משנה קידושין פרק ב׳ משנה י׳

המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות כו': תרומות תרומה גדולה ותרומת מעשר ומעשרות מעשר ראשון ומעשר עני ומתנות הזרוע והלחיים והקיבה ואמרו אפילו ישראל איירי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וקא סבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמו וכבר זכה בהן ויש לו רשות למוכרם למי שהם ראויות לו לאכילה ויקח דמיהן לפיכך מקדש בהן ואפר פרה אדומה והמים שהוא מזה עליו יש מזה האפר לזאת האשה תועלת לפי שתמכור אותה לאיש טמא ליטהר בהם ויקח ממנו שכירות הבאת אפר הפרה ושכירות מלוי המים וזה מותר. אינו אסור לעולם אלו הדמים אלא בהזאה והקדוש בלבד כמו שיתבאר בפ' רביעי מבכורות [הל"ז] הנוטל שכרו להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה ועוד יתבארו דיני הקדוש והמלוי במקומו במסכת פרה:

המקדש בתרומות. דתרומות לא משלחן גבוה זכו [כמו קדשים דמשנה ח'] כדאיתא בגמ' ספ"ט דיבמות דף פ"ז מלחם אביה תאכל. לחם הקנוי לאביה. פרט לחזה ושוק דמשלחן גבוה זכו ופירש"י תרומה היא קנויה לכהנים שאינה שירי שלחן מלך אבל שירי קדשים הרי הן כמשאת מאת פני אלהים שהן שירי שלחן:

ובמי חטאת. ל' הר"ב ובמי אפר חטאת. וכן ל' הר"ן ונראה דל"ג ובאפר חטאת. אבל ל' הרמב"ם ואפר פרה אדומה. והמים שהוא מזה עליו. וכ"כ בחבורו פ"ה מהלכות אישות. ומ"ש הר"ב וראוים למכרם כו' אבל שכר הזאה כו' אסור. כדתנן במשנה ו' פ"ד דבכורות. הכי איתא בגמ'. וכתב רש"י שכר הבאה ומלוי דמלתא דטירחא הוא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אגרא מקודשת. ומתני' דבכורות בשכר הזאה וקידוש דליכא טירחא ושכר למוד מצוה הוא ניטל והתורה אמרה (דברים ד׳:ה׳) ראה למדתי אתכם וגו' כאשר צוני וגו'. מה אני בחנם. אף אתם בחנם. ע"כ. ועיין מ"ש בזה בבכורות. וכתבו התוס' דמקרא ממש לא נפקא ליה. דהא לא שמעינן מיניה היכא דעבד בשכר דלא מהני. אלא אסמכתא בעלמא הוא דלא מהני אפילו דיעבד:

אפילו ישראל. כתב הר"ב ה"ק ואפי' ישראל שנפלו לו תרומות ומתנות כו'. דאי מתבואה ובהמה שלו לית ליה בתרומות ומתנות אלא טובת הנאה וטובת הנאה לאו ממון ועיין מ"ש בשם הכ"מ במשנה ג' בפי"א דנדרים. והא דכתב הר"ב שנפלו לו תרומות כו' מלתא דפשיטא הוא ולא איצטריך תנא לאשמועינן. אלא עיקר מלתא דמתני' בנפלו לו טבלים כו' והכי מוקים בגמ' בנפלו לו טבלים וכו'. וכתב רש"י וה"ה נמי דמצי לאוקמה בתרומה שנפלה לו כו'. אלא הא קשיא ליה. א"כ מאי קמ"ל מתני'. פשיטא דמקודשת. [ע"כ]:

ובמתנות זרוע לחיים וקיבה שניתן לכהן מכל בהמת חולין שישחט ישראל. ואינו נוהג בח"ל [כי"ד סי' ס"א]:

ובמי חטאת מים ששאבו לצורך אפר פרה:

ובאפר חטאת אפר של פרה אדומה. ושתיהן ראויין למכרן לטמאין, שישלמו שכר שאיבה ושכר הבאה. אבל שכר הזאה אסור ליטל:

ואפילו ישראל שירש מאבי אמו כהן, תרומות ומעשרות או טבלים שלו, שהיה יכול אבי אמו להפריש מהטבל התרומות, והם שלו. להכי גם נכדו זה יכול לעשות כן וימכור תרומות לכהנים. ואפילו בטבל, הרי מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין, ויכול לקדש בהן אשה. אבל ישראל שקדש בתרומות שמתבואות שלו, מדאין לו בהן רק טובת הנאה, אינה ממון, ואינה מקודשת:

המקדש בתרומות וכו' ביד פ"ה דהלכות אישות סי' ג' ד' ה' ו'. ואיתא בירושלמי דדמאי פ' ששי:

ובמי חטאת ואפר חטאת וכו' עד סוף לשון רעז"ל. אמר המלקט והיינו דתנן בפ"ד דמסכת בכורות להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה דאסור ליטול שכר לימוד הזאה וקידוש דכתיב ראה למדתי וגו' כאשר צוני מה אני בחנם אף אתם בחנם ואסמכתא בעלמא הוא דלא מהני אפילו דיעבד. ומשמע מפי' רעז"ל דלא גרסינן אלא ובמי אפר חטאת וכן משמע ג"כ מפי' הר"ן ז"ל:

ואפילו ישראל לדעת רש"י ז"ל שם בבכורות דף כ"ט קאי גם אמי חטאת ואפר חטאת שכן פירש שם ואע"פ שהוא ישראל דכהנים רגילין בהזאה וקידוש ע"כ. אבל תוספות ז"ל פירשו שם דעיקריה נקטיה משום רישא תרומות ומעשרות ומתנות ע"כ. בפי' רעז"ל ה"ק ואפי' ישראל שנפלו לו תרומות וכו' בגמ' לא אוקי לה אלא שנפלו לו טבלים וכו' וכן הוא בפי' הרמב"ם ז"ל ופי' רש"י ז"ל והוא הדין נמי דמצי לאוקמה בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן אלא הא קשיא ליה א"כ מאי קמ"ל מתני' פשיטא דמקודשת ע"כ: