משנה כתובות פרק ח׳ משנה ו׳

שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים כו': כבר נקדם לך פירוש זאת ההלכה אות באות בפרק ד' ממסכת יבמות (הלכה ג) ועייין אותה לשם:

מודים ב"ש וב"ה שמוכרת וכו'. אע"ג דפליגי [*בריש פירקין] בארוסה ממש דב"ש אומרים תמכור וב"ה אומרים לא תמכור הכא מודים ב"ה שמוכרת בתחלה דלא דמי שומרת יבם לארוסה לפי שארוסה קנויה עד שנתחייב הבא עליה סקילה הלכך כ"כ זכה בה שאין לה למכור לכתחילה אבל בשומרת יבם שהבא עליה לא מחייב אלא מלקות אימור ודאי דבזכותה נפלו הילכך מוכרת לכתחלה כ"כ נ"י בפ"ד דיבמות. והתוספות בריש פירקין כתבו דשאני ארוסה דבודאי לינשא קיימא דכל המארס דעתו לישא הלכך לכתחלה לא תמכור אף ע"פ שהיא ודאי אבל בשומרת יבם כך עומדת לחליצה כמו ליבום והואיל והיא ודאי אמרו חכמים דתמכור לכתחלה [*ועיין מ"ש במשנה א' בד"ה וב"ה אומרים כו']:

יורשי הבעל. עם יורשי האב. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ד דיבמות:

נכסים בחזקתן. כתב הר"ב ולא אתפרש כו' עיין מ"ש שם:

שומרת יבם הממתנת להתיבם:

שנפלו לה נכסים מבית אביה בעודה שומרת יבם:

וקיים דדוקא בארוסה פליגי בריש פרקן, דקנוייה גמורה דהבא עליה בסקילה, משא"כ יבמה לשוק רק בלאו, וגם קדושין תופסין בה, ותו דארוסה וודאי להנשא קיימה, מה שאין כן זאת שמא תחלוץ:

מה יעשו בכתובתה ק' ור' ותוס', ונדוניה שהכניסה שאחריותן אבעל, וקרויין כולן כתובתה, מדנכתבין בכתובתה:

ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה נכסי מלוג כמלבושיה ומה שירשה, שאינן באחריות הבעל:

יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב רק נכסי מלוג. ומיירי בעשה בה מאמר, דלב"ש ספק נשואה היא אז:

נכסים נכסי צאן ברזל:

בחזקתן בחזקת ב' היורשים, וזה לכ"ע, דלא פליגי רק בנכסי עלוג:

וכתובה ק' ור' ותוס' [עיי' פ"ד דיבמות]:

בש"א יחלוקו בפ' החולץ מפר' דוקא נקט יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב בנכסי מלוג אבל יורשי האב לא יחלוקו בכתובה עם יורשי הבעל ואע"ג דנקט רישא מה יעשה בכתובתה תנייה ושבקה פי' לא פירש בה התנא דבר מה יהא דינה אע"פ ששאל ג"כ עליה מה יעשה בכתיבתה עד שפירש דינה כדברי ב"ה כתובה בחזקת יורשי הבעל וה"ה לב"ש דל"פ ב"ש וב"ה אלא בנכסי מלוג בלחוד אבל בכתובה מודים ב"ש דבחזקת הבעל היא ואינם נוטלין בה חלק יורשי האב אלא הכל ליורשי הבעל כדקיימא לן הבעל יורש את אשתו:

נכסים בחזקתם. הנכסים הכתובי' בכתובה שהם נכסי צ"ב בחזקתם הראשונה הם עומדין. וכתובה בחזקת יורשי הבעל ה"ג רש"י ז"ל וכתובה בויו כלומר וכתובה שהיא שאר הכתובה דהיינו מנה מאתים ותוספת בחזקת יורשי הבעל זו היא דרך רש"י ז"ל. ואחרים אינם גורסין וכתובה בויו אלא מתני' תנא והדר מפרש וה"ק כל הנכסים בחזקתן כיצד הכתובה בחזקת יורשי הבעל ומנה מאתים ונכסי צאן ברזל הכל בכלל לשון כתובה והכל ליורשי הבעל לפי שאף נכסי צ"ב בחזקתם הראשונה עומדים כשם שאם מתה תחת בעלה בעלה יורשה כך כשמתה תחת יבם יבם יורשה והיינו דלא בעי הכא בחזקת מי כדבעי ליה בפ' מי שמת והיא דעת הרי"ף ז"ל אלא שיש לו פירוש אחר בסוגיא דהחולץ כמו שכתוב בארך בהר"ן ז"ל ע"ש. ועיין ג"כ בהרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ס"פ מי שמת שנתן טעם שם למה לא נחלקו כאן בחזקת מי כמו שנחלקו שם. והרמב"ם ז"ל יש לו דעת אחרת קרובה לפי' רש"י ז"ל כמו שמפורש שם וגם במגיד משנה ע"ש וגם תוספות ז"ל כתבו פי' רש"י ז"ל שכתב דכי היכי דפליגי אמוראי בפ' מי שמת בנפל הבית עליו ועל אשתו דקתני נמי התם נכסים בחזקתם ואיכא למ"ד בחזקת יורשי הבעל לפי שהיו באחריותו ואיכא למ"ד בחזקת יורשי האב לפי ששלה היו ואיכא למ"ד בחזקת שניהם ויחלוקו ה"נ פליגי הכא ואין נראה לר"ת אלא הכא מודו כ"ע שהם בחזקת יורשי הבעל דהיבם כבר היה מוחזק בנכסים קודם מיתתה משעת מיתת אחיו שהיה יורש דאין לה ליקח כתובה כלל עד שתחלוץ וב"ש נמי מודו לב"ה בהא כדאמרינן בהחולץ אבל בנפל הבית עליו ועל אשתו מוחזקים יורשי האב בנכסים כמו יורשי הבעל דהללו באים ליירש והללו באים ליירש שעדיין לא הוחזקו בנכסים לא זה ולא זה ולהכי פליגי התם בחזקת מי ולב"ש יחלוקו בכל הנכסים אף בנכסי צ"ב דהתם קתני יחלוקו סתמא ולא קתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב כדקתני הכא דמשמע דוקא בנ"מ שבהם יורשי האב עיקר כמו שמדקדק בהחולץ ועוד דאי פליגי נמי הכא א"כ תיקשי למ"ד וכו' אלא ודאי וכו' והא דלא עריב ותני נכסים עם הכתובה כדי ליתן טעם לדבר כלומר בחזקת מי שהיה עד עתה דהיינו הבעל אבל על הכתובה לא הוצרך לתת טעם שדבר פשוט הוא דהוי בחזקת הבעל טפי מנכסי צ"ב וטעם זה אנו צריכין כמו כן לומר התם בחזקת יורשי הבעל ע"כ. ונכסים בחזקתם דקאמרי ב"ה לא נתפרש בדבריהם בחזקת מי ובגמ' דבפ' מי שמת מפרש לה ואי אמרינן בחזקת יורשי אשה ליכא לאקשויי א"כ ליתני להו בהדי נכסי מלוג דהא לא שוו להו ממש דנצ"ב אחריותן על הבעל ונ"מ אין אחריותן עליו וגם ליכא לאקשויי אי אמרינן דבחזקת יורשי הבעל קאמרי דליתנייה בהדי כתובה דהא לא שוו לכתובה דנצ"ב היא הביאתם מביתה אבל מנה ומאתים הוא הנותנם מהתוספות דשם פ' מי שמת. והתבונן בפי' משנה זו במ"ש בשם נ"י בפ"ד דיבמות סי' ג' גם בפ' מי שמת סוף סי' ט'. וביד פ' כ"ב דהלכות אישות סי' י' ובספ"ג דהלכות נחלות. ודבר הנראה לעינים הוא שיש במשנה לשון כפול וצריך להעביר עליו הקולמוס: