משנה קידושין פרק ב׳ משנה א׳

האיש מקדש בו ובשלוחו כו': האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו כו': העיקר אצלנו שלוחו של אדם כמותו והביאו ראיה על זה ממה שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל (ואע"פ) שמותרת שחיטת כל הפסחים לאחד לפי שהוא שליח צבור אבל הנכון אצלנו שיקדש האדם בעצמו יותר משיקדש לו שלוחו לפי שמעיקרנו לא ישא אדם אשה עד שיראנה לפי שאנו חוששין אולי לא תישר בעיניו ויעמוד עמה ולא יאהבנה וזה אסור לפי שנאמר ואהבת לרעך כמוך ולפיכך הקדים בו על שלוחו ומזה הטעם בעצמו אנו אומרים לא ישיא אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ולפיכך הקדים בה על שלוחה ואמר כשהיא נערה ולא כשהיא קטנה ואע"פ שיש רשות לאב שיקדש בתו בת יום א' ותהיה אשת איש מן הטעם שאמרנו כי נשואי קטנה הוא דבר מכוער: ומה שאמר עד שיהא בא' מהן שו"פ בתנאי שתהיה זאת האחת שיהא בה שו"פ היא שנשארה באחרונה ויהיה כל מה שאכלה כאילו הוא מלוה והעיקר אצלנו המקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה אבל אם היה במה שאכל שו"פ ומה שנשאר פחות משו"פ אינה מקודשת לפי שהם קדושין במלוה ואינן קדושין:

האיש מקדש. וניתני האיש קונה [כדתנן האשה נקנית] מעיקרא תני לישנא דאורייתא. [כמפורש שם] ולבסוף תני לישנא דרבנן דאסר לה אכולי עלמא כהקדש. גמרא. ריש פ"ק. ולשון התקדשי לי כתבו התוס' כלומר להיות לי. מקודשת לעולם בשבילי. כמו הרי הן מקודשים לשמים. להיות לשמים. ופשטא דמלתא מקודשת לי מיוחדת לי ומזומנת לי ע"כ:

ובשלוחו. כתב הר"ב וילפינן שלוחו של אדם כמותו. מקרא דכתיב ושחטו כו' גמ'. והלא אינו שוחט אלא אחד. פי' הר"ן דנפקא לן מדכתיב תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד כדאיתא בחולין בפרק השוחט (חולין דף כ"ט ע"ב). ואפי' הכי אמר רחמנא ושחטו. דמשמע שכולם ישחטו. והיינו משום שהוא שוחט בשביל כולם ובשליחותם. ושלוחו של אדם כמותו. ע"כ. וגם הרי"ף כתב דמושחטו ילפינן. וכתב עליו הר"ן מיהו בגמ' מסקינן דמהאי קרא לחוד ליכא למגמר לכל התורה. דמה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח. ואדרבא ע"י שליח דוקא. ולא ע"י הבעלים. אלא דבגירושין נמי ילפינן שליח מדכתיב ושלחה ומבינייהו דהיינו מגירושין וקדשים ילפינן לכל התורה כולה וכו'. והרי"ף כתב להך דרשא משום דתנא בה בהדיא מכאן אמרו ששלוחו של אדם כמותו. ומיהו לאו דוקא. דמינה בלחוד לא ילפינן הכי. אלא מבינייהו דידיה ודגירושין כדכתיבנא. ועיין מ"ש במ"ד פ"ו דב"ק והא דברפ"ק דתרומות כתב הר"ב גם אתם. גם לרבות שלוחכם. מסקינן נמי בגמ' דלא אצטריך אלא משום אתם. מה אתם בני ברית כו':

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה. ולא היא. ואע"ג דרבנן פליגי עליה דר' יהודה בגירושין כדתנן במ"ב פ"ו דגטין שאני קדושין דמדעתה. דהא בעינן דעת המקנה הלכך אביה ולא היא. שהתורה זכתה לו. אבל גירושין שישנן בע"כ בין היא בין אביה. דמה לנו ולדעתו כי מקבל ליה איהו. נמי בע"כ הוא. גמ':

כשהיא נערה. דמדזכאי בכסף קדושיה כדתנן במ"ד פ"ד דכתובות. סברא הוא דאיהו נמי מקדש. דהשתא אביה מקבל כסף קדושין ואיהי תקדש נפשה. תוס' שם דף מ"ו:

התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו. גמ' מאן תנא התקדשי הוא דהוי פרטא. אבל בזו בזו. [*וכן לשון רש"י. ואע"ג דבמתני' נשנו בוי"ו לאו דוקא. ועיין מ"ש במ"ג פ"ה דשבועות בד"ה רמ"א כו'] לאו פרטא היא. אמר רבה ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל א' וא' במ"ג פ"ה דשבועות. ויש לתמוה דהתם פסקו הר"ב והרמב"ם דלא כר"ש. וכן עוד במ"ז פ"ט דנדרים תנן סתמא כר"ש ודחוה מהלכה. ואילו הכא לא דחוה. וכן תמה הכ"מ בפ"ה מה"א. אבל בפ"ד מהלכות נדרים כתב שאפשר לומר דמדחזינן דבקדושין סתם לן תנא כר"ש ובשבועת הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה. אמרינן ראה רבי דבריו של ר"ש בקדושין ודברי ר"י בשבועת הפקדון. ואע"ג דבנדרים סתם לן כר"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיאטי שייטי. אית לן למיסמך טפי אסתמא דשבועת הפקדון דאתיא כרבים מלמסמך אסתמא דנדרים דאתיא כיחידאי. ע"כ. ועוד נ"ל לפי דרכו של הכ"מ דבתרי סדרי יש סדר. וכמ"ש במ"ט פ"ק. לענין נדרים ושבועות דבחדא שיאטי שייטי. הוה (מחלוקת ואח"כ סתם) [סתם ואח"כ מחלוקת]. ועוד נ"ל דהכא פסקו כר"ש כדכתב הר"ן דשקלו וטרו אמוראי אליביה. ע"כ. ואילו בשבועות שקלו וטרו אמוראי אליביה דרבי מאיר ורבי יהודה דפליגי אר"ש. ובנדרים לית שקלא וטריא כלל. אזלינן בתר שבועות דשייכים לנדרים טפי:

עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. כתב הר"ב האי אחת מהן כו' עד והמקדש במלוה אינה מקודשת. ויהיב טעמא בגמ' דף מ"ז דמלוה להוצאה נתנה וכיון שרשאי להוציאם אינם של המלוה כלל ולאו מידי יהיב לה. ועמ"ש ברפ"ה דב"מ:

ובשלוחו בין אשה סתם בין פלונית, דשלוחו כמותו [ויאמר לה השליח הרי את מקודשת לפלוני], מיהו באינו מכירה, אסור לקדש ע"י שליח באפשר בעצמו. ואפילו באי אפשר, אין לעשות שליח לקדש אשה סתם. ובמכירה, רק מצוה בו יותר מבשלוחו [אה"ע ל"ה]:

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה תינוקת בת י"ב שנים ויום א', כשהביאה ב' שערות הו"ל נערה ו' חדשים. ואח"כ היא בוגרת. ומקודם לכן היא קטנה. ונקט כשהיא נערה, דמשמע הא קטנה לא, אף דהרי כ"ש קטנה. עכ"פ קטנה שאין בה דעת אסור לקדשה. וביש בה דעת, נכון שלא לקדשה. ובסמוך לפרקן, דהיינו שסמוכה לזמן נערות מצוה לקדשן [כך נ"ל. ובהא מתורץ קו' האחרונים [באה"ע ל"ז ס"ח] אהא דקאמר בש"ס הכא אסור, ובסנהדרין [דע"ו] אמרי' מצוה לקדשן, ובאה"ע קאמר דנכון שלא לקדשן. ולפי דברינו הכל מיושב על נכון]:

אינה מקודשת דמדאמר התקדשי התקדשי, כל חד הו"ל קדושין באנפי נפשה [אה"ע ל"ה ה']:

עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה ודוקא כשהאחרונה ש"פ, דכל אותן שאכלה מקודם הו"ל מלוה גבה, עד בסוף שגמר קדושיו בנתינת האחרונה, והו"א כמקדש במלוה ופרוטה, דקיי"ל דעתה אפרוטה ומקודשת. אבל באין באחרונה ש"פ, אף דאיכא בקמאי ש"פ, כי מטי גמר קדושין הו"ל קמאי כבר מלוה, ואינה מקודשת במלוה. מיהו לדידן הו"ל בכה"ג ספק קידושין, דשמא אחרונה ש"פ במקום אחר [שם]:

האיש מקדש רפ"ק דמכילתין וירושלמי פ' התקבל ועיין במ"ש בר"פ דלעיל וביד פרק ג' דהלכות אישות סימן י"א י"ד י"ט. ובפ' חמישי סי' כ"ו כ"ז כ"ח. ובטור א"ה סי' ל"ה ל"ו ופי' הריטב"א ז"ל האיש מקדש בו ובשלוחו פי' שליח שעשאו בעדים לקדש לו הן אשה זו הן אשה סתם והאשה מתקדשת בה ובשלוחה פי' שליח שעשאתו בעדים לקבל קדושיה הן מאיש זה הן מכל איש סתם ובין בשליח דידיה בין בשליח דידה לא בעינן קנין כלל כי היכי דלא בעינן בשליחות דעלמא אפי' בדבר של ממון ואפי' באדרכתא דהא לא מקני ליה מידי דליבעי קנין וכ"ש בשליחית גיטין וקדושין שאין מקום לקנין מיהו עדים בעינן דאי לא אין אחד מהם נאמן שהוא שליח ע"כ. עוד כתב אהא דפריך בגמ' השתא בו מקדש בשלוחו מיבעיא ומשני אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כתב פי' בלאו הכי נמי ה"מ לשנויי דלא זו אף זו קתני כדמשנינן בעלמא אלא דכל היכא דאפשר לפרושי באנפא אחרינא לא מוקמי' מתני' בלא זו אף זו ע"כ. אנן תוס' ז"ל תרצו דבשתי תיבות לא שייך למימר לא זו אף זו קתני ע"כ. וכן דעת ספר כריתות בלשון למודים שער ב' דבבבא א' לא משני הכי. אכן בשער שלישי דלשון למודים דף מ"ה הקשה על מאי דאמרינן דבבבא אחת לא אמרינן לא זו אף זו מפ"ק דמעילה דף ה' ובשלוחו שליח קדושין ילפינן בגמרא מדכתיב בגירושין ושלחה מלמד שהיא עושה שליח ושלחה תניינא מלמד שהשליח עושה שליח וקדושין ילפי' מגירושין מהקשא דויצאה והיתה ואיכא מאן דיליף לשליחות מקראי אחריני ועיין במ"ש פ' האשה דפסחים סי' ז'. וז"ל הר"ן ז"ל תניא ר' יהושע בן קרחה אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד דנפקא לן מדכתיב תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד כדאיתא בחולין פ' השוחט ואפ"ה אמר רחמנא ושחטו דמשמע שכולן שחטו והיינו משום שהוא שוחט בשביל כולם ובשליחותם ושלוחו של אדם כמותו מיהו בגמרא מסקינן דמהאי קרא לחודיה ליכא למיגמר לכל התורה כולה דמה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח כלומר שהכהנים שלוחין הם ואדרבא ע"י שליח דוקא ולא ע"י הבעלים אלא דבגירושין נמי ילפי' שליח מדכתיב ושלח ושלחה כדאיתא בגמרא ומבינייהו דהיינו מגירושין וקדשים ילפי' לכל התורה כולה דדיינינן הכי ומה קדשים שהן קדש ישנן בשליח שאר מילי כגון תרומה שהיא חול לא כ"ש מה לקדשים שכן רוב מעשיהן ע"י שליח גירושין יוכיחו מה לגירושין שכן הן חול אצל תרומה וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שישנן על ידי עצמו ושלוחו של אדם כמותו אף אני אביא תרומה וכ"ש שאר מילי שהן חול גמור. ומתרומה ילפי' דשלוחין בני ברית בעינן דלהוו בכל התורה כולה כדאיתא בפ' איזהו נשך ע"כ בקיצור:

האשה מתקדשת בה ובשלוחה. לשון אחרון דבגמ' דעל האי סיפא אמר רב יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה אבל אם לא ראתהו איסורא ליכא דאשה ניחא לה בבעל כל דהו דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו וליכא למיחש שמא יתגנה בעיניה אבל באיש איסורא נמי איכא אם לא ראה אותה דאמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמ' אמר ואהבת לרעך כמוך ומאי דקתני האיש מקדש לכתחלה לא נקט ליה אלא לאשמועינן דין קדושין:

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה. הקשו תוס' ז"ל מנא ליה לתלמודא למידק נערה אין קטנה לכתחילה לא משום אורחא דמילתא ותרצו דדייק מדקתני כשהיא נערה משמע דלגבי הך מילתא הוי דוקא ולא קתני האיש מקדש את בתו נערה משמע דוקא נערה אבל לא קטנה א"נ י"ל דדייק מדלא קתני במתני' האיש מקדש את בתו סתם כדתנן האב זכאי בבתו ולא מפרש נערה כי הכא משמע דהכא דמפרש נערה הוי דוקא ולא קטנה ע"כ:

בו ובשלוחו. לריש לקיש דאמר כמחלוקת לגירושין בפ' ששי דמסכת גיטין גבי נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה כך מחלוקת לקדושין דלרבנן אם קדשה עצמה מקודשת ולר' יהודה אינה מקודשת מוקי מתני' דקתני בו ובשלוחו דשמעת מינה בה ובשלוחה לא כר' יהודה ולאו דברי הכל היא ופריך בגמ' והא קתני סיפא התקדשי לי בתמרה זו וכו' ואמרי' עלה מאן תנא התקדשי התקדשי הוא דהוי פרטא אבל בזו ובזו בלא התקדשי לא הוי פרטא ואמר רבה ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל א' וא' גבי היו חמשה תובעין אותו דבפ' חמשי דמסכת שבועות ואילו ר' יהודה פליג עליה בברייתא דאמר שבועה לא לך לא לך לא לך חייב על כל אחת ואחת אע"ג דלא הזכיר שבועה לכל א' וא' ומסיק אלא כולה ר"ש הוא ובשליחות סבר לה כר' יהודה דאביה ולא היא אבל לר' יוחנן אתיא רישא דמתני' לדברי הכל דע"כ לא פליגי רבנן וס"ל בין היא ובין אביה אלא בגירושין משום דבעל כרחה דמה לנו ולדעתו כי מקבל ליה איהו נמי על כרחו הוא אבל בקדושין דמדעתה ד"ה אביה ולא היא:

התקדשי לי בתמרה זו בפירקין דף מ"ד. וי"ס דגרסי התקדשי לי בזו פעם שלישית גם ברישא. ובירושלמי מאן תנא ווין ר' יהודה ברם כר' מאיר או בזו או בזו או בזו ע"כ. ועיין במ"ש בפ"ה דשבועות סימן ג':

עד שיהא באחת מהם ש"פ. בגמ' פריש ר' אמי דהאי בבא דהיתה אוכלת ראשונה ראשונה קאי אסיפא דקתני בזו ובזו ובזו ומאי עד שיהא באחת מהן ש"פ עד שיהא באחרונה ש"פ וכדמפרש רעז"ל משום דמקדש במלוה קיימא לן דאינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה וכיון שרשאי להוציאם אינם של המלוה כלל ולאו מידי יהיב לה. אבל רב ושמואל דאמרי תרויהו לעולם דקאי ארישא כי אמר התקדשי התקדשי ול"מ קאמר ל"מ מנחת דאי איכא ש"פ אין אי לא לא אבל אוכלת הואיל ומיקרבא הנאתה אימא גמרה ומקנייא נפשה קמ"ל ואהא מתני' א"ר יוחנן הרי שלחן והרי בשר והרי סכין ואין לנו פה לאכול כלומר הרי משנה שנוייה ואין אנו יודעין לפרשה. ובטור א"ה סימן ל"א ומפורש שם בין ברישא בין בסיפא ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק שמא תשוה תמרה אחת פרוטה במקום אחר: