משנה קידושין פרק ד׳ משנה י״ד

ר"י אומר לא ירעה רווק בהמה ולא ישנו שני רווקים כו': מה שאמר כל שאומנתו בין הנשים לא יתייחד עם הנשים רוצה לומר שאינו מותר זה בשביל פרנסתו בשום פנים. וחייב אדם שילמד את בנו אומנות נקיה לכך אסור שיעשה ספר כו' וכבר בארנו שלא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה ולכך אין הלכה כרבי יהודה:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם למסכת קדושין בס"ד

וחכמים מתירין. כתב הר"ב שלא נחשדו ישראל על הזכור. ועל הבהמה. ר"ן ורש"י. [ועיין מ"ש ברפ"ד דזבים]:

כל שאומנתו בין הנשים לא יתיחד כו'. כתב הר"ב בשם הרמב"ם דלא שרינן [אפילו] משום כדי חייו כו'. כלומר דה"א דלשרי להתיחד עם שתי נשים משום כדי חייו ובסוף הא"ב מסיים הרמב"ם. כיצד יעשה. יתעסק עמהן ואשתו עמו. או יפנה למלאכה אחרת:

אומנות נקייה וקלה. בגמ' מחטא דתלמיותא. כלומר תופר בגדים קרועים. והיינו תלמיות שהתפירות עשויות תלמים תלמים שורות שורות כתלמים של מחרישה כן יובן מל' רש"י שבסוף מס' ברכות [ס"ג ע"א] ובערוך ערך תלם. ומסיים הערוך. נקייה מגזל. וקלה דאין בה חסרון כיס:

ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו. לשון רש"י. ואל יאמר בלבו אומנות זו אינה מעשרת אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו. ע"כ:

שלא עניות וכו'. בברייתא [מסיים] שנא' (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות:

אלא הכל לפי זכותו. וקשיא לי דאם הכל לפי זכותו א"כ תפלה מאי מהניא ליה. שאם זכותו כדאי אין הקב"ה מקפח שכרו. ואם זכותו אינו כדאי הא אמרן הכל לפי זכותו. וניחא לי במה שכתבו התוס' בסוף מסכת שבת ובסוף מסכת מ"ק שהקשו אדאמרי' בשבת אין מזל לישראל מדאמר בסוף מ"ק בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ותרצו דלפעמים המזל משתנה ע"י זכות גדול כדאי' בפ' החולץ זכה מוסיפין לו כו'. ופעמים שאין משתנה כדאמרי' בתענית [כ"ה ע"א] גבי ר"א בן פדת דאמר ליה ניחא לך דאחריב עלמא ואולי דאברית בעידנא דמזוני. ע"כ. ואומר אני שלענין כזה תועיל תפלתו וצריך לה כיון שהזכות לפעמים אינו משנה המזל. על כן על זאת יתפלל כל חסיד שתועיל זכותו להשתנות המזל. ואני תמה על התוס' דהכא שכתבו וז"ל אלא הכל לפי זכותו. פי' לפי מזלו. דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא עכ"ל. היאך אפשר לפרש זכותו דתנן דהיינו מזלא והם ב' ענינים דלא ראי זה כראי זה. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו לראיה ועוד דכ"ש דקשיא מה תועיל תפלתו כיון דבמזלא תליא ועולם כמנהגו נוהג. אלא דבתלוי במזלא לא עסקינן שאם כן כל אומנות שבעולם לא יועילו ולא יזיקו לו. אלא כפי מזלו. שאם הגזירה אמת. א"כ החריצות שקר. והב"ע לומר שאפילו שהמזל לא יורה על הצלחתו וגם הוא עוסק באומנות שאינה כדאי להתעשר. יתפלל למי שהעושר כו' כי הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך ומסיים שהכל לפי זכותו. שאם אין זכות. אי אפשר שישתנה המזל. דהא אפילו זכות. כולי האי ואולי שלא ישתנה. כההיא דר"א בן פדת. ולפיכך יתפלל כו' כדי שזכותו תגרום לשנות המזל. כך נראה בעיני:

רבי שמעון בן אליעזר אומר כו'. כלומר ר"מ הביא ראיה מן השכר שאמר למי שהעושר וכו'. ורשב"א הביא ראיה מן העונש:

אלא שהורעתי מעשי וכו'. בברייתא מסיים שנאמר (ירמיה ה') עונותיכם הטו:

ספר. בנוסח ש"ס וכן בירושלמי קדר ופירש"י בעל קרנות. ועיין רפ"ו דב"מ:

רבי יהודה אומר משמו. לשון רש"י של אבא גוריא. החמרים רובן רשעים מפני לסטיות. הגמלים רובן כשרים. שפורשין למדברות למקום גדודי חיות ולסטים ויראים לנפשם ומשברים לבן למקום. הספנים רובן חסידים שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלים. טוב שברופאים לגיהנם. אינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים ואינו משבר לבו למקום ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא. טוב שבטבחים. ספיקי טרפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן. ע"כ לשון רש"י. ושותפו של עמלק לא ניחא. דמה ענין עמלק למאכיל טרפות. ולכן נראה לפרש טוב שבטבחים הוא אכזרי ומזגו רע. והוא שותפו של עמלק האכזרי שזינב כל הנחשלים. ולא היה אומה ולשון שנזדווגו בישראל אחר שיצאו ממצרים והנסים שנעשו להם. כי אם עמלק ראשונה. וזה מורה על אכזריות לבבו שלא שם אל לבו הנסים והנפלאות שנעשו לישראל והמכות של מצרים במצרים ועל הים אלא אכזריותו וזדונו הכריעו לכך כמ"ש (דברים כ״ה:י״ח) ולא ירא אלהים:

וקרן קיימת לעולם הבא. עיין מ"ש בסוף פרק קמא. [ופירוש קרן כתבתי בריש פרק קמא דמס' פאה]:

אבל התורה אינו כן. לשון רש"י. שאף הבא לידי זקנה או יסורין ואינו יכול לעסוק בה. הוא אוכל ממתן שכרה. דכתיב עוד ינובון בשיבה. ע"כ. ואע"ג דלא כתיב בתורה אלא זקנה. ה"ה יסורין. דכל שאין יכול לעסוק. מה לי מחמת זקנה מה לי מחמת יסורין. ובברייתא גם ברישא לא תני יסורין. אלא הניחו בממילא דמאי שנא. משום דכיון דבתורה לא כתיב בקרא אלא זקנה. הניחו ג"כ באומנות בממילא. ומתני' פירשה בהדיא היכא דליכא קרא:

אחרית. נ"ל שהוא מענין אחריות שפירושו מיטב. כמ"ש בשם הערוך במשנה ה' פרק קמא. וכן מסיים קרא דשנים ורעננים יהיו:

עוד ינובון בשיבה. יצמחו צמח. ויתיחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו. לשון רש"י בגמ':

סליקא לה מסכת קדושין

וחכמים מתירין דלא נחשדו ישראל על הבהמה או זכר. והכי קיי"ל:

כל שעסקו עם הנשים שמשתכר במלבושיהם וקשוטיהן:

לא יתייחד עם הנשים אף שצריך להן לפרנסתו, וכ"ש אחר דאסור באין אשתו עמו. ולרש"י בעסקו עם נשים אסור להתייחד אפילו עם ג' נשים, דבכה"ג מותר באחר, עכ"פ זה מדלבו גס בהן יחפו עליו:

רבי מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה נ"ל דר"מפרושי קמפרש דברי ת"ק, דאע"ג דלא ילמוד בין הנשים שבמורגל עוסקים במלאכה קלה, אפ"ה ישתדל ללמוד מלאכה שנקייה מחשד נשים ואע"פ כן תהיה קלה:

שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות ולא תאמר שע"י שהיא קלה א"א שירוויח בה הרבה. ונ"ל דהמשך המשנה כך הוא, ילמד מלאכה נקייה וקלה, ולא יאמר משום דקלה היא כמות שהיא, אין בה לקוות רווח ועושר, שעל העושר יתפלל להקב"ה שהעושר שלו דלא לבד במלאכה קלה, אלא אפילו במלאכה שנאותה להשתכר בה, צריך שיתפלל על ההצלחה בה. מדאין מלאכה שאין בה עניות ועשירות, יש מתעסקים בה ומתעשרים, ויש שמתענים בעסקה:

ולא עשירות מן האומנות ר"ל שלא האומנות גרמה העניות או העשירות, דהרי בכולן יש עשירים ועניים:

אלא הכל לפי זכותו ר"ל הכל לפי מזלו [כך פי' התוס'] ואין להקשות, אם הכל תלוי במזל, א"כ מה תועיל התפלה. על זה נשיב, שאין הכוונה במלת "מזל" על מעמד הכוכבים בשעת עיבור ולידה, ח"ו לא תהיה כזאת בישראל. וכבר צעקו כי כרוכיא על זה רבותינו גאוני עולם, ובראשם ע"ר רבינו הרמב"ם שמש החכמים, באגרותיו היקרים, בתשובתו לעיר מרשיליא, בתשובה המתחלת, הגיעה שאלת אלופינו וכו' יע"ש. ואם נמצא לרבותינו חכמי הש"ס אשר מימיהם אנו שותים, דברים בזה שיתדמו בהפך מדברינו, מחוייבים אנחנו לומר שהם דרך משל ומליצה כשאר אגדות שבש"ס. וכ"כ ג"כ הרמב"ם שם. אולם הפי' האמיתי של מלת "מזל", כבר הארכנו בו בפי' (הארוך)[בועז]עם ראיות מוכיחות, וכאן לקצר אני צריך, דתוכן הענין הוא כך: א) הנה ידוע כי לכל דבר שבעולם יש סבה: ב) יש סבה מכריחה התכלית, ויש עושהו רק אפשרי: ג) והנה כל השתדלות האדם בעולם, הוא להשיג שמחה, וכבוד: ד) והם ישוגו ע"י כח הגוף, כח הממון, כח הנפש: ה) והסבות להשיג ג' כחות אלה, הוא או ע"י השתדלות האדם, או ע"י הצדקת, או ע"י מזל: ו) ההשתדלות והצדקת, אינן סבות מכריחות להשיג כח הגוף והממון והנפש: ו) רק המזל הוא המכריחה. ולכן נקרא מזל, שנוזל כשטף מים כבירים מרום לתחת: ח) יש ב' מיני מזל, מזל הגלוי, ומזל הנעלם: ט) הגלוי הוא הטבעי, והוא תלוי בששה עניינים: א) בטבע אביו ואמו: ב) בטבע האקלים שנולד בו ודר בו: ג) בטבע הזמן שנולד בו וגדל בו: ד) בטבע מאכלו ומשקהו של אדם: ה) באיזה אופן הדריכוהו וגדלוהו: ו) באיזה מלאכה הוא עוסק בה. ע"י ו' דברים אלו יתחזק גופו או יחלש, יתרבה עושר או יתמעט, יתגדל חכמתו או יתמעט. אמנם למה נולד זה באחד מו' דברים אלה לטובה, ולאחר היו לריעותא: י) זהו מטעם מזל הנעלם הנקרא [בעשטיממונג] שכך גזרה חכמתו ית' עוד טרם הולדו מטעם עמוק ונעלם. כמ"ש חז"ל [בנדה דע"ז ב'] המלאך הממונה על הריון וכו' ושואל טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש, חכם או טפש, עשיר או עני, עתה נבוא לפרש המשנה, שר"מ אמר שלעולם ילמד אדם אומנות נקייה וקלה, וא"כ יהיה לו השתדלות נאה להצלחתו. אבל לא יאמין שההשתדלות לבד תצליחהו, רק גם בכוחות הטבע של העניינים תליא מלתא, לכן יאחז זיין הצדקת נגדה, ויתפלל להקב"ה שיסיר מלפניו דברים המונעים בטבע את הצלחתו ויסייעו ברחמיו וחסדיו להצלחתו. אבל עכ"פ לא יחשוב שעבור תפלתו ישנה הקב"ה כל סדרי הטבע, וטבעי הסבות שזכרנו, דמלבד שזה מזכיר עונותיו של אדם, דזהו בכלל עיון תפלה [כר"ה ט"ז ב'], מלבד זה מסוכן לו מחשבה כזאת, שכשיראה שעם כל התאמצתו בתפלה אפ"ה לא נעשה בקשתו, יוכל להתרפה חלילה מלהאמין בהשגחתו ית'. לכן הודיעו התנא, אלא הכל לפי מזלו, ר"ל גם השתדלותו גם תפלתו אינן דברים המכריחים טובתו, כי גבול יש להם, אם ועד כמה יסייעוהו, ולפי מיעוט ורבוי הסבות, לפיהן ישיב גאולתו לטובתו. זאת יקוה בתקותו, וה' הוא נחלתו באמתתו:

אלא שהרעותי מעשי בחטאי נגד ד':

וקפחתי את פרנסתי שגם לא השתדלתי כראוי בגופי לטובה שלי. דב' דברים צריכים לי שייטיב לי בעוה"ז, א' שלא אתחייב לפני המקום ב"ה במעשי, ב' ושאשתדל בכל מה שבכחי להשיג הטובה שגזר הקב"ה עלי, וכמשחז"ל [ילקוט ראה] למען יברכך ד', יכול יהא יושב ובטל, ת"ל בכל אשר תעשה:

מוליכין תבואות על חמורים, למכור מעיר לעיר:

גמל מוליכי סחורות על גמלים למקום רחוק יותר:

ספר בש"ס גרסינן "קדר", והוא המוליך קדירות למכור מעיר לעיר [וכן מסתבר]:

רועה כולן לסטות, דכשנוסעין בדרך רועין בהמתן בשדות אחרים. וכ"כ רועה. זה כל עניינו [ולגרסת הספר דנקט "ספר", והוא המגלח, גם כן אומנתו לסטית, ליטל לפעמים יותר מהראוי, בראותו שהזמן נחוץ להמתגלח, כתספורת בן אלעשה [שבת דף ט' ב']:

וחנוני מלומד באונאה לזייף היין במים וכדומה:

החמרין רובן רשעים מפני לסטות:

והגמלין רובן כשרים שפורשין למדברות בין חיות ולסטין, לכן משברין לבן לפני המקום:

הספנין רובן חסידים מדסכנתן מצוייה יותר מגמלין, ותמיד הם בפחד ורעדה כי אין ביניהן לבין המות רק קרש דק:

טוב שברופאים לגיהנם נ"ל דאין מאמר זה גנאי לרופא רק שבח הרופא המומחה, והוא על פי מה שמ"כ דבר נחמד שכשהוציא משה רבינו ע"ה את ישראל ממצרים, שמעו עמים ירגזון וגו', ויתמהו מאד על זה האיש משה, כי על ידו נעשו כל הגבורות והנפלאות האלו, ולכן התעורר מלך ערביי א' וישלח צייר מובחר לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו, וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאהו לפני המלך, וישלח שוב המלך ויביא ויאסף יחדיו כל חכמי חרשים אשר לו, וישאל להם לפשוט על פי פרצוף פניו של משה כפי המצוייר, לדעת תכונת טבעו ומדותיו, ובמה כחו גדול, וישיבו כל החכמים יחדו אל המלך ויאמרו, אם נשפט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדונינו כי הוא רע מעללים, בגאות וחמדת הממון ובשרירות הלב, ובכל חסרונות שבעולם שיגנו נפש אדם המעלה, ויקצוף המלך מאד ויאמר, מה זה, הכי תתעללו בי, הלא בכל אלה שמעתי מכל עבר ופינה בהפך מזה האיש הגדול, ויחרדו האנשים מאד, וישיבו את המלך בשפל קול התחנה, ויתנצלו א"ע הצייר והחכמים, כל א' בחסרון ידיעת חבירו, הצייר אמר, אני ציירתיו כהוגן, והחכמים שגו בידיעתם, והחכמים גללו כל החסרון על הצייר שלא צייר תמונת משה כהוגן, והמלך אשר נכסף לדעת מי משניהן יצדק, נסע ברכבו ובפרשיו ויבוא אל תוך מחנה ישראל, ובבואו וישא עיניו וירא את משה איש אלהים מרחוק וימהר ויקח את הציור מתוך חצנו, ויבט והנהו כתמונתו וכצלמו כאשר ציירו הצייר, קולע אל השערה ולא יחטא, ויפג לבו ויפלא ויתמה עד מאוד, וילך ויבוא בעצמו אל אהל איש האלהים ויכרע וישתחוה לאפיו, ויספר למשה כל הדברים האלה אשר נעשו, ויאמר עוד, בי אדוני איש האלהים, הנני קודם ראותי פניך פני אלהים אמרתי אך אולי הצייר שגה במלאכתו, לבעבור חכמי מפורסמים לבקיאים מאד בחכמת [הפיזיאנאמי] ואין דוגמתם, אך עתה אחרי ראותי כי תמונתך מכוונת אל הציור אשר הביא הצייר, לא נותר בי אשמה רק לומר כי חכמי בגדו בי, וכי חכמי אליל הם וחכמת מה להם, והם אוכלי שולחני, ויתעוני מאז בהבליהם, ויען משה איש אלהים ויאמר, לא כן, גם הצייר, גם חכמיך, נפלאים הם בידיעתם וחכמתם, אולם דע לך, כי לולי הייתי בטבע באמת כפי ששמעת ממדותי, לא טוב אנוכי מבול עץ יבש, כי גם ממנו נמנעו ונחשכו כל חסרונות האדם, ואם כן, הכי בעבור זה אהיה יקר בעיני אלהים ואדם, אמנם כן ידידי, לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך, כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך, ואני בכח אמיץ הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם, עד אשר קניתי לי הפוכם לטבע שני, ולכן ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת. ועל פי זה נבין היטב שבח הרופא ממאמר זה, דמדלא קאמר כשר שברופאים כבסיפא בטבחין. ש"מ שהטוב הזה אין כוונתו כשר, רק מי שחושב את עצמו שהוא המומחה היותר טוב שברופאים, הוא מעותד לגיהנם. דבגאותו זאת סומך על ידיעתו בספק ואינו מתיעץ עם חביריו, כראוי למי אשר בפיו ובקולמסו מונח חיים או מות. וגם ברוב גאונו אינו מסתפק שמא יטעהו דמיונו, ואינו חושש לעיין היטב בספרי הרפואות קודם שיתן להחולה סמי רפואה קודם שידע מהן שלא יוכלו להזיקו כראוי, לילך לאט לאט בענייני סכנת נפשות. וראה שלא אמר התנא, שהוא רשע, או יבא לגיהנם, רק אמר "לגיהנם', ר"ל יש לו הכנה שיוכל לבא על ידה לגיהנם. אבל כל עוד יותר שיהיה לו הכנות לגיהנם כל עוד יגדל שכרו ושבחו כשיכבש הכנותיו:

והכשר שבטבחים שותפו של עמלק דמדעוסק כל היום בשפיכת דמים, מתאכזר בטבעו כעמלק. שלחם בישראל, לא לנחל ארצם גם לא לקחת ממונם, כי מבית הכלא יצאו עם עני ודל, וכי ידע אכזר זה מביזת מצרים ומשלל הים. רק בגאותו התפקר באכזריות חמה להשחית עם עני ודל. אמנם לא נקט תנא לגיהנם כדנקט ברופא לעיל. דהכא כיון דבטבעו מוכרח לכך מה אית ליה למעבד. וגם האכזריות שבטבעו, אינו דבר שיכריחו כל כך שיבוא לגיהנם עי"ז כהגאוה של הרופא. אמנם רק שותפו של עמלק הוא, ונ"מ להתרחק ולגזוזי מניה:

או לידי יסורין היינו צרות הנפש, כדאגה וכעס וכדומה שכולן חוץ מגופו:

ונותנת לו אחרית ר"ל קיום:

ותקוה בזקנותו כשאינו יכול לעסוק בה מחמת זקנה או יסורין חלילה, אוכל משכר יגיעתו בה בנערותו, כדכתיב עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו, להגיד כי ישר ה':

ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל ולא תקשה, מאי ראיה מאברהם, הרי לא היה תורה עדיין בימיו. על זה משיב מצינו וכו':

והנה רתוי"ט הקשה על זה. דאם הכל תלוי במזל, א"כ תפלה מה תועיל. ולכאורה נ"ל לתרץ לפי דברי רבעתוס' ה"ק מתניתין, דלולא תפלתו היה תלוי במזל. וכמ"ש בנדרים [דל"ב א'] מה דעתך דקאי' צדק במערב, אנא מהדרנא ליה למזרח. אמנם מלבד דק"ל א"כ מה קמ"ל תנא בזה, אם תולה עשרו או עניותו במזל או במקרה, די לו שיאמר, דכיון שבכל העוסקים במלאכה יש עניים ועשירים, לכן יתפלל להקב"ה שיתן לו עשירות, ויהיה מניעת העשירות מאיזה טעם שיהיה. מלבד זה ק' קו' רתוי"ט השניה. דאיך רצו לומר דזכותא היינו מזלא. והביאו ראיה מדאמרי' [מ"ק כ"ח א'], בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלי' מלתא אלא במזלא. והרי משם אדרבה מוכח דזכות ומזלא ב' הפכיים נינהו. ולפע"ד גם זה יש לתרץ, דרבותינו בעלי תוס', הכריחו דזכות דנקט הכא אינו מלשון זך ונקי בצדקותיו. דעל כרחך הכא ליכא למימר הכי, דא"כ מה איכא בין ר"מ לר"ש בן אליעזר, דקאמר נמי בסיפא "אלא שהרעותי מעשי וכו'". אע"כ דזכות דקאמר ר"מ היינו לשון קנין, וכרוב לשון זכות וזוכה שבש"ס במשנה, כמו זה שהחזיק בה זכה בה [ב"מ פ"א מ"ד] וכ"כ הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים [כתובות פ"ח מ"א]. ה"נ לשון קנין הוא, ור"ל מה שקנה ע"י המזל. ולפ"ז כוונת המשנה לפי פי' תוס', שגם אומנות נקייה וקלה, וגם התפלה, שניהן לא יועילו רק לפי מדת המזל. אולם כדי לפרש ענין זה יפה, נצטרך לבאר מלת מזל מהו. ובביאור זה יתורץ גם קושית העולם, על שראינו לפעמים צדיק ורע לו רשע וטוב לו. לכן נעתיק פה מאמר א' מדרשותינו הנקרא כוכב המזל וז"ל שם: הנה אין דבר ופעולה בעולם שאין לו סבה או סבות שקדמו לה. ורק סבת כל הסבות שלא קדמה לה סבה. הוא האין סוף ב"ה וב"ש, שהוא ברצונו ית' המציא את הכל. ואין עת אל מציאותו. כי גם העת מעשה ידיו היא. אולם הסבות המסבבות שיתהוו על ידן דברים בעולם, הן ב' מינין, יש סבה שמכרחת התכלית, ויש עושה אותו רק אפשרי. ונבאר כוונתינו. סבה מכרחת. הוא שכשישתמש בסבה ההיא על כרחו ישיג התכלית. כמדליק נר, על כרחו שיאיר, וכאוכל, על כרחו שישבע, וכדומה. אמנם סבה אפשרית, הוא שאעפ"י שישתמש בהסבה ההיא, אין עוד ברי שישיג התכלית. כזורע שאפשר שלא יצמיח, וכמבקש דבר, אפשר שלא ימצאנו, וכדומה. אולם תכלית מטחוי כל יגיעת האדם הוא, להשיג בעולמו שמחה, או כבוד, ויהיה גופני או רוחני. ולהשיג שני תכליתיות אלה, יש ג' סבות, והם נוי וכח הגוף. עושר וקנייני הממונות. חכמה ומדות טובות שבנפש. ולכן לאלה ובאלה יתיגע האדם תמיד, כדי שברבוים להאדם ישיג על ידן השמחה והכבוד שזכרנו. אמנם גם השגת כח הגוף. והעושר, ושלימות הנפש, תלוי שוב בד' סבות מנושאות. והם: (א) בטבע הכללי המושלת בעולם. (ב) בהשתדלות אדם. שיתעסק הוא או אחר. או שימנענו מלעשות דבר, לטובתו או לרעתו. (ג) בצדקת או רשעת של האדם בעצמו, או של אבותיו, או של מסבביו. (ד) או שתפגשהו דבר רעה או טובה ע"י דבר שיכנוהו מזל. אשר ילווה האדם מרחם עד הקבר. אולם אם כי כל ד' אלו, הם סבות להצלחתו ולבלתי הצלחתו של אדם בעולם העובר, אעפ"כ אין כח כולן שוה בהענין. דכח הטבע, יכול האדם לרוב לכבשה בכח הגוף והשכל. ולכל הפחות יכול לצמצם כחה לבלי תגע בו רעה. וכמו כן אם תהיה הוראת הטבע עליו לטובה. אפשר שאולת אדם תסלף דרכה, וימנע האדם בעצמו ממנו טובת הטבע שהיתה מועדת לו. וא"צ להאריך בביאור זה. וכ"ש שההשתדלות אינה סבה מוכרחת להצלחתו או בלתי הצלחתו של אדם. דידוע לכל, איך יקרה הרבה פעמים, שיהיה כל יגיעת אדם לריק והשתדלותו לתהו, ותחת חטה יצא חוח, ותחת טובה ימצא רעה. אולם יקרה גם להיפוך, פסחים בזזו בזו, ותמצא כקן ידם כל טובות הזמניות, אשר לא עמל בה ולא התיגע בהם. אבל גם צדקת או רשעת אדם אינן מכריחות טובות האדם או רעתו, דידענו היטב, שיש צדיק אובד בצדקו, ויש רשע מאריך ברשעתו, דאם כי גדול אדונינו ורב כח, וה' משמים השקיף על בני אדם, פני ד' בעושי רע, וכ"ש על צדיק ההולך בדרכיו, וכמ"ש עין ד' אל יראיו ואזניו אל שועתם (תהילים ל״ג:י״ח), כ"ז לא יועיל רק להקל להן סבת טובתם, ולהפשיר ולצנן להם כוס צרתם. ואעפ"כ אפשר שיפקד גם הצדיק בצרות מד' טעמים, א) או שינכו לו שום חטא קל שעשה [כתענית י"א א ] כדדרשינן אל אמונה שהקב"ה משלם לצדיק חטא קל ולרשע מצוה קלה שעשו בעוה"ז. ב) או שהוא לנסיון כדרכו של קדר לבדוק קנקנים היפים. וגם הרשע יתנסה לפעמים בהטבות רבות משמים אולי ידע עול בושת. ג) או שיתגלגל ע"י זה בסוף טובה ע"י הרעה, ורעה ע"י טובה. ולפעמים ירחק כל כך חוק ההטבה או הרעה שלבסוף, עד שאין עין האדם החלש יכול להשקיפה מדהיא אחר כמה דורות. ד) או שהטבת הצדיק ורעת הרשע הוא נגד הטנע, כי כן יסד המלך. והטבע הוא לשון מטבע עובר לסוחר, שאין המלך פוסלו רק מדוחק גדול. והוא הוא המלאך שרמזה עליו ת"הק, שנאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך הוא הטבע [הנקרא בין המקובלים מטטרון נער [ועי' תוס' יבמות ט"ז ב'] מפני שהטבע מעשהו כנער בהרגל. ובמעשה נערות. והוא הנקרא בבחינת אחרת גם סנדלפון, שעומד אחורי מרכבה וקושר כתרי' לרבו דכל מעשי הטבע הם לכבוד לאל הכבוד. והדברים עתיקים]. כי כך רצה הקב"ה, שאעפ"י שיהיו עושי רצונו, ויעשה להם נסים כשאין ידם מגעת. אעפ"כ כל עוד שיוכלו להעזר בכח הטבע. אין סומכין על הנס, ויהיו חגורי חרב עושי מלחמה, חורשים בזמן חרישה וקוצרים בזמן הקציר, כדרך שהעולם נוהג. ולכן אמר, השמר מפניו, אל תמר בו, לבלי לחטוא נגד הטבע. אע"פי שצדיק גמור אתה, כי לא ישא לפשעכם, אם תחטא, ותפשע בעצמך נגד הטבע, תענש מידה. ולא ישגח על צדקתיך בזה, כי שמי בקרבו, דהטבע בגמטריא אלדים. וכחה כח אלדים. ולכן ג"כ לא התפלל משר"עה לבלי לשלחו, כמו שהתפלל אחר העגל, בשבשרוהו הנה מלאכי ילך לפניך. דהתם והכא הכוונה על הטבע, שידע משרע"ה שלא ישנה הקב"ה כחה כ"א לעתים רחוקים בשא"א זולתו. רק שאני התם שאמר הקב"ה "כי לא אעלה בקרבך", ע"ז השיב הרועה הנאמן אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה. והארכנו בזה הרבה בדרשתינו. וכאן לקצר אני צריך. וכבר התרחקנו ממטחוי עניינינו הרבה. רק רצינו לבאר. כי גם לצדיק או לרשע לא ישנה הקב"ה בעבורם כל כך בנקלות כח זרם הטבע בשחטאו נגדה, או בשתסכים עם טובתם. וכ"כ יש עוד כמה מניעות לתשלומי שכר ועונש בעה"ז לצדיק או לרשע מכח המזל, כדאמרינן [תענית דכ"ה א'] דא"ל הקב"ה לר"א בן פדת ניחא לך דאהפכי לעלמא אפשר דמזדמנית במזלא דמזוני. בא וראה כמה קשה כח המזל, דהרי ר"א בן פדת מבני פלטון של מלך היה, ואפ"ה לא שינה הקב"ה הטבע בעבורו. ואנן יתמי דיתמי מה נענה אבתרי'. ולפי האמור. כל אלה סבות, דהיינו הטבע, וההשתדלות, וצדיק ורשע, כולן אינן סבות מכריחות לטובת או רעת האדם. אולם הם רק סבות אפשריות. אבל רק המזל הוא סבה מכרחת מעמד האדם לטוב או לרע. ונבאר מלת מזל מהו, שרשו נזל, ור"ל כדבר הנוזל וניגר, שהוא מחובר יחד כטיפות מי נחל המוגרים במורד. שיבואו בשטף חזק בהכרח להעמק, ע"י התאחדות הטפות בהמעין או המעינות שהם למעלה. כ"כ מקריות האדם להרע או להטיב, יתקוממו לו ע"י סבות מוכרחות שהתאחדו, שקשורים ואחוזים זב"ז כנחל, והם יכינו באופן מוכרח מעמדו בין לטוב או לרע, בגוף, בממון ובמדת הנפש, ולפיכך הסבות המכריחות מעמדו של אדם יקראו מזל. אבל יש ב' מיני מזל. יש מזל הגלוי, ויש מזל הנעלם. מזל הגלוי הוא ששה מינים, והן סבות מכריחות: (א) ע"י אב ואם, שהם הניחו הזרע הראשון לכל הוית הצלחתו או בלתי הצלחתו, בגוף, בקנין, ובנפש. דלאשר הוא חלק מעצמותם לכן כאשר ידמה להם בתואר הפנים. כך ידמה להם גם בנוי וכח הגוף, וגם בחכמה ומדות הנפש, אמנם גם מהונם וממונם וקנין יחלקו לו ומכחם ישחדו בעדו. וכן אמר שלמה בחכמתו [משלי י"ט י"ד] בית והון נחלת אבות. ואמרו חז"ל [עדיות פ"ב מ"ט] האב זוכה לבנו, בנוי ובכח, בעושר. בחכמה ובשנים: (ב) סבה ב' ע"י מחוז הארץ אקלים שנולד ודר בו האדם, גם זה יפעל על גופו, שיהיה עי"ז חזק או חלש. יפה תואר ומראה או להיפך. וכהנראה, שאנשי צפון יותר יפים בתואר ובמראה וחייהם ארוכים יותר מאנשי דרום. ואנשי דרום יותר גבוהים בקומה וחזקים מאנשי צפון, וכמ"ש הטבעיים. ובראשם הרופא המפורסם הופלאנד במאקראביאטיק שלו. וכ"כ בחכמה ומדות הנפש, נבדלים יושבי ארץ אחת מיושבי ארץ אחרת. אלו חכמים ואלו סכלים, אלו זריזים ואלו עצלים, אלו בטבעם מחוממים ואלו מקוררים. וכ"כ בקנינים, יש חלוק בין ארץ לארץ אחרת, יש ארץ זבת חלב ודבש, אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. רגביה כסף תועפות, ועפרות זהב לה. לחוף ימים תשכון, ויושביה עשירים רוכלי הארץ. ויש אשר אדמתה כמדבר שממה. לא מילא כפו קוצר, ויד עמל לא תשבע לחם. עניים מכוסים בסחבות בוקים ומבוקים ומבולקים. וכן אמרו חז"ל [רבה פרשת שלח לך] יש ארץ מגדלת גבורים, ויש מגדלת חלשים. ואמרינן [מכות ד"ט ב'] בגלעד שכיחי רוצחים, אלמא דגם מדות האדם יתכוננו לפי מקום גדולו. ואמרינן [ב"ב קנ"ח ב'] אוירא דא"י מחכים. ואמרי' [קדושין מ"ט ב'] י' קבין גבורה ירדו לעולם, ט' נטלה פרס וכו'. י' קבין חכמה ירדו לעולם, ט' נטלה א"י וכו'. י' קבין יופי וכו'. י' קבין עושר ירדו וכו'. י' קבין עוני ירדו וכו'. אלמא שטבע הארץ ג"כ יפעל הרבה על אלו. (ג) הזמן גם הוא יפעל על ג' אלה באדם. כידוע לחכמי הטבע שכל בריאות הנולדים באביב, ויהיה אדם או בהמה או עוף, הוא גוף יפה בריא וחזק יותר מהנולדים בשאר עתות השנה. ואמרו שבאביב כל האדם והברואים הם חזקים יותר מבכל שאר עתות השנה, ולכן אז הזמן נאותה לרפואה, ואמציעותו של אביב הוא חודש מאיוס, הוא היותר מסוגל לזה, וכן אמרו חז"ל [שבת קמ"ז ב']. כולהו שקיינא מדבחא עד עצרתא, ר"ל מפסח עד שבועות, מעלו. ואמרו הטבעיי' שבחורף האדם יפה מראה יותר מבשאר עתות השנה. ואולם בבציר יש שפע קנין ועושר וברכה בעולם יותר מבשאר עתות השנה, ומלאו הגרנות בר, והיקבים תירוש יפרוצו. אולם גם על הנפש, על מדותיה ומעלותיה, יפעל הזמן מאוד. הלילה נאותה יותר להתעמקות ולאוקמא גירסא בסייעתא דשמיא, דע"י הדממה ששולטת אז, מתקשרים החושים טפי בהעניינים. וכמ"ש חז"ל [עירובין ס"ה א' ], לא איברא סיהרא אלא לגירסא. ואמרי' [בי"ד רמ"ו סכ"ג] הרוצה להצליח בלימודו לא יאבד לילה א' בשינה. אבל ע"י השתמשות כלי החושים בלילה, אשר אז יותר נאותים למנוחה, ע"י התיגעו אז בהן, יחליש הגוף ביותר. אבל עתות השחר מבהיקים כברקים, כי הם יותר מסוגלים להתעופף בחריצות כמ"ש חז"ל [בעירובין שם] נהירין שמעתתך, א"ל דיממא נינהו, אולם גם הגוף בבוקר כארי יקום וכלביא יתנשא, וכמ"ש חז"ל [ב"ב ט"ז ב'] אדלי יומא אדלי קצירא. וכ"כ על ה מ ד ו ת יפעל הזמן. הקיץ יותר נועד לשמחה, והחורף יעורר נכאת רוח. בבוקר אדם מסוגל יותר לתת לאיש שאלתו בטוב עין. וכ"כ עוד על דברים במדות, יפעלון היום והלילה, וחלקי עתות השנה הרבה. (ד) המאכלות והמשקות, גם הם יפעלו מאוד על ג' אלו. המאכלות הגסות יחזקו הגוף, אבל יעכרו השכל ויטמטמו לבו מכל מדה יקרה. והמאכלות הקלות והדקות, יזקקו השכל ויגבירוהו, אבל גם ידקדקו ויקילו כחות הגוף, וכ"כ יש מאכלים יחממו טבעו במדות, ויש אשר יקררוהו. ואחז"ל [כתובות נ"ט ב'] הרוצה שתלבין בתו ישקנה חלב. ואמרו [מ"ק ד"ט ב'] בנתיה דרב ביבי דשתיין שכרא, בעיין טפלא. ואמרו [יומא ע"ו ב'] חמרי וריחני פקחן. ואמרו [הוריות די"ג ב'] כמה דברים שמטמטמין לבו של אדם, ואמרו [פסחים דמ"ב ב'] דבשר שמן [לאפוקי שומן עצמו] ויין ישן מעלי לכולה גופא. אולם כ"ש שיפעול מזונו של אדם על קניינו ועשרו. שלמה אמר בחכמתו [משלי כ"א י"ז] אוהב יין ושמן אל יעשיר. ואחז"ל [פסחים קי"ד א] דאכיל אליתא טשי בעלייתא, דאכיל קיקלא. אקיקלא דמתא שכיב. (ה) הגידול, גם על איזה אופן נתגדל מהוריו, ובאיזה חברת אנשים ידור כשכבר נתגדל, ג"כ יפעל מאד על ג' אלה. דאם יזרזו כחו מנעוריו, יתחזק הגוף. כמ"ש טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. וביותר. אם רואה חברת מריעיו סביבו כולם מתחזקים ומתאמצים לכל מלאכה כבידה וגבורה, ילמד ממעשיהם. ויתחזק ויתגבר גם הוא. וכן הוא בכל חכמה ומדה. אם הדריכוהו מוריו על מי מנחות, בחכמה ובכל מדה נכונה, ההרגל תהיה לו לסוכנת ולמשענת לטבע שני. וביותר ילמד האדם ממעשה חברת שעשוע נעוריו. שלמה אמר [משלי י"ג פ"כ] הולך את חכמים יחכם. ואמר עוד [משלי כ"ב כ"ה] אל תתרע את בעל אף, פן תאלף אורחותיו. ואמרו [ב"ב כ"א] קנאת סופרים תרבה חכמה. ואמרו [פסחים קי"ב ב'] לא תדור בשכנציב משום דלצני הוו ומשכי לך בליצנותא. ואמרו עוד [באבות פ"ב] איזה דרך שיבור לו האדם. והשיבו, שיהיה לו חבר טוב. ואמרו עוד [שם פ"א] יהי ביתך בית ועד לחכמים והוה מתאבק בעפר רגליהם. עשה לך רב, וקנה לך חבר. וכן הוא אומר [תילים קי"ט] חבר אני לכל אשר יראוך. וכן בכל מדה ומדה בין נדיבים תתנדב נפש האדם, ובין רעים תשחת נפשו בו. אולם גם בעושר גם בקניינים תולה הדבר בחברת האנשים אשר ידור ביניהם ויתעסק עמהם, כדכתיב ברבות הטובה רבו אוכליה [קהלת ה' פ"י]. וכן אחז"ל בתר מרי נכסי ציבי משוך [ב"ק צ"ג א']. ולכן הזהרנו חז"ל [פסחים קי"ב א'] הוה משתדל עם מי שהשעה משחקת לו. וכן אמר החכם, שהעני בין העשירים הוא עשיר יותר מהעשיר בין העניים, שזה אינו מספיק להתעשר וזה אינו מספיק להתעני. וכן כתיב איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק [ישעיה מ"א ז']. (ו) המלאכה והעסק או הפקודה [אמט בל"א] אשר בה ישמש האדם בעולמי, גם הוא יפעל הרבה על ג' אלה. כל מלאכה כבידה וגסה, תשנס כח הגוף ותחזיקו, אבל תחליש ותדקדק גם כח הנפש. וכל עוד יותר שיתעסק אדם במושכלות וחדודים, כל עוד יותר יתחדד שכלו ויגבר, אבל ביותר יחליש גופו. וכמ"ש חז"ל [ב"מ פ"ד א'] דלהכי נקראת תורה תושיה שמתשת כחו של אדם. וכן אמרינן [בר"ה ט"ו א'] כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי, דהיינו ת"ח. ולא די שבניין גופם רפוי, כ"א גם במראה פניהן ניכרים עבדי המלך, מדנושאין העול הזהב על צוארם תמיד, לכן צפד עורם על בשרם, יבש היה כעץ. וכדאמרינן [תענית ד"ז א'], אי הוה סני הוה גמירי טפי. וה"נ אמרינן [גיטין דמ"א א'] משום דאמי שפיר נאה הוא, אמר שמעתתא דלא שפירן. [וזה נ"ל מה דאמרינן [ע"ז דט"ז ב'] פתיא אוכמא מני ומנך תסתיים שמעתתא, וה"נ אמרינן [מגילה י"ד ב'], לא כדי לגנותו בבדיחותו אמר הכי, רק לשבחו, מדאינך נאה בגוף להכי נאה נפשך בחכמה. וזהו שאמר הכתוב אל תראוני שאני שחרחורת [זהו מטעם] ששזפתני השמש של עולם, היא תה"ק]. אולם אעפ"כ, מדהם תמיד שמחים בעמלם, לכן הנשמה הבריאה והיפה אשר תקונן בגוף הרעוע והרפוף, תציץ מחרכיה ביפיה והדרה, ולכן פניהם צהובות תמיד. ומעיניהם ינוצץ ויברק שמחה כשלהבתיה. וכדאמרינן [נדרים מ"ט כ'] דר"י היו פניו צהובות, ואמר למטרניתא, שהוא מדכתיב חכמת אדם תאיר פניו [ובהא מתורץ דלא תקשה סוגיא דתענית ונדרים אהדדי]. אולם לא לבד בתורה הוא כך, כ"א בכל מתעסקי בחכמה, בכולן הגוף מתרופף והנפש מתחזקת, בזמן שמלאה זו חריבה זו. וביותר ניכר זה בהשקדנים, שאין מתנועעים במלאכתם ועסקם אנה ואנה. בכל עסק ועסק של אדם יתפעל הגוף וגם הנפש, בחיזוק או ברפיון, הכל לפי המלאכה, והכל לפי העסק. ואפילו על המדות יפעל עסקו של אדם. כנראה בכל העוסק במלאכה דקה ונקייה, יהיה גם הרגשתו דקה, כמנגן וצייר וכדומה, טבעו רך ורחמני, וכדאשכחן באלישע הנביא שאמר קחו לי מנגן [מלכים ב' ג' פט"ו]. שע"י הניגון נחה רוחו. משא"כ טבח, ציד, ואיש מלחמה, טבעם אכזרי מדעוסקים במלאכת אכזרי, וכדאמרינן [במשנתינו] רוב טבחים שותפו של עמלק, ר"ל אכזריים. ורוב ספנים חסידים. וכן כל עוסקי בעבודה גסה ועבה. תתגשם ותתעבה הרגשתו ושכלו וכל כחות נפשו. אלה הם ששה הסבות הגלויות המכריחות, אשר על פיהן יסתובב מעמד האדם בגופו ובממונו ובנפשו להרע או להטיב, לפי רבוי הסבות אלה ולפי התחלפתן זו מזו. דלפעמים ילחמו הסבות אלה נגד אלה, יוכרע הדבר אחר רבים להטות. וכל זה נקרא מזל הגלוי. ועדיין יש לשאל, למה נברא נפש אדם זה מאבות אלה ועם סבות אלה שיועילו לטובתו. ונפש אדם אחר עם סבות הפוכות מאלה. גם לזה יש סבה, אבל נעלמה מעין כל חי, בלתי לד' לבדו. וכמו שאמרו חז"ל בנדה [דט"ו ב'], שהקב"ה גוזר על הטפה מה יהא עליה גבור או חלוש, חכם או טפש, עשיר או עני. והוא הנקרא [בעשטיממונג], שהוחלט על האדם קודם יצירתו, מעמדו באלה מטעם כמוס ונעלם, וכמ"ד [ברכות דל"ג.] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכמו שאין לשאל להבורא ב"ה למה ברא לזה כהן ולזה לוי. לזה איש ולזה אשה, לזה ישראל ולזה נכרי עכו"ם, לזה פיל וארי חזק, ולזה זבוב ותולעת חלש ודל, כ"כ לא נוכל לשאל אותו למה ברא זה עם סבות לטובתו וזה עם סבות לרעתו. בלתי ספק הכל בתבונה ודעת כדי שישיג השלמתו, זה באופן זה וזה באופן זה, אשר בלתי ספק כך מחוייב ומוכרח היה שיהיה נברא כך, רק שלפי קט שכלינו לא נסיג הטעם. והוא הנקרא מזל הנעלם. אמנם יש אשר רצו להכניס בין מזל הגלוי למזל הנעלם שזכרנו, עוד דבר אחר ממוצע. ורצו להשיב על שאלתינו הנ"ל. למה נברא אדם זה עם סבות אלה, והאחר עם הפוכן. וישיבו אותנו דבר, שעל כרחך יהיה כך, מפני שאדם זה נולד בשעה ששבתאי או מאדים או צורה כוכבית אחר עולה, שמורה השחתה ובלייה. והאחר נולד בשעה שנוגה או צדק או צורה כוכבית אחר עולה, שמורים על הצלחה ושמחה. ולפי דעת זו, כל מקריותינו תולים, בכוכבים ובמעמדם. איך שהשליכו לנו קרני אורם מבטן ולידה ומהריון. וגם כל התחלת מלאכה ועסק, היצלח או לא, רצו בעלי דעת זו לתלות בבלוי סחבות אלה. וכל זה הבל תעתועים אין בו ממש כלל, רק כריר חלמות שטף ההמון, שחפצים תמיד בדבר שאין השכל תופסו. וקרא צווח לא תעוננו [עי' סנהדרין ס"ו א'] תמים תהיה עם ד' אלקיך. והן אמת שכבר נראה לפי השקפה הראשונה, שקצת דברי חז"ל נוטים לדעת זה, כדאמרינן [נדרים דל"ב א'] מה דעתך דקאים צדק במערב. אנא מהדרנא לי' ומוקמינא לי' במזרח. וכן אמרו [שבת קנ"ו א'] מזל יום גורם, מזל שעה גורם, האי מאן דבצדק, האי מאן דבמאדים, וזה הכריע לב כמה גדולי ישראל תופסי התורה, לחשוב הדברים כפשוטן. אבל ח"ו שנתפוס דברי רבותינו בזה כפשוטן, דאחר אשר קדשנו הקב"ה במצותיו וצונו לא תעוננו, לומר עונה זו יפה לזה ועונה זו יפה לזו ורעה לזו [כסנהדרין ס"ה א'], על כרחך שאין אנו תלויין לא בזמן ולא בכוכב ולא בשום דבר, רק ברצון אבינו שבשמים לבדו. וגם למה נדחוק את עצמינו להוציא הך מלתא דסנהדרין הנ"ל מפשטותא והיא שמעתתא, ולא נימא דהך אגדתות [דשבת ונדרים הנ"ל] אינן כפשוטן רק כשאר אגדות קדושות שבש"ס, מלובש בהן בחכמת אלעגארי סודות קדושות ותעלומות חכמה [וכבר ידעת מ"ש הראב"ן בספרו מאמר השכל [דט"ז בד"ה וראיתי להזהירך באזהרה גדולה וכו'] שמי שיאמין שהאגדות שבש"ס הן כפשוטן הוא סכל גמור ואטום השכל]. גם בלא זה לא הועילו כלום בתשובתם הנ"ל, דעדין יש לשאל, ולמה נברא אדם זה בעת עלות כוכב זה, וזה בעת רדתו. ועל כרחך ישיבו כמונו כי כך עלה במחשבה לפניו יתברך, כמו שהשיב הקב"ה למשרע"ה כשראה מיתת ר"ע [מנחות דכ"ט ב']. ואם כן מה ולמה לנו להכניס ממשלת עבד מעבדיו ית' בינינו לבין השגחת אלהינו עלינו ועל כל ברואיו. ומה לנו לצמצם כחו של יוצר בראשית, לומר שבשעה זאת לא יברא רק גבורים עשירים וחכמים ומוצלחים, ובשעה זאת יברא רק אינן מוצלחים. כל זה הוא דבר שאין בו טעם וריח, ויש בזה ג"כ אביזרא דע"ז, דע"י מחשבה זו הקטירו האומות הראשונות להכוכבים והצורות, בחשבם עוד יותר שהם בעלי רצון להשפיע ולמנוע השפעתם מבני אדם. אבל אנחנו יונקי שדי התורה אשר עליה הורגנו כל היום, אם יקרה ג"כ דבר בעולם שלוחם נגד סבות הגלויות שזכרנו, כשלא נשיג איך הסתובב להיות כך וכך, לא נתלהו לא בקרני פרה, ולא בזנב כסיל וכימה, רק נניח לכסיל להתלות בכסיל, ואנו ליה עינינו ועינינו ליה, המנהיג העליון יתש"וי. ואחר איזה שנים שכתבתי זה. מצאתי דאתי לידי ספר אגרת הרמב"ם, וראיתי בתשובה שהשיב שם בסוף הספר לחכמי מרסעליא ששאלוהו בדבר זה, והשיב כדעתינו באריכות. וע"ש במ"ש בד"ה ואני יודע שתחפשו ותמצאו וכו' מחכמי אמת רבותינו נ"ע בתלמוד ובמשנה שדבריהם מראין וכו' אל יקשה זה בעיניכם וכו'. יע"ש. ולפע"ד באו בני אדם למחשבה נפסדה זאת, ע"י שראו שהחמה והלבנה [ואולי גם שאר כוכבי לכת שקשורים יחד בתקופת חמה שלנו, הוא הנקרא [זאננען זיסטעם] יפעלו הרבה על הארץ אם לזול אם ליוקר, לשובע ולרזון, לבריאות ולחולי. אשר זה אמת מוחלט, שבעבור קורבתם אלינו יפעלו הרבה על אוירינו, בחמימות ובקרירות יבשות ורטיבות, אשר הם סבות באמת לשובע ולבריאות ולהפוכן. והן הן סבה א' או ב' מסבות הגלויות שזכרנו למעלה. [אב"י עי' כוזרי מ"א סי' ע"ז שכתב ממש כע"ר אאמ"ו שליט"א] אולם אלה חשבו ויעשו גם הם בחרטומם ככל הגוים הקודמין, באמרם כי רם ונשגב ד' מהביט על האדם החלש והדל השוכן בעמק. לכן העמידו לנו את הכוכבים במשמרותם ופקודתם, שהם ישגיחו עלינו כשהן בעלייתם ייטיבו לנו, וכשהן בירידתם יריעו ולא ייטיבו. אולם כל זה אין לו מציאות כלל וכלל רק בכח המדמה התולה על בלי מה בקורי עכביש הבל הבלים, כי לד' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. ואולם רק באויר [האטמאספערע] יש יחוס להארץ עם [הפלאנעטען] הסמוכים לה. אבל במקריות יחידיות של אדם, בחכמה ועושר וחוזק וכדומה, שאין להם יחוס כלל עם האויר, אין לאלה משרתי העולם שום כח ואומץ עלינו. כי רק ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה [משלי ב' ו']. ורק ברכת ה' תעשיר [משלי י' כ"ב]. ורק ה' יתן כח לעשות חיל [דברים ח' י"ח]. זהו דעתינו בענין המזל, שתוכן כוונתו סבה או סבות. אולם לפעמים ילחמו הסבות זו כנגד זו, דלמשל מחמת סבת אבותיו יחוייב שיהיה חלש ובלתי מוצלח, ומחמת טבע האקלים או הזמן או משאר הסבות יחויב להיפך, אז כל דאלים גבר. רק ביד האדם לזרז כוחותיו בהשתדלות לכבוש הסבות המניעות, וביותר בשיש סבה שתסייעו כמו שאמרו חז"ל [ילקוט ראה], כי יברכך ה', יכול יהא יושב ובטל, ת"ל בכל אשר תעשה. ואעפ"כ בכל אלה לה' הארץ, ועיניו משוטטות בכל הארץ, וכשהאדם הולך בצדקו, בידו להכריע הכף בהשגחתו ית', אם שיהיה האדם מוצלח חכם ובעל מדות או לא, וכמ"ש חז"ל [מגילה ו' ב'] אבל לאוקמא גרסא סיעתא דשמיא. וכן בחוזק הגוף וכן בעושר, ואפי' שיהיה השתדלותו לטובתו מועט, מלאכתו נעשית ע"י אחרים, כדאמרינן [ברכות דל"ה ב'] וכן כתוב הדר הוא, כן יתן לידידו שנה. ואולם הכרעה זאת מדודה לפי המניעות ורבויים. כמו שהבאנו לעיל מתשובה שהשיב הקב"ה לר"א בן פדת תענית [כ"ה א']. כי כל סבות האלו שזכרנו. הם באמיתיות כחות הטבע, והטבע הוא מטבע של מלך מהמהקב"ה, ולא כל כך בנקלות יפסל המלך המטבע שקבע הוא בעצמו שתהיה עובר לסוחר. אבל תועיל התפלה והבקשה מלפניו ית', לעשות לפעמים מהחמין פושרין, וכמ"ש חז"ל [ספרי, דברים ט' פ"כ] ואתפלל גם בעד אהרן וישמע ד' אלי, מכאן לתפלה עושה מחצה. ולפעמים לפי מעמד צדקת האדם כי רבה היא, יעשו לו נסים, ויסולקו מלפניו המניעות מכל וכל, והכל לפי רוב המעשה, ולפי רוב המניעות. ואם נשקול בפלס יפה כל הדברים הנאמרים פה בזה. לא ישאר שום רושם קושיא אם נראה צדיק ור"ל רשע וט"ל. מלבד מה שנוכל לתרץ כשנראה צדיק ור"ל, שהוא לו לנסיון, כמ"ש ד' צדיק יבחן. או שיגולגל לו טובה עי"ז, או שינצל ע"י זאת הצרה מרעה גדולה יותר מזאת. ומלבד כל אלה נוכל לתרץ ג"כ הקושיא כשנראה רשע וט"ל וצדיק ור"ל, שהוא לפי המזלות הנ"ל כמו שביארנום שאין צדקתו כל כך גדולה שתכריע כל הסבות שהם כנגדו. ודו"ק היטב.

לא ירעה רווק בהמה. מפני שיש לו תאוה יותר מן האיש האחר שנשא אשה תוס' ז"ל:

וחכמים מתירין. והלכה כחכמים שלא נחשדו ישראל לא על הזכור ולא על הבהמה. וכתב הר"ן ז"ל דליכא למימר דמתני' סתם ואח"כ מחלוקת היא דברישא תנן מתייחד אדם עם אמו ומשמע דכל שכן עם בהמה מדאמר שמואל בגמרא אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה ואפילו עם בהמה ואקשי עליה בגמרא מהאי מתני' דדילמא רועה שאני מפני שהוא רואה תמיד ברביעתה ומש"ה א"ר יהודה לא ירעה רווק ע"כ:

כל שעסקיו עם הנשים. כל שאומנותו בין הנשים וכו' כך נראה שצ"ל. בפי' רעז"ל או אפשר דהוה גריס כל שאומנותו:

לא יתייחד עם הנשים. ואפילו עם הרבה נשים וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט ותוס' מכח קושיא פירשו לא יתייחד אפי' אשתו עמו דשרינן לעיל דכיון דהוי רוכל איכא חששא טפי ע"כ: וביד שם סימן ח'. ומפרש לה הוא ז"ל למתני' הכי (אפילו) כל מי שעסקו עם הנשים לא שרינן אפילו משום כדי חייו וכמו שהעתיק רעז"ל. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן חקפ"ז. וסימן אלף וקע"ח. וכתב הר"ן ז"ל ואחרים פירשו דמשום דתנן ברישא ר"ש אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים קתני הכא דכל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עמהן ואפילו הן נשים הרבה ע"כ והלשון שם מוטעה ואפי' כמו שהגהתי לא ניחא לי דא"כ היינו פי' רש"י ז"ל שהביא הוא שם קודם לזה. לכן נלע"ד להגיה כן ואחרים פירשו דמשום דתנן דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים לכ"ע קתני הכא דכל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עמהן ואפילו יש שם אנשים הרבה. ולפי זה נ"ל שצ"ל שאלו האחרים אינם סוברים דפי' מי שעסקו עם הנשים אינו ר"ל אומנותו אלא כלומר דרכו וטבעו להיות תמיד מתחבר ויושב בין הנשים אפילו שאינו משום צורך כדי חייו ולהכי קנסי' ליה שכלל כלל לא יתייחד עם הנשים אפילו כשיש שם אנשים הרבה שאם הם ג"כ מפרשים פירוש עסקו אומנותו למה לא יודו שכשיש שם אנשים הרבה שיוכל לישא וליתן עם הנשים בפניהם משום כדי חייו ואפשר דס"ל דגזרינן היכא דיש אנשים הרבה אטו היכא דאין שם אנשים הרבה ודוק:

לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים. כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכתב ס"א גרסינן כאן לא ילמד אדם את בנו חמר גמל וכו' עד אומנותו אומנות לסטים ול"ג יותר במשנה ע"כ. ובטור א"ה סימן כ"ב:

ר' מאיר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה. י"ג במשנה נקיה וקלה. ופי' הרמב"ם ז"ל יחייב אדם שילמד את בנו אומנות נקיה ולכך אסור שיעשה ספר ע"כ:

אלא הכל לפי זכותו. פי' לפי מזלו דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא תוס' ז"ל. והם ז"ל כתבו בסוף מס' שבת ובסוף מו"ק דלפעמים המזל משתנה ע"י זכות גדול ע"כ בקיצור. ובירושלמי לא גרסינן להאי אלא הכל לפי זכותו וגם במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נמחק. ואיתיה נמי להאי דרשא בס"פ הרואה:

ר"ש בן אלעזר פשוט שצריך להיות אלעזר בלתי יוד בכל מקום שהוא:

ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני הם מתפרנסין שלא בצער אני שלא נבראתי אלא לשמש את קוני אינו דין וכו' כך הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וכן היא בברייתא בגמרא ומסיים בה אלא שהרעתי מעשי וכו' שנא' עונותיכם הטו אלה:

אלא שהרעתי מעשי כצ"ל:

וקפחתי את פרנסתי. פירוש אבל שאר בעלי חיים הן וזולתם שלא חטאו על כן הם מתפרנסין שלא בצער. ופירש בתוי"ט ר"מ הביא ראיה מן השכר שכך אמר מן העושר וכו' ורשב"ג הביא ראיה מן העונש ע"כ:

אבא גוריין איש צידן [הגה"ה איש מרון] אומר משום אבא גוריא לא ילמד אדם את בנו חמר גמל קרר ספן רועה וחנוני שאומנותן וכו' כצ"ל. ואית דגרסי נמי קדר וספן. וקרר פירשו רש"י והר"ן ז"ל בעל קרונות:

משמו. של אבא גוריא:

החמרים רובן רשעים מפני לסטיות:

הגמלים רובן כשרים. שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטים ויראים לנפשם ומשברים לבן למקום רש"י ז"ל. והקשו תוס' ז"ל בנדה פ' שני דף י"ד דהכא תנן גמלים רובן כשרים וחמרים רובן רשעים והתם תניא בברייתא רוכבי גמלים רובן רשעים וחמרים יש מהן רשעים ויש מהן צדיקים ותרצו דהכא לא מיירי ברוכבים אלא בנותנים סחורה על הגמלים והם הולכים ברגל רחוק במקום סכנה וחמרים עושין רמאות במשא ומתן ע"כ. ומפ' התם בגמרא דהא דקתני בברייתא החמרים יש מהן רשעים כשאין אוכף על גבי החמור אבל כשיש אוכף אינו נקרא רשע כיון שאינו בא לידי חמום מבשר החמור אבל דרך גמלים לרכוב בלא אוכף אלא במרדעת ומתחמם. והתם בההיא ברייתא קתני הספנים כולן צדיקים ע"כ:

כשר שבטבחים וכו'. ספקי טרפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן. רש"י ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה גבי שלוח הקן דבפרשת כי תצא שהטעם שצונו ומנענו מלשחוט אותו ואת בנו ביום א' ולשלח את אם קן צפור אינו מצד רחמנות עליהם שאם כן היה אוסר השחיטה אלא הטעם ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא יתאכזר כי האכזריות התפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו טוב שבטבחים שותפו של עמלק ע"כ:

רבי נהוראי אומר וכו' אע"ג דר"מ הוא נהוראי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים פרק ששי קל לתרץ דלא ליקשי ר' נהוראי דהכא אדר"מ דרישא כשתדקדק בלשונו דלעיל קאמר לעולם ילמד אדם את בנו והכא קאמר אני איני מלמד את בני אלא תורה:

והקרן קיימת לו לעולם הבא ושאר כל אומניות אינם כן אלא כשאדם בא וכו' כך נ"ל:

יסורין. ס"א איסורין ה"ר יהוסף ז"ל:

אבל התורה אינה כן. אלא אף כשבא לידי זקנה או יסורין ואינו יכול לעסוק בה הוא אוכל ממתן שכרה דכתיב עוד ינובון בשיבה פי' יצמחו צמח ויתחדש שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו רש"י והר"ן ז"ל:

אחרית ותקוה. לישנא דקרא הוא בירמיה כ"ט מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה:

מצינו שקיים א"א את התורה עד שלא ניתנה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי. כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל ומחק השאר:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת קדושין. הדרן עלך סדר נשים. בעזרת בורא ארצות ותרשישים. והדרך עלן: שנת ו'ש'כ'נ'ו' בתוך ירושלים: לפרט בריאת ארץ ושמים: מראשית השנה: עד שלהי אדר. החל וגמור פירוש חלק ראשון מהמשנה. בעזרת אל נערץ בקדושה ונאדר: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם: