משנה כלאים פרק א׳ משנה ח׳

פיגם נקרא בלשון ישמעאל ערב סראב ובלע"ז רודע:

קדה. מין האילנות ויש לו ריח טוב תרגום וקדה (שמו' ל) וקציעתא ואומר מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מה) וסדן של שקמה גוף אילן השקמה וכבר פירשנוהו [בריש] מס' דמאי:

וחצוב. צמח שיש לו שרשים יורדים בעומק הארץ במישור אינם נוטים לכאן ולכאן ובהם תיחם יהושע חלקי השבטים ועל כן נקרא חצוב:

שיהא מקירו. כדי שיקרר אותו וייסר מזג הצמח ההוא שהוא חם:

אבטיח בלע"ז אלכטין:

וחלמית. מין מהירקות ולא נודע לנו פירושו וי"א שהוא העשב הנקרא קטמיה בלשון ערב ובלע"ז מליו"ן:

שקמה. פי' הר"ב דהכא הוא פירושו של הרמב"ם דריש מסכת דמאי וכן מפרש עוד לקמן פ"ו משנה ד. ונ"ל דאע"ג דלהרמב"ם היינו בנות שקמה היינו שקמה אלא דפירות שקמה קורא להו בנות להר"ב תרתי נינהו וכמ"ש בריש דמאי בס"ד:

חצוב. כתב הר"ב בו תיחם יהושע את הארץ. גמ' פרק אין צדין במסכת ביצה דף כה. וסיים הרמב"ם ועל כן נקרא חצוב ע"כ. ונראה שר"ל על שם שחוצב ומחלק הארץ ביושר לחלקים שוים. [*ועיין בפ"ק דע"ז מ"ה]:

אין תוחבין זמורה וכו' שהוא אילן בירק. כתב הר"ש מטעם הירושלמי דמיירי כשהעמיק שורש הגפן והאבטיח למטה משלשה טפחים ושם הכניס זה לתוך זה ובמקום שהענפים יוצאים חוץ מן הארץ רחוקים זה מזה כשיעור הרחקת זרע מגפן יחידי בריש פ"ו. דאי לאו הכי אפילו בלא תחיבה אסור להביא זרע תחת הגפן כדלקמן: [*שתהא משמרתו. החלמית מרטיב הזרע ושומרו עד שיהא הזרע נשרש בארץ מצאתי בפירוש שהזכרתי]:

אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה עץ תאנה יערי כורתין גזעו ושרשיו שבארץ נקרא סדין ועי' לקמן (פ"ג מ"ד):

אין מרכיבין פיגם רויטעקרויט:

על גבי קדה לבנה ווייסען צימטבוים:

אין נוטעין יחור ענף:

של תאנה לתוך החצוב מין עשב ששרשיו נוקבין ויורדים בעמק בשוה. ובהם תיחם יהושע א"י. והוא חם ביותר. גונדעל רעבען בל"א:

שיהא מקירו ר"ל שיהיה לתקרה ולצל על החצוב. או שהוא לשון מקררו:

אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח ראטהע ריבבע:

שתהא האבטיח:

אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית פאפפעל קרויט:

שתהא משמרתו שתהא החלמית מרטיב לזרע הדלעת ושומרו עד שישתרש בארץ:

אין נוטעין כו'. כתב בס' הלבוש יו"ד סי' רצ"ו בה' כלאי זרעים וז"ל נ"ל שזה האיסור הוא משום הרכבת אילן באינו מינו ולא ידעתי למה כתבוה כאן בה' זרעים ע"כ:

קידה. פי' ר"ע ז"ל מין אילן. אמר המלקט בעירובין מייתי למיפרך מינה אההיא בריי' דקתני התם הקידין מין ירק. ומשני דקדה סתם מין ירק. קידה לבנה מין אילן. ובס' כל בו בסי' ל"ח קדה דומה לפיגם והמרכיבן מפני שדומין זל"ז הוי ירק באילן ע"כ:

שיהא מקירו. פי' ר"ע ז"ל שני פירושים. ומצאתי שכתב עליהם הח' הרי"א ז"ל וז"ל פירושים אלו קשים הרבה כי אינו סברא שהתאנה שהיא חשובה והיא לאוכל אדם יעשוה טפלה לחצוב שאינו למאכל אדם כדתניא בפ' מפנין שהוא מאכל לצבאים. ותו דשאר בבות אינן ע"ז הדרך. כגון אין תוחבין זמורה של גפן בתוך אבטיח שתהא האבטיח זורקת מימיה לתוכה הרי שמלת שתהא היא חוזרת על האחרון וכן אין נותנין זרע דלעת וכו' שתהא החלמית משמרת לזרע הדלעת א"כ גם כאן פירושו כן אין נותנין יחור וכו' שיהא החצוב מקירו ליחור כלומ' שיהא החצוב משרישו ליחור כי לפעמים אין היחור יכול להשתרש בארץ ומשימין אותו בתוך עשב שהוא משרישו וכ"ה מעשים בכ"י שהעשבים שאין לו שרש נוטעים אותן בתוך שעורה שהיא משתרשת מהרה והירק נדבק בשעורה ויונק ממנה עכ"ל ז"ל:

אין תוחבין כו'. בירוש' פריך בלא כך שהוא תוחב הגפן לתוך האבטיח אינו אסור משום זרעים תחת הגפן דאפי' גפן יחידי בעי הרחקה ומשני כשהעמיק שרש הגפן והאבטיח למטה מג' טפחים ושם הכניס זה לתוך זה ובמקום שהענפים יוצאים חוץ מן הארץ רחוקים זמ"ז ג' לר"ע או ששה לרבנן. דאי משום זרעים תחת הגפן יחידי שרי. כהדא דתני שרשי פואה הנכנסין לתוך ד"א שבכרם למטה מג' טפחים מותר ומשום אילן בירק אסור. כך נראה שפי' הירושלמי הר"ש ז"ל והגהתיו כפי עניות דעתי ועדיין צל"ע:

חלמית. פי' בערוך מלווא בלע"ז ובל' אשכנז הרני לפנינו בערוך איתא ובלשון ארמי הרני. ובר"ש איתא ובלשון חכמים ארני. ובלח"ש העתיק מהר"ש ובלשון חכמים אדני. וכ' שהוא מה שנזכר בגמ' שבת דף לה: בדברא עורבי א"נ אדני שכן פירש"י שם שהוא העשב שנקרא מלווא בלע"ז ע"ש:] והוא עשב שעליו עגולין ומצד אחד פתוחין. בלילה כפופה בקרקע וכשחמה זורחת היא עומדת ופתחה למולה וכשהחמה הולכת מסבבת פניה למולה והיא מתעגלת עמה עד ששוקעת החמה ואותו החרץ הוא פתוח כנגד החמה לעולם וכשהחמה שוקעת היא נכפפת בקרקע ע"כ. ושמא דמש"ה נקרא שמה חלמית: