משנה קידושין פרק ד׳ משנה י״ב

לא יתיחד אדם עם שתי נשים כו': פסק ההלכה ואפילו אשה אחת לא תתייחד וכל שכן שתי נשים ואיש אחד אלא א"כ היו שתי הנשים שתי צרות או שתי יבמות או אשה וחמותה או אשה ובת בעלה ואשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לפי שאלו שונאות זו את זו ולא תבעל אחת מהן בפני האחרת כדי שלא תפרסם עניניה וכמו כן נערה שהיא קטנה מספרת הענין ולא תאסר אשת איש על בעלה משום ייחוד אלא אם קינא לה קודם לכן כמו שבארנו בתחילת סוטה ואין מלקין אשת איש על הייחוד ולא מי שנתייחד עמה גזירה שמא תוציא לעז על בניה ומלקין על ייחוד פנויה שניהם בכלל אמנם העיקר שהוא אצלינו במה שאמרו מלקין על לא טובה השמועה אין הפרש בזה בין פנויה בין אשת איש או זכור או שאר עריות עד שרבתה השמועה רעה על שניהם שזנו בזה הענין ואינו מותר לבן ישראל שיתיחד עם הערוה מן העריות אלא בבהמה והזכור לפי שהעיקר אצלינו לא נחשדו ישראל על משכר זכור ועל הבהמה והותיקין מן החכמים היו מרחיקין כל ייחוד ואפילו ייחוד בהמה עם גודל פרישות עליהם השלום. ומה שאמר והגדילו הוא שתהיה הבת משנים עשר שנה ויום אחד והבן משלשה עשר שנה ויום אחד ועל מנת שלא תהיה בושה לעמוד לפניו ערומה אבל אם היתה בושה לעמוד לפניו ערומה הרי זו אסורה ואפילו בפחות מאלו השנים:

לא יתיחד אדם כו'. גמ' רמז ליחוד מן התורה מנין שנאמר (דברים י״ג:ז׳) כי יסיתך אחיך בן אמך. וכי בן אם מסית. בן אב אינו מסית. אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו [כלומר להכי נקט קרא בן אמך לומר שהבן מצוי אצל האם] ואסור להתיחד עם כל עריות שבתורה. פשטיה דקרא במאי כתיב וכו'. לפי שזה אינו אלא רמז בעלמא. ולכך כתב הרמב"ם פכ"ב מהא"ב ואיסור יחוד העריות מפי הקבלה. וכתב עוד כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד וב"ד על יחוד פנויה. ואע"פ שאינה ערוה בכלל יחוד עריות היא. ושמאי והלל גזרו על יחוד כותים. ע"כ. ולכך סתמא תנן לא יתיחד אדם עם שתי נשים. וכל נשים במשמע. ומיהו בראויה לביאה הוא שאסור. אבל בפחות מג' שנים ויום א' לא. כך פירש בירושלמי ופסקו הרמב"ם. ומ"ש הר"ב שמתיחד כששתי הנשים צרות וכו'. לפי שאלו שונאות כו' וטעמא מפורש במשנה ד' פט"ו דיבמות. והתם תנן נמי בת חמותה וכן במשנה ב' פ"ו דסוטה. אבל לשון הר"ב דברי רבא בגמ'. וכן העתיקו הרמב"ם בפירושו אבל בפירוש רש"י נסיב נמי ובת חמותו וכן העתיק הרמב"ם בחיבורו סוף [הלכות] איסורי ביאה. ומ"ש הר"ב או אשה עם תנוקות שיודעת טעם ביאה פירש"י כלומר מה היא ביאה שתדע לספר דברים בשוק ואינה מוסרת עצמה לביאה מתוך קוטנה עדיין לא לבשה יצר אין כאן משום דעת קלה שלא תהא נוחה להתפתות. ומ"ש הר"ב ומלקים על יחוד וכו'. כתב הרמב"ם שניהם בכלל:

רבי שמעון אומר אף איש אחד מתיחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן כו'. הקשו בתוס' מרפ"ב דעבודה זרה דתנן ולא תתיחד אשה עמהם. ומפרשינן אפי' כשאשתו עמו דבישראל שרי כמ"ש שם הר"ב. משמע שאשה אחת מתיחדת עם איש שאשתו עמו. ואילו הכא משמע דר"ש לא התיר באשתו עמו אלא בשתי נשים. וכ"ש לרבנן אפילו אשתו עמו לא התירו. א"כ מתני' דפ"ב דע"ז דלא כמאן. לכך כתבו דה"ג רש"א אף איש אחד מתיחד עם שתי נשים. ובזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו ואתאן אפי' לרבנן ואפי' עם אשה א'. ע"כ. וכן גירסת הרי"ף בראש משנה בזמן שאשתו עמו ישן כו':

ועם בתו. כדאמר לעיל בן מתיחד עם אמו וה"ה לאב עם בתו. הר"ן:

ואם הגדילו כו'. כתב הר"ב ובזמן שהיא בושה לעמוד לפניו ערומה כו'. פירש"י בידוע שיש בה טעם ביאה כלומר ויש לחוש שמוסרת עצמה לביאה ואין זה כטעם ביאה דלעיל דהתם אינה מוסרת כו'. [*ומשום הכי לעיל אמרי' שיודעת והכא שיש בה]:

לא יתיחד יחוד אינו בחדר הפתוח לר"ה. מיהו בלילה גם בזה אסור [אה"ע כ"ב]. וכ"כ ביש עמהן תנוקת שיודעת טעם ביאה, שבושה לעמוד ערומה, ואינה מוסרת עצמה לביאה, משום קטנותה, מותר ביום להתיחד. וי"א דבדרך גם בכה"ג אסור [שם]:

אדם עם שתי נשים ואפילו עם הרבה, ואפילו עם זקנות. וי"א דעם ג' נשים מותר להתיחד, כל שאין עסקו עם הנשים. ויחוד א"א דאורייתא, ועם פנויה מדרבנן:

אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים דסתם אנשים. כשרים הם. ודוקא בעיר. אבל בשדה או בלילה, צריך ג' אנשים. מיהו בפריצי, אפילו י' ואפילו ביום, אשור [שם]:

שאשתו עמו ובכה"ג אפילו עם אשה א' מותר להתייחד. מיהו ישראלית עם עכו"ם אסור אע"ג שאשתו עמו [שם], ומשו"ה לדיוקא לבד נקט ב' נשים דבעכו"ם גם כה"ג אסור:

וישן עמהם בפונדקי הוא כעין חדר שעושין במדברות ללון שם עוברי דרכים, ואין בני אדם מצויין שם לדור:

וישן עמהם בקרוב בשר וה"ה לחבקה ולנשקה. וה"ה אח עם אחותו קטנה:

ואם הגדילו שיהיו שדים נכונו ושערך צמח, אפילו אין הקטנה בת י"ב, והקטן אינו בן י"ג [סי' כ"א]:

וזה ישן בכסותו ואפילו אם היא נשואה. מיהו אפילו בכה"ג ' באחות אסור [ב"ש שם]:

לא יתייחד וכו' פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ה.) וסיפא דמתני' בזמן שאשתו וכו' שם בתוס'. וברוב הנוסחאות אני רואה לא יתייחד אדם עם ולשון תמוה הוא אכן מפי' הרמב"ם ז"ל וחבורו נראה דגריס לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים. וכן מצאתי מוגה וכן ג"כ הגיהו הר"ר יהוסף ז"ל. אבל בסיפא בכל הנוסחאות מתייחד אדם וכן במימרא דרבא שאעתיק בסמוך גם במימרא דרב אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו. וביד פכ"ב דהלכות א"ב סי' ד' ח' ובטור אבן העזר סי' כ"ב. ואיסור יחוד דעריות נפקא לן בגמ' מקרא דכי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך רמז דבן מותר להתייחד עם אמו כלומר שם מצוי עם אמו ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה:

איש אחד עם שתי נשים. אפילו לאבא שאול דאמר כל שלשים יום נקבר באיש אחד ובשתי נשים מודה במתני' דשאני שעת אנינות דתבור יצריה ורבנן פליגי עליה בברייתא דאינו נתבר אלא באשה אחת ושני אנשים דסברי דאפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו:

אבל אשה אחת מתייחדת וכו' גמרא אמר רב לא שנו אלא בכשרים אבל בפרוצים אפילו בי עשרה נמי לא ולא שנו דאשה מתייחדת עם שני אנשים אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו שלשה שמא יצטרך אחד מהן להשתין ונמצא אחד מתייחד עם הערוה. ובגמרא אמר רבא מתייחד אדם עם שתי יבמות עם שתי צרות עם אשה וחמותה עם אשה ובת בעלה עם אשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה ואין מוסרת עצמה לביאה ותימה שלא הזכיר ובת חמותה אכן בפירוש רש"י ז"ל נזכרה. וביד בסוף הלכות איסורי ביאה:

רש"א אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים וכו'. הקשו התוס' מר"פ שני דע"ז דתנן ולא תתייחד אשה עמהן ומפרשינן אפילו כשאשתו עמו דבישראל שרו משמע דאשה אחת מתייחדת עם איש שאשתו עמו ואילו הכא משמע דר"ש לא התיר בשאשתו עמו אלא בשתי נשים וכל שכן לרבנן דאפילו אשתו עמו לא התירו אם כן ההיא מתני' דלא כמאן והעלו ז"ל דלרבנן (הגה"ה בספרים כתוב דלר"ש) אינו אסור אלא כשאין אשתו עמו דוקא והכי גרסי' ר"ש אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים ובזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו ואתאן אפילו לרבנן ואפי' עם אשה אחת ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל ר"ש אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו משמרתו וישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו כך כתוב בנוסחאות וקיימא לן הכי דסוגיין כותיה בפ' אין מעמידין והרי"ף ז"ל גורס ראשי משנה בזמן שאשתו עמו ישן ע"כ. וכן נראה שגורס ג"כ הרא"ש ז"ל. ובפי' תוס' ז"ל אע"פ שאין הגירסא שוה לגמרי. ובית יוסף כתב בטור א"ה סימן כ"ב ובכסף משנה שם פ' כ"ב דאפשר דהרמב"ם ז"ל ס"ל דר"ש לפרושי מילתיה דת"ק אתא ולאו לאפלוגי והעלה דהיותר נכון דגם הרמב"ם ז"ל גורס כמו רב אלפס והרא"ש ז"ל ולאו מדברי ר"ש היא ע"ש:

מתייחד אדם עם אמו וכו'. ביד פכ"א דהא"ב סי' ז' וברפכ"ב:

וישן עמהם הבן עם אמו והאב עם בתו ובעודן קטנים קאמר כדמפרש ואזיל הגדילו וכו' ע"כ: ומצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל הגדילו זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו: