משנה כתובות פרק ד׳ משנה ב׳

המארס את בתו וגרשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו כו': רבי יהודה אומר שהכתובה הראשונה שיש לו בה זכות היא של אביה הואיל וברשותו היתה בשעה שנכתבה לה אותה כתובה ואין הלכה כרבי יהודה:

המארס את בתו וגירשה אירסה ונתארמלה [*וכו'. ולא תני ונתארמלה] בתרווייהו דאגב אורחיה [*דק] תנא במלתיה דלא לנקוט בדרך פורענות וסתם ליה כר' דאמר נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דבתרי הוי חזקה למיהוי קטלנית ואע"ג דבגמרא מדייק הכי אסיפא דהשיאה וכו' העתקתיו ארישא משום דבגמרא נקט בסיפא אליבא דמ"ד דטעמא דמעין גורם ודוקא נשאת. אבל הרמב"ם פכ"א מהא"ב וטוא"ה סימן ט' פסקו כמ"ד דטעמא משום דמזל גרם ואפילו נתארסה ומת לשני ומת לא תנשא ולדידיה איכא למידק מרישא:

כתובתה שלו. כתב הר"ב וקסבר יש כתובה לארוסה וכפירש"י ומסיים הר"ן א"נ בשכתב לה. ע"כ. וכבר כתבתי בזה (במ"ח) [במ"ז] פט"ו דיבמות [ד"ה ומניח] :

אמרו לו. צריך עיון היינו ת"ק:

המארס את בתו נערה או קטנה:

כתובתה מב' אירוסין הללו זא"ז:

שלו ולא נקט נתארמלה ב' פעמים. דלא רצה למנקט דרך פורענות, דבכה"ג הו"ל קטלנית, שמוחזקת שימותו בעליה שאסורה להנשא אח"כ אפילו מתו מאירוסין, ומה"ט לא נקט נמי נתגרשה ב"פ. דמתוך ששינה התנא בלשונו, קמ"ל הך דינא. וי"א משום דגם בנתגרשה ב"פ אסור להנשא. ולא נקט נתארמלה קודם לנתגרשה, דלא רצה לפתוח בפורענות. מיהו בכונס קטלנית לא תצא. ולרא"ש כופין להוציא. וי"א דדוקא במת בחולי וקודם זמנו, אבל במת בדבר או בהרג או שהיה זקן, אינה קטלנית [אה"ע ט']:

כתובתה שלה אפילו כתובה הראשונה:

הראשונה של אב מדנכתבה בעודה ברשותו:

אמרו לו משהשיאה אין לאביה רשות בה אפילו נדוניא שהכניס לה אביה, דהו"א דלמיפק לא יהיב לה, קמ"ל [ונ"ל דהיינו דאיכא בין ת"ק לאמרו לו]:

ר' יהודה אומר וכו'. ומודה ר' יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואח"כ נשאת שאין לאביה רשות בה.

אמרו לו משהשיאה וכו' כצ"ל. וק"ק אמאי לא מקשי בגמ' הכא אמרו לו היינו ת"ק כמו שמקשה בכמה דוכתי וכמו שהרגישו תוס' שכתבתי רפט"ו דיבמות. וביד פ"ג דהלכו' אישות סי' י"ב ובפ"י סי' י"א ובטור א"ה סי' ל"ז וסי' נ"ה:

בפי' ר"ע ז"ל קודם לשון המתחיל וזנתה צריך לכתוב סי' הגימל ולמחוק אותו מאחריו: