משנה קידושין פרק ג׳ משנה ו׳

האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך כו': על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת כו': ואעשה עמך כפועל על מנת שיתן לה פרוטה לפי שאם קידש אותה בשכר עבודתו בלבד אינה מקודשת לפי שהוא זכה בכל חלק שכירתו עם כל חלק עבודתו וכשנגמרה עבודתו נעשה אצלה חוב בשכירות עבודתו ומקדש במלוה אינה מקודשת: ומה שאמר ע"מ שירצה אבא ענינו שלא ימחה בידו ולכך אם מת האב מקודשת ואם אמר ע"מ שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום הרשות בידו למחות אחר ששתק שלשים יום ונתבטלו הקדושין ולכך אם מת הבן בתוך שלשים יום מלמדין את האב לומר איני רוצה כדי שלא תהיה זקוקה ליבם:

על מנת שאדבר עליך לשלטון וכו'. פירש הר"ב ולאו דמקדש לה בשכר פעולה כו' גמ'. והא קמ"ל מתני' דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דאל"ה פשיטא דתנאי זה מועיל כשאר תנאין דעלמא רש"י ור"ן. ועיין במשנה ג' פ"ט דב"ק. ומ"ש הר"ב כשגמר פעולתו כלומר ואז יחולו הקדושין:

דבר עליה לשלטון. מסיים הרמב"ם בפ"ה מה"א והניחה השלטון ולא תבעה והיינו כהתוספתא שכתב הרא"ש דתני אם דבר עליה לשלטון כדרך המדברים*) דמשמע שדברים ידועים הן מה שיש לו לדבר עליה:

מקודשת. לשון הטור סי' ל"ח אם יש עדים שעשה עמה כפועל ודבר עליה לשלטון מקודשת בודאי ואם אין עדים מקודשת מספק וממשנה ב' ע"מ שיש לי מאתים זוז וכו' הוא שלמד כן:

ע"מ שירצה אבא. אביו של חתן. רש"י:

על מנת שאדבר עליך לשלטו שייטיב לך:

ואעשה עמך כפועל ויש עדים על זה, או שהיא מודה שקיים התנאי [ב"ש ל"ח כ"ו]. מיהו בקדשה שלא בפני ב' עדים אינה מקודשת [קידושין ס"ה א']. וי"א דבשניהן מודים בעד אחד סגי [אה"ע מ"ב ס"ב]:

אינה מקודשת אבל בקדשה בשכר הדיבור ובשכר הפעולה, הרי קיי"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ולא חלו הקידושין רק כשגמר פעולתו, ואז הוי ליה הכל מלוה שלו אצלה, והמקדש במלוה אינה מקודשת [שם]:

על מנת שירצה אבא אבי החתן:

מת האב הרי זו מקודשת בש"ס מוקי לה, שהתנה על מנת שלא ימחה אבא תוך שלשים יום, הלכך רצה האב, דהיינו שעבר שלשים יום ולא מיחה, או שמת תוך ל"י ולא מיחה, מקודשת. אבל לא רצה ר"ל שמיחה תוך שלשים יום אינה מקודשת:

מת הבן תוך ל"י:

מלמדין האב לומר שאינו רוצה כדי שלא תזקק ליבום [וע' גיטין פ"ז מ"ו]:

נאמן דלא דמי להנך דיבמות [פ"ב מ"ט]. דהכא לא חצוף לשקר שירא פן יכחישנו האב. ולהכי נאמן אף לכנסה, ואף דאין דבר שבערוה פחות משנים, ורק בעגונה סגי בע"א מדדייקא ומנסבא משום חומר וכו', והכא ליתא להאי טעמא, דאיך, תדייק והרי אינה יודעת. יש לומר דזה רק להוציאה מחזקתה, משא"כ הכא מעמידה בחזקתה, רק שאומר שלו נתקדשה [והא דנקט קדשתי בתי, דאילו באמרה היא עצמה, נתקדשתי וא"י למי, ובא א' ואמר אני קדשתיך, א"נ לכנסה, דהיא תחפה עליו ולא תכחישנו, שלא תאסר לכל אדם, ומגו למפרע ל"א, ולהכי אפשר שגם הוא משקר מה"ט, אבל נאמן לגרשה שתהיה מותרת לעלמא. ורק בכנסה אין מוציאין אותה ממנו [אה"ע סי' ל"ב סכ"ה] מיהו גם בכה"ג, ביש ע"א שקדשה, נאמן לכנסה]:

האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשלטון וכו' הרא"ש פ' מי שאחזו דף ק"ט תוספתא בפלוגתא. ותוס' פ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ב.) וביד פ"ה דהלכות אישות סי' י"ט וברפ"ז וז"ל שם פ"ה ודבר עליה לשלטון והניחה השלטון ולא תבעה אינה מקודשת אא"כ נתן לה פרוטה משלו שההנאה שבאה לה מדבריו הרי היא כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת ע"כ. וברוב הנוסחאות אני רואה כפועל בכ"ף. וגם הר"ר יהוסף ז"ל לא שלח במלה זו את ידו. ובטור אבן העזר סימן ל"ח וז"ל שם אם יש עדים שעשה עמה בפועל ודבר עליה לשלטון מקודשת בודאי ואם אין עדים מקודשת מספק עד כאן. וכתב עוד שם בשם התוס' שכיון שדבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואינה יכולה לומר למלאכה זו לא הייתי חפצה לדברים הללו לא חפצתי ובתוספתא קתני אם דבר עליה כדרך המדברים מקודשת משמע שהדברים ידועים הם שיש לו לדבר עליה כשאומר ע"מ שאדבר עליך לשלטון ע"כ. כפועל כפעולת יום אחד ולאו דמקדש לה בשכר פעולה דכיון דקיימה לן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכו' ותנא ברא סבר אינה לשכירות אלא לבסוף. ובגמ' פריך ומאי דוחקיה דריש לקיש לאוקומי למתני' בישנה לשכירות ובדיהיב לה פרוטה ותירץ רבא דמתני' קשותיה מאי אריא דתני על מנת ניתני בשכר אלא ש"מ כל ע"מ היכא דיהיב לה הוא. והכי איתא בהדיא בתוספתא ונתן לה פרוטה אבל אם אמר לה במה שאדבר או במה שאעשה אם הוא ש"פ מקודשת פי' דס"ל אינה לשכירות אלא לבסוף ולא הוי מלוה ואם לאו אינה מקודשת:

ע"מ שירצה אבא פי' החתן מדבר הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבי. ובגמרא מפרש רב יוסף בר אמי שירצה אבא היינו שלא ימחה אבא וכשקבע זמן למחאתו וכו' כדפירש רעז"ל. ובפ' המדיר (כתובות דף ע"ג) איתא ברייתא בפלוגתא הריני בועליך ע"מ שירצה אבא אע"פ שלא רצה האב מקודשת ר"ש בן יהודה אמר משום ר"ש רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת ומפ' התם דבהא קמיפלגי מ"ס ע"מ שירצה האב ע"מ שישתוק האב והא שתיק ליה ומר סבר ע"מ שיאמר הן והא לא אמר הן. וכתב הרא"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב כאוקמתא דר' ינאי וכן מסתבר דמתני' סתמא בלא קביעות זמן ע"כ אכן בפירוש המשנה נקט לפרושי בקביעות זמן כדפירש רעז"ל. ואוקמתא דר' ינאי הוא דרישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא פי' הך סיפא דקתני מלמדין לא מיתוקמא כרישא בע"מ שישתוק אלא בע"מ שלא ימחה וכל כמה דמחי עקר להו שהרי לא קבע זמן למחאה ורישא ליכא לאוקומה בהכי דא"כ מה רצה האב והלא יש בידו יכולת למחות לעולם ואין כאן קדושיו לעולם וע"כ הכי מיתוקמא רישא בשאמר ע"מ שישתוק וסיפא בשאמר ע"מ שלא ימחה אבא והכי קתני ע"מ שישתוק אבא שתק אבא ה"ז מקודשת לא שתק אלא מיחה לאלתר אינה מקודשת ואם אמר ע"מ שלא ימחה מת האב עד שלא מיחה ה"ז מקודשת אבל כל ימי חייו אינם קדושין מת הבן מלמדין וכו'. וכתוב בהר"ן ז"ל דיש ספרים שגורסין בסוגיית הגמרא רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא והאריך לפרש סוגיית הגמ' כפי שתי הגרסאות גם כתב דלדעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל האומר ע"מ שירצה אבא כאומר ע"מ שיאמר אין ורב יוסף בר אמי נמי הכי ס"ל דשירצה משמעו דאמר אין וכי קאמר דאמר ע"מ שלא ימחה אבא היינו דאמר הכי בהדיא ואע"ג דתנן ע"מ שירצה לאו דאמר לה הכי אלא דמשום דמי שאינו מוחה הוא מתרצה נקט לה בהאי לישנא וסמך התנא בזה על בבות משנתנו שאינם מתיישבות אלא בכך ומסרו לחכמים ולעולם דע"מ שירצה ממש דאמר אין משמע והביא ראיה מן התוספתא וכו' ולדעת הרמב"ן ז"ל הוי כאומר ע"מ שלא ימחה והאריך על זה ע"ש או במגיד משנה. ועיין בשלחן ערוך סימן ל"ח סעיף ח' ט' י'. גם בספר הלבוש: