משנה כתובות פרק ה׳ משנה ט׳

נותן לה מעה כסף לצרכה ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת כו': יש לו לאדם רשות שלא יאכל עם אשתו ולא ידור עמה אלא משרה אותה על יד שליש אבל ישלים העונה המחוייבת ביום או בלילה לפי מה שהוא ראוי אבל אוכל עמה מלילי שבת ללילי שבת על כל פנים כמו שזכר:

לצרכיה. פירש הר"ב לצורך דברים קטנים. כגון פרוטה לכבוס או למרחץ וכיוצא בהן. הרמב"ם פרק י"ב מהלכות אישות:

ואוכלת עמו מלילי שבת כו'. פירש הר"ב שהוא ליל עונה וסתים לן תנא כמדת תלמיד חכם וכיוצא בזה משנה י"א פרק ד' דיבמות ואפשר ג"כ כמו שאכתוב בשם הרמב"ם בפרק ח' דנדרים משנה ו' שמצד עונג שבת מחויבת העונה בו לכל אדם ולשון הר"ב חייב לאכול עמה כן לשון הרמב"ם וכפי תיקון הלשון היה ראוי שיכתבו חייב להאכילה עמו:

ואם אין נותן לה מעה כסף כו'. ולאו למימרא דבדידיה תליא שיכול לומר איני נותן ואיני נוטל דהא קי"ל יכולה אשה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה וכן במותר וכמו שכתבתי במשנה ד' ואי הוא נמי יכול לומר כן מה הועילו חכמים הרי כל אחד יכול לעכב אלא ודאי ה"ק שאם שתקה היא ולא תבעה מעה כסף לצרכיה ועשתה מותר הרי הוא לעצמה ואין הבעל יכול לומר ויתרה וכתב הרמב"ן ז"ל דה"ה למזונות ולמעשה ידיה אלא רבותא קמ"ל שאפי' במעה כסף שאינ' צריכה לו כל כך לא אמרי' ויתרה. הר"ן ועי' מה שכתבתי ריש פ"ז:

ומה היא עושה לו. אף ע"ג דמעשה ידיה מאן דכר שמיה הכא דהא דתנן במתניתין מעשה ידיה מפרשינן במותר הכי קאמר מעשה ידיה כמה הוו דלידע מותר דידה כמה. גמרא. ריש דף נ"ט:

[*שתי. כתב הר"ב קשה לטוות כו' דבצמר איירינן כדתנן לעיל ועושה בצמר אבל בשל פשתן ודאי דאין חלוק וכמו שכתב הר"ב והרמב"ם במשנה א' פרק י"א דנגעים]:

ומוסיפין לה על מזונותיה. יין ודברים שיפים לחלב. רמב"ם פרק י"א מהלכות אישות:

הכל לפי כבודו. דעולה עמו כמו שכתבתי במ"ד פ"ד:

נותן לה מעה כסף הוא ששית דינר והוא כסף במשקל ב' שעורות:

לצורכה בכל שבוע לכבוס ולמרחץ:

ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת מדהוא ליל עונה לרוב בני אדם, ואע"ג דבנתרצת מיירי וכלעיל סי' נ"ב, א"כ אפילו בליל שבת א"צ, נ"ל דקמ"ל דבנתרצת סתם מיירי:

ואם אין נותן לה מעה כסף לצורכה ר"ל ששתקה ולא תבעה המעה, ל"א דמחלה, וה"ה במזונות ומע"י:

מעשה ידיה ר"ל מותר מע"י:

ומה היא עושה לו דעי"ז נדע מותר מע"י כמה הוה:

משקל חמש סלעים שתי [אויפצוג], שהוא דק כחצי חוט הערב [והוא כשיעור בגד קטן בפרק ראשית הגז], וע"י דקותו קשה לטוות. ולפי מ"ש רפ"ו דשבועות יהיה משקל ה' סלעים כמשקל ה' לאטה לכל שבוע שצריכה לטוות לו שתי:

שהן עשר סלעים בגליל דמשקל של יהודה כפל משל גליל:

או משקל עשר סלעים ערב [דורכוואורף], שעב כפליים מהשתי, מדמתנועע תמיד בין חוטי השתי בשעת האריגה:

במה דברים אמורים שנותן לה רק כשיעורים הנ"ל:

הכל לפי כבודו דעולה עמו:

נותן לה מעה כסף לצרכה. פי' המעה היא משקל ששה עשר גרעיני שעורות. וביד פי"ב דהילכות אישות סי' י' י"ב. ובטור א"ה סי' ע' וסי' פ':

ואם אינו נותן לה וכו'. בפירקין דף נ"ט הוא דמפרשינן לה אליבא דרב ושמואל דהלכתא כוותייהו במאי דכתיבנא לעיל סי' ד' דמעה כסף תקנו לה לתת לה תחת מותר מעשי ידיה מפ' התם דמאי דקתני הכא דאם אינו נותן לה מעה כסף לצרכה מעשי ידיה שלה ר"ל מותר מעשי ידיה כדפי' כבר רעז"ל. והא דקתני בתר הכי כמה היא עושה לו אע"ג דמעשי ידיה מאן דכר שמייהו הכא ה"ק מעשי ידיה כמה דנידע מותר דידה ומשני מתני' משקל חמש סלעים וכו':

ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת. הרמב"ם ז"ל שם פי"ב סי' י"ב העתיק ותקן לשון המשנה ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת. ובגמ' מאי אוכלת רב נחמן אמר אוכלת ממש רב אסי אמר תשמיש כמה דאת אמר אכלה ומחתה פיה וכתבו תוס' ז"ל רב אסי אמר תשמיש אפי' גמל וספן הואיל ומשרה אותה ע"י שליש ע"כ:

מלילי שבת ללילי. רשב"ג ס"ל בברייתא בגמרא דאוכלת עמו לילי שבת ויום שבת ג"כ:

משקל חמש סלעים. היינו כשאינה עושה שום מלאכה אבל אם יש לה מלאכה אחרת פוחתין לה מזה השיעור ומסיק נמי הרא"ש ז"ל דלא אמרו שהאשה עושה חמש סלעים אלא במשרה אשתו ע"י שליש שאינה עושה שום מלאכה אבל אם היא מניקה וטוחנת ואופה ועושה שאר מלאכות אינה חייבת לעשות משקל ה' סלעים ע"כ ולעיל בפירקין סוף סי' ה' כתבתי דברי תוס' ז"ל בזה. ומצאתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל שתי בנקוד סגו"ל ורפא בתיו. ומלת פוחתין נקד החית בשבא:

שהן עשר סלעים בגליל. כתב ה"ר שמשון ז"ל בפי"ז דמסכת כלים דכל פקיעה בת עשר סלעים שהעשר סלעים רביע מנה גדול בן מ' סלעים כדאיתא ס"פ ראשית הגז ושמא שזהו שיעור מלאכת הגליל דתנן בס"פ אע"פ עכ"ל ז"ל בשמי לשון קצת:

מניקה מוסיפין לה על מזונותיה. משום דבעי ינוקא למיכל בהדיה שחייב אדם לזון את בניו עד שש שנים ודקדק מכאן הר"ן ז"ל לומר דהא דאמרי' דחייב אדם לזון את בניו קטני קטנים דוקא בשאמן קיימת ומדין מזונות אמן שכיון שהן נגררין אחריה אי אפשר להעמיד עצמה שלא תזון אותן אבל בשאין אמן קיימת אינו חייב במזונותיהן דאי לא תימא הכי מאי סייעתא מסייעין בגמ' ממתני' לעולא דאמר דזן אדם את בניו קטני קטנים דילמא שאינו חייב לזונן אלא זמן הנקתם אלא ודאי דייקינן הכי דמדתנן מוסיפי' על מזונותיה משמע דמזונות הבן הנגרר אחריה הרי הן כמזונותיה ומדין מזונות שלה נגעו בה וכן משמע מלשון רש"י ז"ל ע"כ בקיצור: וביד פכ"א דהלכות אישות:

בד"א בעני וכו'. ביד שם פי"ב סי' י"א ובפ' מציאת האשה (כתובות דף ס"ח) אמרינן אליבא דשמואל דגם כשהבנות נזונות או מתפרנסות פרנסת עצמן מנכסי אביהן שאם היה עני אביהן נותנין להם כפי מה ששנינו הכא בהמשרה את אשתו ע"י שליש בין באכילה ושתיה בין בלבוש וכסות ואם היו הנכסים מרובין הכל לפי הכבוד ובטור א"ה סי' ע' הלשון כך בד"א בעני שבישראל אבל בעשירים הכל לפי כבודם ע"כ. וכתוב שם בבית יוסף ז"ל דשינה רבינו יעקב ז"ל הלשון לכתוב אבל בעשירים הכל לפי כבודם לומר שאע"פ שהוא אינו עשיר ולא מכובד אם בני משפחתה רגילין במזונות מרווחין יותר אע"פ שאין כולם רגילין באותן הגדולות כיון שרובם רגילין חייב ליתן לה מזונות מרווחים כדרך רוב בני משפחתה מאחר שהוא משרה אותה ע"י שליש דעולה עמו ואינה יורדת אבל אם הוא והיא אוכלין יחד מאחר שאין כל בני משפחתה מבקשין אותן הגדולות אז אינו חייב להאכילה מזונות מרווחים כל זמן שאוכלת עמו ע"כ בהרחבת לשון קצת מאתנו להבנת הענין. וכן נלע"ד שאפשר שדקדק רש"י ז"ל בלשונו שכתב המשרה את אשתו ע"ז שליש שנותן לה מזונותיה בבית אפטרופוס ואינה מתגלגלת עמו ע"כ אלא שנלע"ד לדקדק עוד בלשון משנתינו דה"ל למיתני בד"א בעני שבישראל אבל בעשיר הכל לפי עשרו כדי שתהיה יציאה ממש ככניסה אלא נלע"ד דהא קמ"ל דאפילו אדם שאינו עשיר אלא שהוא מעונג מתכבד וחסר לחם ירגיל ללות ולאכול הוא עצמו מעדנים ומאכלו בריאה גם לאשתו יעשה כן אלא שאם הוא אדם חולניי ומפני כך הוצרך ללוות ולהריץ מעותיו לחנוני אז נראה שהוא פטור מלפטם אותה מאחר שהיא בריאה ובכחה מהלכת כך נראה לעניות דעתי: