משנה כתובות פרק ז׳ משנה י׳

ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי כו': מוכה שחין המצורע. בעל פוליפוס סרחון האף. מקמץ שמקבץ צואת הכלבים לעבד בו עורות. מצרף נחשת המחצב נחשת ממחצב שלו. ובורסי הוא מעבד העורות והלכה כחכמים:

סבורה הייתי כו'. כתבו התוספות קצת תימה דא"כ כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה ושמא כשיש חשש ערמה אין לה כתובה. ע"כ. ולא הבינותי דמאי קושיא דכיון שהוא יודע מומו שהרי התנה בכך איהו דאפסיד אנפשיה שלקחה ויודע שיכולה לטעון סבורה הייתי וכו':

מפני שהוא ממיקתו. ולפיכך אפילו מדעתה שלא בעל כרחה אין מניחין אותה שתשב עמו כיון שסכנה היא לו אלא א"כ רצתה שתשב עמו בעדים כדי שלא יבא עליה כדאיתא בגמרא ול' הרמב"ם סוף הלכות אישות שמפרישין אותן בעל כרחן מפני שהיא ממקתו:

ולך איני יכולה לקבל. ויחלוץ ויתן כתובה רמב"ם סוף הלכות אישות:

ואלו שכופין אותו להוציא וליתן כתובה:

מוכה שחין שחין רע, כצרפתים וכדומה שמסריח:

ובעל פוליפוס ריח החוטם. ול"מ היה נ"ל שהוא החולי הנקרא בל"ר עפילעפסיא דהיינו חולי נופל:

והמקמץ מקבץ צואת כלבים:

והמצרף נחושת מקום מחצבו מסריח:

והבורסי [גערבער]:

בין שהיו בם עד שלא נישאו ולא ידעה, אבל בידעה אין כופין שיגרשה:

מפני שממקתו בשרו נמס ע"י תשמיש, וסכנה היא לו [שם]. וה"ה חולי נופל וכדומה שהתשמיש קשה להן, אף שהיא רוצה כופין שיגרשה [רמ"ט ח"ב רי"ב]:

ולך איני יכולה לקבל עי' כדומה לזה לעיל [פ"ו מ"ב]:

ומכאן נ"ל ראיה שכשיש ח"ו חולי המתדבקת, ואפילו ספק מתדבקת ככאלערא וכדומה, אסור לשכור ישראלים לשמשו או לקבר מתיו, וכן נ"ל ראיה מב"ק [פ"ח מ"ו] דקאמר הוא שחבל בעצמו אעפ"י שאינו רשאי. וכן כתב הרא"ש פרק נערה שנתפתתה דב"ד מחוייבים להפריש למי שרוצה להסתכן בעצמו. ונ"ל עוד דלאו דוקא סכנה, אלא כל מילי דמזיק לאדם אינו רשאי לגרום לעצמו, וראיה ברורה לזה מדקאמרינן [שבת קי"ג ב'] בשאני אומר אף בחול אסור מפני שמלקה. ור"ל גורם יסורין. מיהו אפילו בסכנה לא מחשב מושבע ועומד אף דמדאורייתא אסור מדעכ"פ אינו מפורש בתורה [כהר"ן שבועות רצ"ז א']:

ואלו שכופין אותם להוציא וכו'. בטור א"ה סי' קנ"ד ומפרש בגמרא דכופין על אלו בשוטים ואפילו לת"ק ואפילו גרסינן ואלו בוי"ו ניחא דמפני ששנינו האיש שנולדו בו מומין אין כופין קתני השתא דעל אלו כופין לכ"ע. וכתב המרדכי נראה לר"י דיוציא ויתן כתובה אע"פ שמגרשה בעל כרחו ע"כ. וכמו שכתבתי בסמוך מן התוספתא:

בעל פוליפוס. ריח החוטם אבל בנשים ריח החוטם אינו דהאיש הוא חזק ויכול לסבול יותר מן האשה והרב רבינו ברוך אומר דאדרבא מדתנן האיש שהיו בו מומין אין כופין אותו להוציא ש"מ דיכולה אשה לסבול יותר מן האיש וכתב רבינו אבי"ה דנכפה אינו מום גבי איש ואין בידינו לכפות בלא ראיה וגם לא נכופנה להיות אצלו וכל הני דקתני יוציא ויתן כתובה ולא קתני כופין לא כייפינן לא בדברים ולא בשמתאי אבל הרב רבינו ברוך אומר בשם ר"ת דנוכל לעשות שנקבל עלינו בגזרה שלא לישא וליתן עמו עד שיתן גט אבל לנדותו לא ע"כ. וז"ל הר"ן ז"ל בקיצור וכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה לא משמע כפייה בגט אלא על הכתובה בלבד ואי תימא והתנן ביבמות בפ' בית שמאי דהנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו להוציא אלמא אפילו על הגט נמי כופין י"ל דשאני התם כיון דנדרה בחיי בעלה ולא נתכוונה לכך מתחלה רואין כאילו אין כאן אלא מצות חליצה דכיון שקודם שהיתה זקוקה לו נדרה הרי היא כאילו לא נראית לו מעולם א"נ איכא למימר דבחליצה הקילו ע"כ:

והמקמץ. בגמרא פליגי תנאי בפי' מקמץ דתניא מקמץ זה בורסי ויש אומרים זה המקמץ צואת כלבים ותנא דמתני' מדקתני והבורסי ש"מ דס"ל דמקמץ הוי מקבץ צואת כלבים א"נ תרי בורסי קמ"ל במתני' בורסי קטן דאין לו אלא עורות מועטים ובורסי גדול וה"ק אחד בורסי קטן ואחד בורסי גדול וקשה קצת לענ"ד דה"ל למיתני מקמץ בהדי בורסי מאחר ששניהם ענין אחד ולמה הפסיק במצרף נחושת בינתים וליכא למימר משום דבעי למיתני מעשה בבורסי שבקיה לבסוף דא"כ ליתני מצרף נחשת ברישא והדר ליתני מקמץ ובורסי ואם נפרש דמקמץ ריחו ממועט ממצרף נחשת ומצרף נחשת ריחו ממועט מבורסי ניחא. והבורסי גרסינן ר"ל מעבד העורות אבל בירסקי ר"ל מקום עבוד העורות:

ובין משנישאו. למדו י"ס נולדו יהיא היא. ומ"מ מנוקד למדו הלמ"ד והמ"ם בקמ"ץ:

יכולה היא שתאמר. תוס' פרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ד) וירושלמי פ' לא יחפור דף י"ג משמע דרשב"ג ס"ל כותיה דר' מאיר והביא הירושלמי ההוא שם בנמוקי יוסף בדף קע"א ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' תתקי"ג:

וחכמים אומרים מקבלת היא וכו'. אית דמפרשי דכי אמרי ארבנן מקבלת היא על כרחה דוקא בשהתנה עמה אבל ראתה אותם יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל ואחרים אומרים דאי איתא דיכולה למימר הכי פי התנה עמה מאי הוי אלא ודאי כיון דכשהתנה לא יכלה למימר הכי כי ראתה נמי מקבלת על כרחה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפכ"ה מהלכות אישות הר"ן ז"ל וכן פי' ג"כ המגיד משנה דלדעת הרמב"ם אפילו בלא התנה פליגי:

מעשה בצידן וכו'. תוס' פ' אע"פ דף ס"ד ומשמע דהאי מעשה אפילו בשהתנתה עם בעלה הראשון מצי למימר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ותחלוץ ויתן כתובתה ואי גרסינן מעשה בלי וי"ו ניחא קצת דלא הוי מעשה לא לסתור ולא לעזור אלא מילתא באפי נפשה היא ומ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל דאפילו בלא התנה פליגי כדכתיבנא מצינן למימר דהאי מעשה לעזור לרבנן דהא הכא דוקא ליבם הוא דיכלה למימר לאחיך הייתי יכולה לקבל אבל לבעלה עצמו לא יכלה למימר מידי ומקבלת היא ע"כ כנלע"ד לדעת הרמב"ם ז"ל שהביא ס"פ בתרא דהלכות אישות המעשה הזה סתום כלשונו דמשמע בין בתנאי בין שלא בתנאי כל שכן לפי פשט משמעות לשון המשנה דבשהתנה דוקא פליגי דמקבלת היא על כרחה דוקא גבי בעל אבל גבי יבם אשמעי' תנא דמודו רבנן דמצי למימר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל. וביד פ' שני דהלכות יבום ג"כ בסימן י"ד ובטור אבן העזר סי' קס"ה: