע אפי' חטה א' אסור אם לערב אפי' כ"ש אסור לערב [דרבי] אחא בר יעקב כו' אלא בשנתערבו דרך מכנס ופי' הראב"ד בהשגותיו פרק ב' מהלכות כלאים שבשעה שכנס תבואה זו המעורבת היתה כונתו לאכלה ונמלך לזרעה. והכ"מ פירש שבעת שכינס התבואה נתערב שלא מדעתו והוא היה חפץ שלא יראה ולא ימצא זה המין האחר]:

[*ימעט. ירושלמי כיצד ימעט או יוסיף על סאה או פוחת מרובע לא כן א"ר אבהו בשם ר"י כל האיסורים שרבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור תמן *) את מרבה לבטל איסו' תורה וכה את מרבה לבטל מפני מראית עין]:

כל סאה שיש בו רובע רובע הקב. והוא א' מכ"ד לסאה:

ממין אחר ימעט קודם שיזרע ימעט המין המעורב או יוסיף על הסאה. וכ"כ במצא כלאים בשדהו סגי בממעט כך [י"ד רצ"ז ס"ח]. ואף דהו"ל מבטל איסור לכתחילה. דהרי רובע מדאורייתא ולוקה עליו [כרמב"ם פ"ב מכלאים]. ונ"ל טעמו משום דשיעורים חציצין ומחיצין הלממ"ס [סוכה ד"ה ב'] וליכא למימר דהרובע בטל ברוב מדאורייתא. דהרי מדניכר כל גרעין במקומו לא שייך ביטול [כי"ד סק"ט]. ואע"ג דבב"ד אזלינן בת"ר אף שניכר המיעוט. התם לא שיהא גוף החולק בטל. רק דעתו ודבורו. וזה לא ניכר. י"ל זהו בניחא לי' שיזרע בתערובת משא"כ הכא שנתערב ממילא וגם לא ניחא לי' כלל בתערובתן. דמי טפי לחטין שהתליעו דשרי לטחנן מה"ט מדלא ניחא ליה שיתבטלו [כי"ד פ"ד סקי"ד] והרי מבטלן קודם שיבוא לכלל איסור כדי שלא יעשה איסור בזריעה אינו רק מד"ס מפני מראית עין. שיחשבו אח"כ כשיראו אותן גדלין. שבכוונה זרען. ובממעט אינו ניכר כ"כ. מיהו בניחא ליה שיזרע בתערובת אפי' חטה א' בכרי אסור מד"ס:

רבי יוסי אומר יבור דמדהוזקק לברור יברר הכל. ואע"ג שיוסיף על המין המבטל. אעפ"כ מדצריך לעשות מעשה לבטלן הו"ל כמקיים התערובות בכוונה. אבל בהי' מתחלה פחות מרובע. א"צ:

בין משני מינין סגי ברובע. ואת"ק נמי קאי. ולא דמי לחלב ודם שנתערבו בקדירה. שכל א' מסייע לבטל חבירו כי"ד ססי' צ"ח. התם רק משום טעם האיסור הוא. וכיון שטעם האיסורים משונה זמ"ז לא נרגש זה וזה. משא"כ הכא הזריעה מאינו מינו נאסר. מיהו הא דקאמר דב' מיני' מצטרפין. היינו רק לענין הרובע. אבל לא לעניין הסאה ודו"ק:

וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ר"ל בנתערבו ב' מינין כשבולת שועל וכוסמין. בסאה שעורים. והרי שבולת שועל אינו כלאים בשעורים. להכי לחכמים אמ"צ. ולת"ק מצטרף. ולר"ש אפילו בשניהן כלאים בסאה אמ"צ:

אב"י דברי ע"ר אאמ"ו זצוק"ל הכ"מ. צריכין ביאור. א) מ"ש דליכא למימר דהרובע בטל ברוב. לכאורה מוקשה. דהרי כ' לפני זה דהוא משיעורין דהם הלמ"מ. וא"כ איך שייך תו להקשות. דיהיה בטל ברוב. דהרי הלמ"מ מסרה לנו להדיא. דכאן שיעור האיסור הוא רובע ולא יהיה בטל. וי"ל דכונת ע"ר דגם בלא טעם דהוא הלמ"מ ג"כ לא שייך ביטול. ב') מ"ש ע"ר. דאינו בטל מדניכר כל גרעין במקומו. כונתו על מ"ש הש"ך י"ד סי' רצ"ט ס"ק א' בשם הלבוש. דבשלמא בב"ח. דג"כ הוה כמו כלאים היתר בהיתר שע"י תערובתם נאסר. ואפ"ה שייך בו ביטול. דהתם טעם הבשר או החלב נתערב ונתפשט בכולו ואין כאן מקום מיוחד לאיסור. והוה כאילו נאבד מן העולם. משא"כ גבי כלאים שיש לו מציאות במקומו ולא נתפשט. מיהא לפ"ז קשה מיבש ביבש. דג"כ יש להאיסור מציאות במקומו. ואפ"ה (אינו) בטל. אע"כ כמ"ש הש"ך שם. דשאני היכא שהאיסור רק מחמת שיתן טעם. דשם שייך ביטול. משא"כ כלאים שהוא גזרת הכתוב לאסור בלא טעם. בזה לא שייך ביטול. ומה שהראה ע"ר מקום לי"ד סי' ק"ט. לא ידעתי לכוונו. ועי' עוד בר"ן שבת פ' כלל גדול. במשנה המוציא מרשות לרשות. שכ' דאין עונשין מהלכה למ"מ. ולא קשה מזה אדברי ע"ר לעיל דכ' בשם רמב"ם. דלוקין אכלאים דרובע דהוה הלמ"מ. דכוונת הר"ן דוקא באם עיקר האיסור הוא רק הלמ"מ. משא"כ בכלאים דעיקר האיסור מפורש בתורה ורק השיעור דרובע הוא הלמ"מ. תדע דהרי נלקה על אכילת שיעור מאיסורי תורה. והרי שיעורין הלמ"מ. אע"כ כדאמרן. וצל"ע דברי רתוי"ט בזבחים פי"ג מ"ו ד"ה ר"א. דתמה על הרמב"ם דפסק במנסך מי חג בחג בחוץ פטור. מדניסוך המים בחג לאו דאורייתא אלא הלמ"מ. דמ"ל מפורש בתורה. מה לי הלמ"מ. שהרי שתים זו (כלומ' אנכי ולא יהיה כמכות כ"ד א') מפי הגבורה שמענו. ולמה לא יהא חייב על מה שהוא הלמ"מ כעל דאורייתא. דהכל נמסר לנו רק מפי משה. ואני לא זכיתי להבין ד"ק. דודאי שאני ושאני. היכא דמשה כתב ע"פ הגבורה המצוה להדיא בתורה. והיכא דלא הורשה לכותבה בתורה רק למוסרה בעל פה בתואר הלמ"מ. דהיכא דלא כתבה משה בהדיא. בוודאי להכי לא צוה אותו הקב"ה לכתבה בתורה. כדי שלא יענשו הב"ד העובר עליו. וכמו שהוכחתי מהר"ן דשבת להדיא. דאין עונשין מהלמ"מ. ועי' מ"ש עוד אי"ה לקמן פ"ט מ"א:

אב"י ול"מ נ"ל. דבשלמא דם וחלב הם שני שמות. משא"כ הכא שם איסור כלאים חד הוא. דאטו פירשה התורה איסור זה המין בפ"ע ושל זה המין בפ"ע. רק כללה הכל באיסור דשדך לא תזרע כלאים ועי' בסי' ה':

וכ' ע"ר רבינו אאמ"ו הגאון זצוק"ל וז"ל. ונ"ל דת"ק ור"ש לשטתי' בפ"ב דערלה דכל דשיעורן שוה מצטרפים אף בשמות מחולקים. משא"כ לר"ש שם. וכ"כ נ"ל דא' מכ"ד לסאה דנקט היינו כשיעור חלה פ"ב דחלה מ"ז עכלה"ט:

כל סאה כו'. פי' הח' הרי"א ז"ל פי' כגון חטים שיש בהן רובע שעורים. שעם אותו הרובע הם סאה. והיינו שיש כ"ג רבעים של חטים ורובע של שעורים. אז צריך לברר למעט השעורים כי אע"פ שחטה א' ושעורה א' הוי כלאים זב"ז ה"מ כשהוא זורען בכונה אבל כשאינו מכוין אינו אלא מפני העין ע"כ. וכתב הר"מ בפ"ב מה' כלאים בד"א בשלא נתכוין לערב ובשלא נתכוין לזרוע השני מינין אבל אם נתכוין לערב זרע בזרע אחר או לזרוע השני מינין אפי' היתה חטה אחת בתוך כרי של שעורים אסור לזרעה ע"כ והוא מן הירושלמי. ובפ"ק דמו"ק מוכח דהאי ימעט היינו שאם זרע רובע הקב ימעטנו ויעקרנו. וכתבו שמה התוס' ז"ל שיש בה רובע. פי' כשרוצה לזרוע דהא קתני סיפא ר' יוסי אומר יבור והא לא שייך בנזרע כבר. מיהו בשמעתין דאיירי בכבר נזרע י"ל דל"פ ע"כ בשנוי קצת. וז"ל ס' האגודה בקצרו דברי התוס' ז"ל כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט אפי' נשרשים יש לו תקנה למעט ואפי' גדלו הרבה כדאמר פ"ק דמ"ק יוצאין אף על הכלאים. והא דאמרינן בפ' כל שעה זרוע מעיקרא בהשרשה היינו בכלאי הכרם. ואפי' בכלאי זרעים גופן מותרין באכילה כדאמרי' פ' כל הבשר מה בהמתך היוצא ממנו מותר אף שדך היוצא ממנו מותר ע"כ. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל בב"ב דף צ"ד כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר פי' הרב רבינו שמואל קודם שנזרע א"נ נזרעו קודם השרשה אבל לאחר השרשה כבר נאסרו. ולא היא שבכלאי זרעים הדברים אמורים וכלאי זרעים מותרין באכילה ובהנאה ולא אסרה תורה אלא כלאי הכרם כדמפורש במס' חולין ולאחר זריעה קאמר כדאמרי' דמחזי כמקיים כלאים ולאחר שצמחו בא' באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים וכך היא מפורשת במשקין ע"כ. ובירושלמי אנן תנינן שיש בה אית תנאי תנו שנפל לתוכה ומפ' ר' יוסי בר' בון מ"ד שיש בה בתלוש ומ"ד שנפל לתוכה במחובר שגדל עמו ונקצר יחד דנפל משמע ל' במפולת יד:

רש"א לא אמרו אלא ממין אחד. ירושלמי היו שני מינין לא. עד היכן עד רובה של סאה אבל אם רבו המינין על רוב הסאה מודה ר"ש דמצטרפין. אע"ג דכל מין ומין לעצמו פחות מרובע ואפי' רבו המינין נמי אם חזר והוסיף על הסאה והויא רוב חזרה להתירה הראשון. וכמו דר"ש אמר במתני' אין שני מינין מצטרפין לאסור כך הוא אומר אין שני מינין מצטרפין להיתר וכדמפ' לה התם: